היבוסי ומערת המכפלה

בספר יהושע מסופר על הערים ששבט יהודה כבשו והיו בנחלתם, ובסיום רשימת הערים כתוב: "וְאֶת הַיְבוּסִי יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם לֹא (יוכלו) יָכְלוּ בְנֵי יְהוּדָה לְהוֹרִישָׁם וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת בְּנֵי יְהוּדָה בִּירוּשָׁלִַם עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (יהושע טו, סג). מהכתיב "לא יוכלו" משמע שהיתה בעיה עקרונית שמנעה מבני יהודה לכבוש את ירושלים. וכך אכן מובא בספרי (דברים יב,יז, עב): "רבי יהושע בן קרחה אומר... יכולים היו אבל אין רשאים". הספרי לא ביאר מדוע לא הורשו, אך הסבר לכך נמצא בפרקי דרבי אליעזר (חורב, פרק לה. ומשם הובא גם בילקוט שמעוני וירא רמז פב ויהושע רמז כח):

"ר' יהודה אומר... אברהם כרת ברית עם עמי הארץ, כשנגלו עליו המלאכים היה סבור שהם אורחי הארץ ורץ לקראתם ורצה לעשות להם סעודה גדולה ואמר לשרה לעשות להם סעודה גדולה,... ורץ להביא בן בקר וברח מלפניו בן הבקר ונכנס למערת המכפלה, ונכנס אברהם אחריו ומצא שם אדם הראשון ועזרו (חוה) שוכבים על המטות וישינים ונירות דולקות עליהן וריח טוב עליהם כריח ניחוח, לפיכך חמד המערה לאחוזת קבר. אמר לבני יבוס לקנות מהם את מערת המכפלה במכר טוב בזהב ובכתב לאחוזת קבר עולם, וכי יבוסים היו והלא חתיים היו אלא [על שם] עיר יבוס נקרא יבוסים, ולא קבלו האנשים עליהם. התחיל כורע ומשתחוה אליהם, שנ' וישתחו אברהם לפני עם הארץ, אמרו אנו יודעים שעתיד הקב"ה ליתן לך ולזרעך את כל הארצות האלה, כרות עמנו שבועה שאין ישראל יורשים את עיר יבוס כי אם ברצונם. ואחר כך קנה את המכפלה במכר זהב ובכתב עולם לאחוזת עולם [שנאמר] וישמע אברהם אל עפרון. מה עשו אנשי יבוס עשו צלמי נחשת והעמידו אותם ברחוב העיר וכתבו עליהם שבועת אברהם, וכשבאו ישראל רצו להכנס בעיר היבוסי ולא היה יכול מפני ברית אברהם, שנאמר 'ואת היבוסי יושבי ירושלם..."

כידוע, בפרשת חיי-שרה מסופר שכאשר שרה נפטרה אברהם רצה לקנות את מערת המכפלה מאת בני חת, והתורה מאריכה בפרטי המשא ומתן ומדגישה שאברהם רצה את הסכמת בני חת לקניית המערה. פרקי דרבי אליעזר מוסיף שבני חת האלו היו גם 'היבוסי יושב ירושלים'. ואברהם התחייב להם שבניו לא יירשו את העיר יבוס בלא הסכמתם. דברי המדרש נראים דחוקים, שהרי מהכתוב משמע שאברהם קנה את מערת המכפלה שבחברון מבני חת שהיו תושבי חברון, ולא מבני חת שהיו בירושלים ונקראו יבוסי, וצריך להעמיק בכוונת מדרש זה.

 

מי לא הוריש את היבוסי

כדי להעמיק בענין, צריך לשים לב לקשיים נוספים בענין היבוסי. בספר שופטים כאשר מתארים את כיבושי יהודה מתעלמים מהאמור בספר יהושע שבני יהודה לא הורישו את היבוסי, ומספרים שבני בנימין הם אלו שלא הורישו את היבוסי (שופטים פרק א, יח-כא)

"וַיִּלְכֹּד יְהוּדָה אֶת עַזָּה וְאֶת גְּבוּלָהּ וְאֶת אַשְׁקְלוֹן וְאֶת  גְּבוּלָהּ וְאֶת עֶקְרוֹן וְאֶת גְּבוּלָהּ: וַיְהִי ד' אֶת יְהוּדָה וַיֹּרֶשׁ אֶת הָהָר כִּי לֹא לְהוֹרִישׁ אֶת  יֹשְׁבֵי הָעֵמֶק כִּי רֶכֶב בַּרְזֶל לָהֶם: ... וְאֶת הַיְבוּסִי יֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם לֹא הוֹרִישׁוּ בְּנֵי בִנְיָמִן וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן בִּירוּשָׁלִַם עַד הַיּוֹם הַזֶּה:"

פרשייה זו אומרת דרשני! בתחילתה נאמר ש'יהודה' לכד את הערים עזה אשקלון ועקרון. ידוע שהערים  האלו נמצאות בעמק (מישור), והרי מייד בסמוך משמע שהערים שבעמק לא נלכדו בפועל: "וַיְהִי ד' אֶת יְהוּדָה וַיֹּרֶשׁ אֶת הָהָר כִּי לֹא לְהוֹרִישׁ אֶת יֹשְׁבֵי הָעֵמֶק כִּי רֶכֶב בַּרְזֶל לָהֶם". תרגום יונתן שם מרמז לפתרון הסתירה, ומרמז שפסוק יח מתייחס לאדם פרטי בשם "יהודה"; ואלו פסוק יט מתייחס ל"שבט יהודה"1. הסוגיה במסכת תמורה (דף טז, א) מרחיבה מעט בכוונת התרגום: "תנא, הוא עתניאל הוא יעבץ, ומה שמו - יהודה אחי שמעון שמו". הסוגיה מרמזת, שבמקומות שתרגום יונתן השאיר את השם "יהודה" ללא שינוי - מדובר באדם פרטי שנקרא גם בשם עתניאל. ומבואר בסוגיה שעתניאל היה אדם שלמד תורה, ולא התפתה לתאוות העולם; ושהוא פתח ישיבה, שתלמידיה פרשו מענייני העולם הזה והיו עמלים רק בתורה ובתפילה. תרגום יונתן מרמז שעתניאל ("יהודה" 'הצדיק') לכד בקרב הרוחני בשמים - גם את ערי העמק (עזה אשקלון ועקרון) ואת האזור הסמוך להם. אולם לאחר מכן שבט יהודה (=דבית יהודה) חטאו, ולכן הם לא הצליחו לממש את כל הנצחון הרוחני שלו בפועל.

ומייד בהמשך מזכיר הכתוב בקיצור את חוסר ההצלחה של בני בנימין להוריש את היבוסי, ומשמע שלפי ראייתו הרוחנית של יהודה (=עתניאל) הסיבה לכך היא פשוטה ואינה מצריכה הצטדקות. והיא משום ש'צדיק' אחר שהוא ניגודי לו, צדיק שמסמל את 'בנימין' לא הצליח לגבור על היבוסי בקרב רוחני בשמים וממילא פשוט ש"בני בנימין" לא הצליחו להוריש אותם גם בארץ מהעיר יבוס שלמטה. הבנה זו מקבלת סיוע מנבואת זכריה וכדלקמן.

 

היבוסי בנבואת זכריה

זכריה (ט, ה-ז) מנבא מה יעלה בסופן של ערי הפלישתים בבוא גאולת ישראל:

"תֵּרֶא אַשְׁקְלוֹן וְתִירָא וְעַזָּה וְתָחִיל מְאֹד וְעֶקְרוֹן כִּי הֹבִישׁ מֶבָּטָהּ וְאָבַד מֶלֶךְ מֵעַזָּה וְאַשְׁקְלוֹן לֹא תֵשֵׁב:... וַהֲסִרֹתִי דָמָיו מִפִּיו וְשִׁקֻּצָיו מִבֵּין שִׁנָּיו וְנִשְׁאַר גַּם הוּא לֵאלֹהֵינוּ וְהָיָה כְּאַלֻּף בִּיהוּדָה וְעֶקְרוֹן כִּיבוּסִי:"

זכריה מזכיר את אשקלון עזה ועקרון, וגם את העיר יבוס וכפי שהן נזכרות בסמיכות בפרשיה שבספר שופטים, ונראה שאותה פרשיה עומדת לנגד עיניו בעת שהוא מנבא על הגאולה העתידה. זכריה מנבא שבגאולת ישראל יאבדו הפלישתים את המלכות שהיתה להם, והפלישתים יפסיקו אז להציק לעם ישראל ויפסיקו לעבוד עבודה זרה (רש"י). והפלישתים שיישארו יהיה ליבם נכון לה', ויהיו כמו שאר בני הנכר הנלוים אל ד' שנאמר עליהם 'והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפילתי', והם יהיו אז כמו האלוף וכגדול שביהודה (רד"ק). והמשך הכתוב שם "וְעֶקְרוֹן כִּיבוּסִי" משמעותו שהפלישתים שיישארו בה יהיו חסידים ונקיי הדעת כאנשי יבוס שהיא ירושלים (אברבנאל, מצודות). ומכך שזכריה בחר לקרוא לירושלים בשמה הקדום יבוס (וכפי שהיא נקראת בספר שופטים) נראה שהוא פירש שהיבוסי יושבי ירושלים היו גויים חסידים ונקיי הדעת, וזו הסיבה שבני בנימין (ואילו לפי ספר יהושע בני יהודה) לא יכלו להוריש אותם. כלומר, היבוסי יושבי ירושלים טענו כלפי בני בנימין וכלפי בני יהודה שאין להם הצדקה לגרש אותם מירושלים, מכיוון שהם גויים חסידי אומות העולם. וכל עוד שבני יהודה או בני בנימין לא יוכיחו שיש להם יתרון עליהם, הם לא יפנו עבורם את יבוס. וזכריה מנבא שכך יהיה גם דין הפלישתים החסידים שיישארו לעתיד לבוא במחוזות הפלישתים. ונראה שלהבנה זו שעולה מנבואת זכריה שהיבוסי שבירושלים היו גויים חסידים רמז פרקי דרבי אליעזר, וכדלקמן.

 

הקשר בין בני חת שבחברון לבין היבוסי שבירושלים

כאמור, קשה להבין כפשוטם את דברי המדרש שבני חת שבחברון הם בעצם היבוסי שבירושלים. אך לפי מה שמשמע מנבואת זכריה שהגויים שגרו ביבוס היו גויים חסידים, נראה שהקשר שבין בני חת שבחברון לבין היבוסי שבירושלים הוא קשר מהותי, שבשני המקרים מדובר בגויים חסידים. ונראה שלכך בעצם רמז פרקי דרבי אליעזר.

מתיאור קניית מערת המכפלה עולה שבני חת שבחברון היו אנשים מאמינים באל אחד והם הכירו במעלתו של אברהם אבינו, כאמור (בראשית כג, ה-ו): "וַיַּעֲנוּ בְנֵי חֵת אֶת אַבְרָהָם לֵאמֹר לוֹ: שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת מֵתֶךָ...". דווקא העובדה שמדובר באנשים שמאמינים באל אחד, הצריכה את אברהם להפוך את קניית המערה לענין ציבורי, ולא רק לענין פרטי שבינו לבין עפרון החתי. ומשום שמדובר היה בשאלה מי יהיה ה'נשיא' שממשיך את דרכו של אדם הראשון שנברא על ידי האל האחד. ואברהם רצה שהמאמינים יסכימו שאברהם ושרה וצאצאיהם הם ה'נשיאים' שממשיכים את דרכו של אדם הראשון, וראוי שהם וצאצאיהם ייקברו במערה שנקברו בה אדם וחווה. ושלא יבוא יום שהמאמינים באל אחד יחליטו שדמויות אחרות הם הראויות לייצג אותם, וחס ושלום להיות במקומם במערת המכפלה יחד עם אדם וחוה.

 ולשיטת המדרש אותם החתים שהיו גויים חסידים לא הסכימו מתחילה, ורק לאחר שאברהם התחנן הם הסכימו, ובתנאי שצאצאיו של אברהם לא יוציאו את יבוס (ירושלים) מיד גויים חסידים אלא בהסכמתם. חשיבותה של יבוס היא מפני המסורת המובאת גם ברמב"ם (בית הבחירה ב,ב): "ומסורת ביד הכל שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן אֲרַוְנָה (*היבוסי) הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק, והוא המקום שבנה בו נח כשיצא מן התיבה, והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל, ובו הקריב אדם הראשון קרבן כשנברא ומשם נברא, אמרו חכמים אדם ממקום כפרתו נברא". כלומר, הגויים החסידים רצו שתישאר בידם אחיזה, שגם הם נחשבים ל'נשיאים' שממשיכים את דרכו של אדם הראשון, ולכן הם דרשו שתישאר בידם האחיזה במקום שממנו נברא אדם הראשון (במקום שנקרא 'יבוס'), ושהמקום הזה לא יינטל מהם אלא בהסכמתם.

 

במה זכה אברהם במעלת מערת המכפלה

אדם הראשון כלל בתוכו שתי נשמות מרכזיות, נשמות שהן משורש דויד המלך (משיח בן דויד) שמסמל את העיסוק בתורה, ונשמות שהן משורש יוסף הצדיק (משיח בן יוסף) שמסמל את העיסוק בגמילות חסדים. החתיים שבחברון הכירו בכך שאברהם אבינו כולל בתוכו את שני הנשמות המרכזיות האלו, ולכן הוא ראוי להיות ממשיכו של אדם הראשון. דבר זה מתברר בתחילת פרשת וירא בעת שאברהם נמצא באלוני ממרא שבחברון, כאשר ד' מתגלה אליו במחזה נבואי במדרגה גבוהה מאוד. תוך כדי התענוג הרוחני הגבוה שבמדרגה זו אברהם רואה דמויות שנראות כגויים עמי הארץ, והוא מוותר על ההישארות במדרגתו הגבוהה ומעדיף לעסוק באופן זמני במה שנראה בעיניו כהכנסת אורחים גויים. ופרקי דרבי אליעזר מבאר שבכך כרת אברהם אבינו ברית עם עמי הארץ. וידוע שעמי הארץ הסמוכים באותה העת לאברהם היו הגויים שבסביבות אלוני ממרא היא חברון ששם שהה אברהם בעת המחזה, והם אלו שמוזכרים בהמשך (בפרשת חיי שרה) בתור בני חת שמוכרים לאברהם את מערת המכפלה.

במחזה של הכנסת האורחים בחברון, אברהם גילה שיש בו את שני הצדדים, הצד של משיח בן דויד והצד של משיח בן יוסף. בתחילה הוא היה במדרגה נבואית גבוהה מאוד שמתאימה למשיח בן דויד, אך הוא העדיף לרדת ממנה ולעסוק באופן זמני בענייני העולם הזה ששייכים גם לגויים, וכדי לקרב את הגויים לעבודת הבורא, והוא הצד שמתאים למשיח בן יוסף. ומתברר שדבר זה נמשך גם בחיי היום-יום של אברהם באלוני ממרא שבחברון, וכפי שבני חת אומרים לו "נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ", מצד אחד הם חשים שמדרגתו הרוחנית של אברהם היא גבוהה מאוד (מדרגת משיח בן דויד) "נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה", ומצד שני הם חשים שאברהם אבינו מעורב איתם בדעת ומקרב אותם לאמונה בבורא עולם – "בְּתוֹכֵנוּ" (מדרגת משיח בן יוסף).

 

כיצד התגלתה מערת המכפלה לאברהם

כזכור, במחזה הכנסת האורחים אברהם שהה במדרגה גבוהה ביותר עם הקב"ה, אך הוא הפסיק דיבור זה וירד ממדרגתו הגבוהה כדי לעסוק בהכנסת אורחים: "גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה" (שבת קכז,א). הספור זה מתאים גם כסמל לספור חייו של יוסף הצדיק. בתחילה הוא היה במדרגה גבוהה של תלמיד חכם שמקבל את סודות התורה מאביו ("בן זקונים", מדרש תנחומא), אך אחר כך (בעקבות מאורעות חייו) הוא עסק בקירוב גויים לעבודת ה', וכמו כן הוא עסק בהשגת פרנסה ומזון לעולם ובכלל זה לאחיו. פרקי דרבי אליעזר מוסיף שתוך כדי הכנסת האורחים רדף אברהם אחרי 'בן בקר' ואז התגלתה לו מערת המכפלה. 'בן בקר' הוא סמל של יוסף הצדיק ("בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ"). צרוף כל המאורעות הסמליים האלו מגלה, שיש באברהם אבינו ובשרה אמנו (שהתבקשה לסייע בהכנסת האורחים) את הצד של נשמות 'יהודה הצדיק' (משיח בן דויד) ושל נשמות 'יוסף הצדיק', ולכן אברהם ושרה זכאים להיקבר במערת המכפלה ששם קבורים אדם וחווה.

 

מדוע לא יכלו בני בנימין או בני יהודה לגרש את היבוסי

כאמור לעיל, הגויים חסידי אומות העולם הסכימו לוותר על אחיזתם במקום הקבורה של אדם הראשון בתנאי שישאירו בידם את יבוס שהיא מקום יצירתו של אדם הראשון, ושיבוס לא תילקח מידם אלא בהסכמתם. ולכך מרמזות הפרשיות שבספר שופטים ושבספר יהושע.

כפי שנאמר לעיל, בספר שופטים מרומז ש'בני בנימין' לא הורישו את היבוסי מירושלים, משום שהם לא הצליחו להוכיח ליבוסי שיש להם יתרון רוחני עליהם. שבט בנימין קשורים בעיקר לעולם העשיה ולא לתורה, וכפי שהדבר מתגלה בהמשך אצל שאול המלך שבא מבנימין, אשר גם לאחר שנמשח למלך הוא המשיך לעסק בחריש באמצעות בקר, ושלח 'בקר מנותח' כסמל לאיום (שמואל א יא,ה-ז), ושר חשוב שלו נקרא 'אַבִּיר הָרֹעִים' (שמואל א כא,ח), ובתו מיכל נקראה גם בשם "עֶגְלָה" (רש"י לשמואל ב ג, ה). סמלים אלו קשורים ל'בקר' שהוא סימלו של משיח בן יוסף, ומאידך לא נזכר אצל שאול המלך הצד התורני, ואדרבא נאמר לגביו שהוא לא דרש את ארון ד' (דברי הימים א יג, ג), וידוע שהארון מסמל את התורה.

אך גם היבוסים שהיו גויים חסידים עסקו ביישוב העולם (וכפי שמתגלה בהמשך בגורן ארוונה, שגם לארוונה היבוסי יש בקר וכלי בקר) ולכן לא הסכימו היבוסי שלבני בנימין יש יתרון עליהם, והם לא הסכימו לפנות עבורם את יבוס. זהו המסר שנכתב בפרק א בספר שופטים, כאשר אותו הפרק מלוקט מתוך ספר נבואה שנכתב לפי ראייתו הנבואית והרוחנית של 'יהודה הצדיק' שהוא עתניאל שעסק אך ורק בתורה.

 ומאידך, בספר יהושע שחובר על ידי יהושע, יהושע מתייחס לראייתו הרוחנית של עתניאל, והוא כותב בספרו שאדרבא 'בני יהודה' הם אלו שלא יכלו לגבור על פני היבוסי ולהורישם. כזכור, בפרקי דרבי אליעזר מתבאר שאברהם זכה במערת המכפלה (ולהיות ממשיכם של 'אדם וחוה') דווקא כאשר החליט לוותר על מדרגתו הנבואית הגבוהה ולעסוק בהכנסת אורחים שכרוכה בין השאר ברדיפה אחר ה'בקר'. ואילו עתניאל ('יהודה הצדיק') ותלמידיו ('בני יהודה') שמעדיפים להתנתק מענייני העולם הזה ולעמול בתורה בלבד, אינם ממשיכים בדרכו של אברהם אבינו, ואינם יכולים לזכות ב'יבוס' שהיא המקום שממנו נוצר אדם הראשון.

 ובכל אופן, כוונת פרקי אליעזר בסיפור על אברהם שרץ אחר 'בן הבקר' היא להראות שבאברהם אבינו קיימים שני הצדדים הנעלים הנצרכים בדמות הייצוגית שממשיכה את תפקידו של אדם הראשון, אברהם עוסק בתורה והוא עוסק גם בגמילות חסדים, ולכן הוא וזרעו יזכו גם במערת המכפלה שבחברון וגם במקום המקדש שבירושלים. ואכן בסופו של דבר דויד שמלך בתחילה בחברון בא והוריש את היבוסי מירושלים. ויש בתנ"ך שני תיאורים שונים לגירוש היבוסי מירושלים, והבנת המשמעויות השונות מתבארת במאמר "דויד וגרוש היבוסי".2

 _________________________________________________

 

1 כאשר התנ"ך מזכיר את השם "יהודה" וכוונתו לשבט יהודה, התרגום מתרגם "דְבֵית יְהוּדָה"; כלומר, "(האנשים) של בית יהודה". אולם בספר שופטים תרגום יונתן חורג מהרגלו, ובכמה מקומות הוא משאיר את השם "יהודה" ללא שינוי. כמו כאן: "וכבש יהודה ית עזה וית תחומא וית אשקלון וית תחומא וית עקרון וית תחומא: והוה מימרא דה' בסעדיה דבית יהודה ותריכו ית יתבי טורא, ובתר כן דחבו לא יכילו לתרכא ית יתבי מישרא ארי רתיכין דברזלא להון".

² בפרושו לתורה (דברים יב,יז) הביא רש"י את דברי הספרי וכפי שהם מתבארים בפרקי דרבי אליעזר. אך בפירושו לתנ"ך (יהושע טו,סג; שופטים א,כא; שמואל ב ה,ו) פירש רש"י באופן חילופי, ופירש שמדובר בשבועה שנשבע אברהם בעת שכרת ברית עם אבימלך מלך הפלישתים, שאבימלך ביקש בה: "וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים הֵנָּה אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי" (בראשית כא, כג). ובאו המפרשים שאחרי רש"י וקיבלו את דבריו, והניחו שרש"י מצא כך במדרש. ואפשר שכך אכן מצא רש"י במדרש כלשהו שלא הגיע לידינו. ובכל אופן אבימלך מלך הפלישתים מופיע בתורה בתור גוי שבאופן רשמי משתדל לנהוג בצדק ולשמור את שבע מצוות בני נוח, ואברהם כרת עמו ברית. ואפשר שגם ברית זו היא בעצם ברית עם כל גוי שהוא חסיד ושומר את שבע מצוות בני נוח, וכפי שהיבוסי מצטייר בנבואת זכריה.