רבי אבהו בבית המרחץ

במסכת ברכות (דף ס,א) מובאות תפילות שיש לאומרן בכניסה וביציאה מבית המרחץ, ואגב כך מובא מעשה, וז"ל הסוגיה בתוספת תרגום וביאור קל:

"תנו רבנן, הנכנס לבית המרחץ אומר: 'יהי רצון מלפניך ד' אלהי שתצילני מזה וכיוצא בו, ואל יארע בי דבר קלקלה ועוון, ואם יארע בי דבר קלקלה ועוון - תהא מיתתי כפרה לכל עונותי'. אמר אביי: לא יאמר אדם כך (את סוף התפילה 'ואם יארע בי דבר קלקלה ועוון תהא מיתתי כפרה לכל עונותי') שלא יפתח פיו לשטן... כאשר יוצא מבית המרחץ מהו אומר? אמר רב אחא: 'מודה אני לפניך ד' שהצלתני מן האור'. רבי אבהו נכנס לבית המרחץ, נפחתה (נשברה) רצפת בית המרחץ תחתיו, התרחש לו נס, וקם על עמוד שהיה שם והציל מאה ואחד אנשים באבר אחד שלו. אמר: לכך התכוון רב אחא בתפילתו ('מודה אני לפניך ד' שהצלתני מן האור')."

בבתי המרחץ של אותה התקופה היתה בריכת מים גדולה שרצפתה ניצבה על גבי עמודים, ובקומה שמתחת לבריכת המים היו מדליקים אש גדולה שחיממה מתחת את הרצפה של הבריכה. ופעמים שרצפת בית המרחץ היתה קורסת ואנשים היו נופלים לתוך האש שתחת הבריכה. ולכן חוברה תפילה לפני הכניסה למרחץ וכן תפילת הודאה לאחר היציאה ממנו.

ובכל אופן, המעשה ברבי אבהו שניצל והציל אחרים עימו טעון בירור. רש"י ביאר שההצלה נעשתה באמצעות זרועו של רבי אבהו: "בזרועו החזיק אחד או שנים, וזה בזה החזיקו עד מאה ואחד". אמנם אם אותו איבר הוא זרועו מדוע לא נכתב במפורש שהוא הציל אותם בזרועו?

 

מעשה הצלה נוסף של רבי אבהו בבית המרחץ

כמו כן צריך להבין מה היחס בין מעשה זה לבין מעשה דומה אחר המסופר בבבלי במסכת כתובות (דף סב,א), הסוגיה מביאה שם מעשים המתארים את כוחם הגדול של בני ארץ ישראל, וז"ל המעשה כשהוא מתורגם ומבואר:

"רבי אבהו היה עומד בבית המרחץ, והיו סומכים אותו שני עבדים, נפחתה (נשברה) רצפת בית המרחץ תחתיו. הזדמן לו עמוד וטיפס עליו, והעלה עימו את העבדים"

ויש לברר מדוע הסוגיה במסכת כתובות הסתפקה בסיפור על הצלת שני העבדים ולא סיפרה שרבי אבהו הציל בבית המרחץ מאה ואחד אנשים? והרי מספר עצום זה מראה שכוחו של רבי אבהו גדול בהרבה? ויש לברר האם מדובר במסורות שחולקות בענין מספר האנשים שרבי אבהו הציל בבית המרחץ?

 

שיטת רב עמרם גאון

רב עמרם גאון (סדר רב עמרם גאון, הרפנס, ברכות ובקשות) איחד בין שני המעשים, ומדבריו עולה שמדובר במעשה אחד ארוך, ורבי אבהו עלה ועמד על שני עמודי שיש, והציל את שני העבדים, ואחר כך הוא הציל מאה ואחד אנשים באיבר אחד שלו ומאה ואחד אנשים באיבר השני. נראה שגם רב עמרם גאון פירש כרש"י שהאבר שבאמצעותו הציל רבי אבהו את האנשים שבמרחץ הוא זרועו, ולשיטתו הסוגיה ציינה שמדובר באיבר אחד כדי ללמדנו שבאיבר השני הוא הציל מאה ואחד אנשים נוספים.

אלא שלכאורה גם לפי הסברו עדין קשה מדוע הסוגיה במסכת כתובות לא סיפרה על הצלת  האנשים הנוספים, והרי מטרתה היתה להראות את כוחו הגדול של רבי אבהו? וכמו כן עדין קשה מדוע הסוגיה במסכת ברכות לא אמרה במפורש שההצלה נעשתה 'בזרועו האחת' של רבי אבהו?

 

היכן הגיהנום?

גרסתנו בתפילה שלפני הכניסה למרחץ היא: "שתצילני מזה וכיוצא בו", אך גירסת רבים מהראשונים היא: "ותצילני מזה ומכיוצא בו לעתיד לבא", וכנוסח שבירושלמי (ברכות פ"ט ה"ד). והכוונה היא שכאשר אדם מתפלל שיינצל ממפולת בבית המרחץ ומן האש המצויה בתחתיתו יתפלל באותה העת שיינצל מאש הגיהנום. ניתן להבין שהכוונה היא להינצל ממאורע שיתרחש בעתיד לאחר פטירת האדם, וכך משמע בתורת חיים (על עירובין יט,א) שביאר שתפילה זו שייכת בעיקר בערב שבת:

"... שהנשמות יורדות לגיהנם לרחוץ שם בנהר דינור מכתמי העונות כי אין צדיק אשר לא יחטא... ולכך כשם שבעולם הבא צריך אדם לרחוץ עצמו תחילה בנהר דינור בגיהנם להעביר ממנו כתמי העונות וזוהמתן ואח"כ הוא נכנס לגן עדן, כך בשבת בראשית שהוא דמיון ליום שכולו שבת אמרו חז"ל שמצוה על כל אדם לרחוץ עצמו קודם שבת כמ"ש באו"ח סי' ר"ס כדי להעביר ממנו זוהמא ממש ודוקא בחמין כמו שכתב האר"י ז"ל בקבלת שבת כיון שהרחיצה היא לעומת רחיצת נהר דינור שהוא חם... וכיון דרחיצת העולם הזה זכר היא לרחיצה דגיהנם לכך תיקנו חז"ל שהנכנס למרחץ בעולם הזה דהיינו בערב שבת שחייב אדם לרחוץ עצמו יבקש רחמים שלא יבא לידי סכנה ויאמר יהי רצון שתצילני מן האור הזה ויבקש אז נמי על הרחיצה של עולם הבא בגיהנם ויאמר 'ומכיוצא בו לעתיד לבא' מאחר דהנך רחיצות שייכין להדדי והא בהא תליא והיינו דנקט ומכיוצא בו לעתיד לבא".

לדעת 'תורת חיים' הרחיצה בערב שבת מזכירה את הרחיצה בגיהנום שלאחר פטירת האדם, ולכן הוסיפו ענין זה בתפילה שלפני המרחץ, ואגב שתוקנה תפילה בנוסח זה בערב שבת, התפללו אותה גם בשאר הימים קודם הכניסה למרחץ. אמנם יש להעיר שמדברי רבי נחמן מברסלב משמע שבמובן מסויים הגיהנום נמצא כבר כאן בעולם הזה (ליקוטי מוהר"ן תניינא, קיט):

"דיבר עמנו כמה פעמים. מענין יסורי עוה"ז שכל בני העולם כולם מלאים יסורים אין גם אחד שיהיה לו עוה"ז. ואפי' העשירים הגדולים ואפי' השרים אין להם שום עוה"ז כלל... וכל אחד יש לו יסורים מיוחדים... וכתיב אדם לעמל יולד קצר ימים ושבע רוגז (איוב י"ד)... ואין שום עצה ותחבולה להנצל מעמל ויגון הזה. כי אם לברוח להשם יתברך ולעסוק בתורה. וכ"ש במדרש (ב"ר פ' יג) אדם לעמל יולד אשרי מי שעמלו בתורה. היינו. מאחר שכל אדם נולד לעמל וא"א להמלט מזה בשום אופן אפי' אם יהיה לו כל חללי דעלמא. בוודאי יהיה לו עמל ויסורין ודאגות הרבה. ע"כ החכם עיניו בראשו. שיהפוך העמל לעמל של תורה אשר בשביל זה נולד שיעמול בתורה. ואז אשרי לו, כי ניצול מעמל העוה"ז וזוכה לחיי עוה"ב:   ענה ואמר רבינו ז"ל. הנה הכל אומרים שיש עוה"ז ועוה"ב. והנה עוה"ב אנו מאמינים שיש עוה"ב. אפשר יש גם עוה"ז גם כן באיזה עולם. כי בכאן נראה שהוא הגיהנם כי כולם מלאים יסורים גדולים תמיד. ואמר. שאין נמצא שום עוה"ז כלל:"

לאור דברים אלו של רבי נחמן מברסלב ניתן לומר שהעמל בענייני העולם הזה הוא סוג של 'גיהנום' ושל 'בית מרחץ' שבו מתנקים מן העוונות. ואפשר שכך מרומז גם בתורה כאשר לאחר שחטא האדם ואכל מעץ הדעת נגזר עליו: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב" (בראשית ג,יט).

 

לברוח להשם יתברך ולעסוק בתורה

רבי נחמן אומר שמתוך הגיהנום של ענייני העולם הזה צריך לברוח להשם יתברך ולעסוק בתורה. אפשר שדבר זה מרומז באמור בהמשך לאחר חטא האדם: "וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים". וביאר שם ב'הכתב והקבלה', שה'כרובים' מסמלים את 'הנפש המשכלת' שבאדם שרצונה ברוחניות ובקרבת ה', ואילו 'להט החרב המתהפכת' מסמלת את הנפש המתאווה שרצונה בגאווה ובחמדת ענייני העולם הזה והכבוד המדומה. וכוחות אלו שמצויים באדם נאבקים זה בזה, והמלחמה מונעת ממנו גישה קלה לאכול מ'עץ החיים' שהיא התורה והעיסוק בענייני האמונה. אמנם אם ה'כרובים' יגברו במלחמה הם יפתחו לאדם את הדרך ל'עץ החיים'.

הבנה  דומה משתמעת גם מדברי רבי צדוק הכהן מלובלין בביאור הכתוב שם: "וַיֹּאמֶר ד' אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם". וביאר (פרי צדיק בראשית פרשת מקץ):

" 'פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ'. היינו בכח שלא ברעותא דליבא רק על ידי הסתת הנחש והיצר הרע, וזהו שנאמר 'וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים', 'גם' דייקא, שלא ישליך מעשיו הרעים. ויהיה עץ החיים טפל ואז יזיק מה שיאכל מעץ החיים ועל דרך מה שנאמר (תהלים נ', ט"ז) ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי וגו' "

והיינו שהרצון האמיתי של הקב"ה הוא שהאדם אכן ישלח ידו ויקח מ'עץ החיים' שהיא 'התורה', אך הקב"ה רוצה שיעשה זאת לאחר שיתקן את מעשיו, ולכן גורש האדם מגן עדן כדי שירחץ וינקה את עצמו מחטאיו באמצעות העיסוק בענייני העולם הזה. ולאחר שיעשה תשובה על הרדיפה אחר הכבוד המדומה ירצה לברוח ל'עץ החיים' ולעסוק בתורה ובאמונה.

 

הברור הפנימי של רבי אבהו

לאור זאת ניתן, שהמעשה ברבי אבהו שהציל מאה ואחד אנשים בבית המרחץ הוא 'מעשה סמלי'. והוא מרמז שבאחת הפעמים שרבי אבהו עסק בענייני העולם הזה, הוא הגיע לגילוי שאותו גילה רבי נחמן מברסלב, שענייני העולם הזה נדמים למרחץ שבו מתנקים מחטאו של אדם הראשון, ויש למעט בהם ולברוח מהם אל התורה. הוא חש שהוא כבר התנקה מספיק, ועיסוק נוסף הוא מיותר ונמשל לגיהנום. ודבר זה מסמל התיאור שנפחתה רצפת בית המרחץ תחתיו, והוא ראה את האש שתחתיה. מדובר בהבנה פנימית שנמשלת לחזיון רוחני. רבי אבהו החליט אז למעט בעיסוק בענייני העולם ולהשקיע את הזמן שהתפנה בעמל התורה, ודבר זה מסמל ה'עמוד' שעליו עלה רבי אבהו.

 

מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן

רבי נחמן לא שמר בליבו את ההבנה שהתגלתה לו אלא סיפר על כך גם לתלמידיו. וגם רבי אבהו לא שמר את החזיון שהתגלה לו לעצמו, אלא סיפר גם לאחרים את החזיון הפנימי שהתגלה לו. הוא הודיע לכולם שאנו כולנו מצויים על רצפת 'בית מרחץ' שמתמוטטת ומתחתינו מצויה 'אש' ואנו נופלים לתוכה, ו'אש' זו בוערת בנו וגורמת לנו לרדוף מרדף מיותר אחר עניינים מיותרים בעולם הזה. ואכן קבוצה גדולה של אנשים הבינה והפנימה את הדברים וגם הם החלו למעט ברדיפה אחר עניינים מיותרים וכבוד מדומה. בספר משלי (יח,כא) נאמר: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן", ואף כאן האיבר באמצעותו רבי אבהו הציל את אותם אנשים היה ה'לשון' שלו. ולכך כוונת התלמוד באומרו שרבי אבהו הציל אותם ב'אבר אחד' שלו. ואכן, לפי פשוטם של דברים קשה להבין כיצד יתכן שרבי אבהו הציל מאה ואחד אנשים באמצעות זרועו. אולם כאשר מבינים שמדובר במשל, ואותו אבר הוא הלשון שלו הדברים מובנים היטב.

לא כתוב במעשה זה שהוא העלה את מאה ואחד האנשים אל ה'עמוד' שעליו הוא עצמו עמד. ואכן לא כולם מתאימים לעסוק כל זמנם הפנוי בעמל התורה ולעמוד על 'עמוד התורה'. אלא שכידוע (אבות פ"א מ"ב): "על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים". וחלק מאותם אנשים שמעו את אמרי 'לשונו' של רבי אבהו, החלו למעט במרדף אחר ענייני העולם הזה והרבו במעשי גמילות חסדים, והם ניצלו בכך שעלו על העמוד של 'גמילות חסדים'.

 

מאה ואחד

המספר 'מאה ואחד' מסמל את הזכרון. וכן מצאנו (חגיגה דף ט,ב): "ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד". ובתורת חיים (סנהדרין דף צט,ב) כתב: "ושם שר הממונה על הזכרון הוא מיכאל עולה מאה ואחד". ובכלי יקר (דברים ד,ט) כתב: "כשתסתכל במלת 'זכר' (227) ובמלת 'שכח' (328) תמצא מספר 'מאה ואחד' ביניהם, והרוצה לבטל השכחה יחזור על לימודו מאה ואחד פעמים ובהם יפחות מן מספר שכח מספר מאה ואחד וישאר מן שכח מלת זכר".

ואף כאן המספר של 'מאה ואחד' אנשים מרמז לסוג האנשים שניצלו על ידי רבי אבהו. מסתבר שרבי אבהו סיפר על החיזיון שהתגלה לו לאנשים רבים, אך לא כולם התעוררו מדבריו. אנשים שלא 'זכרו' מאין באו ולאן הם הולכים, לא התעוררו מדבריו והמשיכו ליפול את האש הבוערת של ענייני העולם הזה. רק אנשים של 'מאה ואחד' ניצלו, אותם אנשים ש'זכרו' מאין באו ולאן הם הולכים.

 ובכל אופן לפי מה שהתבאר, הסוגיה במסכת כתובות שסיפרה שרבי אבהו הציל בבית המרחץ את שני העבדים ששירתו אותו, סיפרה על מעשה הצלה גשמי שמגלה על כוחות הגופני הגדול של רבי אבהו. והיא לא סיפרה כלל על מעשה ההצלה שבו הציל ב'בית המרחץ' 'מאה ואחד' אנשים ב'אבר אחד' משום שמדובר במעשה סמלי שאינו קשור לכוחו הגופני של רבי אבהו, אלא לכוחו הרוחני.