ברית המילה של מלכות אפרים

 

 

בספר יהושע (ה, א-ה) נאמר:

"וַיְהִי כִשְׁמֹעַ כָּל מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן יָמָּה וְכָל מַלְכֵי הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר עַל הַיָּם אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה' אֶת מֵי הַיַּרְדֵּן מִפְּנֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עַד עָבְרָם וַיִּמַּס לְבָבָם וְלֹא הָיָה בָם עוֹד רוּחַ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: ס בָּעֵת הַהִיא אָמַר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים וְשׁוּב מֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית: וַיַּעַשׂ לוֹ יְהוֹשֻׁעַ חַרְבוֹת צֻרִים וַיָּמָל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת: וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר מָל יְהוֹשֻׁעַ כָּל הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם הַזְּכָרִים כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה מֵתוּ בַמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם: כִּי מֻלִים הָיוּ כָּל הָעָם הַיֹּצְאִים וְכָל הָעָם הַיִּלֹּדִים בַּמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם לֹא מָלוּ:"

מפשטות הכתוב משמע שבני ישראל לא מלו כלל במדבר, אך בפרקי דרבי אליעזר (היגר, חורב, כח) מובא הסבר ולפיו ישראל מלו במדבר אלא שלא מלו באופן הראוי:

"ר' ישמעאל אומ' וכי ערלים שמעו קולו של הב"ה על הר סיני, חס ושלום, נמולים היו, אלא שלא כתקנם והיו כורתים המילה ולא היו פורעים את המילה, וכל מי שהוא מל ולא פרע את המילה כאילו לא מל, לכך... אמ' הב"ה ליהושע אין אתה יודע שאין ישראל נמולין כתקנן חזור ומול אותם פעם שנית, ... וכך היו ישראל נהוגים למול עד שנחלקו לשני ממלכות ומלכות אפרים נמנעה מהם ברית מילה ועמד אליהו זכור לטוב וקנא קנאה גדולה ונשבע לשמים שלא להוריד טל ומטר על הארץ ושמעה איזבל ובקשה להרוג אותו ועמד אליהו והיה מתפלל לפני הב"ה, ואמ' לו הב"ה אליהו טוב אתה מאבותיך ברח, ... ועמד אליהו ז"ל וברח לו להר חורב, שנ' ויקם ויאכל וישתה, ושם נגלה לו הב"ה אמר לו מה לך פה אליהו, קנא קנאתי, אמ' לו לעולם אתה מקנא, קנאת בשטים על גלוי עריות, שנ' פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, וכאן קנאת, חייך שאין עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך, מכאן התקינו חכמים לעשות כסא אחד מכובד למלאך הברית, שנקרא אליהו ז"ל מלאך הברית, שנ' (מלאכי ג, א) 'וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר אַתֶּם חֲפֵצִים [הִנֵּה בָא]..."

מדרש זה מובא גם בספר העיטור (שער ג - הלכות מילה דף נ), והוא המקור להכנת כסא לאליהו הנביא בעת עריכת ברית מילה. אמנם צריך לברר כיצד יתכן שמשה רבנו הניח לישראל למול שלא כראוי, והיינו למול בלא לפרוע את עור המילה, עד שה' גילה זאת ליהושע?!

כמו כן, במדרש זה נאמר בתחילה שבמלכות אפרים נמנעה מבני ישראל ברית המילה, ושעל כך קינא אליהו ועצר את הגשמים, ועל כך רדפה אותו איזבל. אך הדבר תמוה שהרי במדרש אחר מובא שישראל היו מקיימים אז את מצוות ברית המילה כמבואר בויקרא רבה (אמור, לא): "וְאֵלִיָּהוּ עָלָה אֶל רֹאשׁ הַכַּרְמֶל וַיִּגְהַר אַרְצָה וַיָּשֶׂם פָּנָיו בֵּין בִּרְכָּיו" (מלכים א יח, מב) - ולמה שם פניו בין ברכיו אמר לפני הקדוש ברוך הוא רבש"ע אם אין לנו זכות - הבט לברית מילה". ומבואר שאליהו הוריד גשמים בזכות מצוות ברית המילה שבני ישראל קיימו אז. גם בהמשך המדרש בפרקי דרבי אליעזר שם משמע שהקב"ה אינו מסכים לדברי אליהו ואמר לו "חייך, שאין עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך", ומשמע שכבר באותה העת יכול היה אליהו להתבונן ולראות שגם במלכות אפרים עורכים ברית מילה. ואם כך מה פשר המובא שם מתחילה שאליהו קינא על כך שבמלכות אפרים נמנעה מהם ברית מילה?

 

מילת ערלת הלב

ונראה שקשה להבין את דברי רבי ישמעאל כפשוטם, שמשה רבנו אכן הניח לעם ישראל לטעות ולמול בלא לפרוע את עור המילה. וצריך להבין שרבי ישמעאל מרמז שמדובר במילה רוחנית של ערלת הלב, והוא מכנה זאת באופן סמלי כאלו בני ישראל 'מלו ולא פרעו'. והיינו, שבעת שבני ישראל היו במדבר הם מלו מילה גופנית כראוי (מלו ופרעו את עור המילה) אלא שהם לא בטחו כראוי בבורא עולם והם לא מלו כראוי את ערלת ליבם. כלומר, שבעת שבני ישראל יצאו ממצרים וראו שים סוף יבש בפניהם והם עברו בו בחרבה, הם הבינו שאפשר לבטוח בה' בלב שלם, ובכך הם מלו את ערלת לבם, וזו משמעות הכתוב: "כִּי מֻלִים הָיוּ כָּל הָעָם הַיֹּצְאִים". אך אחר כך בעת שחזרו המרגלים והפחידו אותם מהכניסה לארץ הפסיקו אנשי המלחמה לבטוח בה', ובאופן סמלי 'נמשכה ערלתם'. אמנם אחר כך בעת שבני ישראל נכנסו לארץ והירדן יבש מפניהם, וכל הגויים ראו ושמעו על כך ופחדו מפניהם, בני ישראל נוכחו לראות שאפשר לבטוח בה' באופן מלא. ואז נאמר: "בָּעֵת הַהִיא אָמַר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים וְשׁוּב מֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית", ומשמעות הדבר היא שיהושע נצטווה לשוחח עימם ולהבהיר להם שיפנימו בליבם שהם צריכים לבטוח בה' ולא בכוח זרועם. והכתוב מתאר זאת בתור מילה גופנית, אך הכוונה למילת ערלת הלב.

משמעות זו ניתן להסיק גם מהעיון בפסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים, כח):

" 'תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה' (קהלת יא, ב) - זה דור שמל משה ל-שִׁבְעָה, 'וְגַם לִשְׁמוֹנָה' (שם) - זה דור שמל יהושע ל-שְׁמוֹנָה. אמר לו הקב"ה, משה רבך מלן ל-שִׁבְעָה ואת מוהלן ל-שְׁמוֹנָה..."  

בתורה נאמר (ויקרא יב, ג): "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ", ופשוט וברור - שמשה רבנו לא הפר את הציווי הזה, ולא מל את בני ישראל ברית מילה רגילה ביום השביעי. המדרש מרמז שבעת שישראל היו במדבר מעלת ה'שבע' שמסמלת את עולם הטבע נראתה להם כמתאימה להם, ומשה רבנו הניח אותם במצב זה. אולם לאחר שבני ישראל נכנסו לארץ ישראל וראו את הנס של מעבר הירדן - מעלת ה'שמונה' שמסמלת את העולם שמעל הטבע ואת הבטחון המלא בה', היא המעלה שמתאימה להם ויהושע נצטווה 'למול' ולהכשירם לכך.

 

הקנאה של אליהו

לפי הבנה זו צריך להבין שמלכות אפרים לא אסרה לערוך ברית מילה גופנית. ומה שנאמר "ומלכות אפרים נמנעה מהם ברית מילה" כוונתו שבמלכות אפרים לא היו מספיק אנשים שמלו את ערלתם לבבם. ובדומה לאמור בהושע (יב,א): "סְבָבֻנִי בְכַחַשׁ אֶפְרַיִם וּבְמִרְמָה בֵּית יִשְׂרָאֵל, וִיהוּדָה עֹד רָד עִם אֵל וְעִם קְדוֹשִׁים נֶאֱמָן". והיינו שבממלכת יהודה היתה כמות רבה של אנשים שהיה להם קשר עם האנשים ה'קדושים', אך בממלכת אפרים לא היו מספיק אנשים כאלו. ונראה שכוונת הדברים היא שבממלכת אפרים לא היו מספיק אנשים שהיו מוכנים לעזוב את המרדף אחר השגת העושר ולהקדיש את זמנם לתורה וללומדה מפי חכמי ישראל.

 

הטענות של אליהו

לאחר מעמד הר הכרמל שבו החזיר אליהו את ישראל בתשובה, והרג את נביאי הבעל, והוריד להם גשם, מסופר (מלכים א, יט):

"וַיַּגֵּד אַחְאָב לְאִיזֶבֶל אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֵלִיָּהוּ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר הָרַג אֶת כָּל הַנְּבִיאִים בֶּחָרֶב: וַתִּשְׁלַח אִיזֶבֶל מַלְאָךְ אֶל אֵלִיָּהוּ לֵאמֹר כֹּה יַעֲשׂוּן אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִפוּן כִּי כָעֵת מָחָר אָשִׂים אֶת נַפְשְׁךָ כְּנֶפֶשׁ אַחַד מֵהֶם: וַיַּרְא וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל נַפְשׁוֹ... וְהוּא הָלַךְ בַּמִּדְבָּר... וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת..."

אליהו ידוע כמי שאי אפשר למוצאו ולתופסו; וכך אומר לו עובדיהו: "וְרוּחַ ה' יִשָּׂאֲךָ עַל אֲשֶׁר לֹא אֵדָע". מדוע אליהו בורח כעת? מדוע הוא מבקש למות?

אליהו הגיע לבסוף להר חורב, ושם הוא התלונן:

"וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱ-לֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ".

הדברים אינם מובנים:

א. אליהו החזיר את ישראל בתשובה זה עתה, מדוע הוא טוען - "כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"?

ב. מאז שנבנה המקדש בירושלים, חל איסור התורה להקריב במזבח אחר. חזקיה המלך מוזכר לשבח על שביטל מזבחות כאלו שנקראו "במות" (מלכים ב פרק יח, ד). מדוע אליהו מתלונן "אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ" – כאשר ישראל נדרשו לעשות זאת?

ג. עובדיהו החביא במערה מאה נביאים; והכתוב מספר בהמשך על נביאי ה' שהורו לאחאב את האופן שראוי לנהל את מלחמות ישראל. מדוע אליהו טוען שהוא נותר נביא לבדו?!

הקשיים מרמזים, שטענות אליהו אינן כפשוטן. אליהו נלחם אמנם בעבודה זרה אמיתית אך גם ב'עבודה זרה סמלית'. והכתוב מספר בגלוי על המאבק בעבודה הזרה האמיתית, ומרמז על המאבק בעבודה זרה הסמלית.

 

המאבק הכפול של אליהו

צריך להבין שאליהו מוביל מהלך כפול בהחזרת ישראל בתשובה, והכתוב מרמז לכך כבר בתחילת התגלות אליהו (מלכים א טז-יז):

"וַיַּעַשׂ אַחְאָב בֶּן עָמְרִי הָרַע בְּעֵינֵי ה'... וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת אִיזֶבֶל בַּת אֶתְבַּעַל מֶלֶךְ צִידֹנִים... וַיָּקֶם מִזְבֵּחַ לַבָּעַל... וַיַּעַשׂ אַחְאָב אֶת הָאֲשֵׁרָה... בְּיָמָיו בָּנָה חִיאֵל בֵּית הָאֱלִי אֶת יְרִיחֹה בַּאֲבִירָם בְּכֹרוֹ יִסְּדָהּ וּבִשְׂגוּב צְעִירוֹ הִצִּיב דְּלָתֶיהָ כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן: וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד אֶל אַחְאָב חַי ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי:"

מהכתוב משמע שאחאב הוא זה שחטא בעבודה זרה, ולא ישראל עצמם; ומשמע שמעשהו של חִיאֵל בֵּית הָאֱלִי - הוא המעשה החמור שגרם לאליהו לקנא לה' ולעצור את המטר.

הירושלמי (סנהדרין פ"י, ה"ח) אומר שחִיאֵל היה מאנשיו של יהושפט מלך יהודה; ויריחו היתה בתחום שבט בנימין ששייך למלכות יהושפט; והירושלמי מקשה מדוע הכתוב תולה את הקלקלה הזו באחאב מלך ישראל. הירושלמי מתרץ:

"מלמד שמגלגלין את החובה על ידי חייב... לפי שרצו לרבות את ממונן נשלטה בהן מאירה והיו מתמוטטין והולכין לקיים מה שנאמר 'כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן'. "

אחאב עבד 'עבודה זרה רגילה' של הבעל ושל האשרה, אך הוא עבד גם 'עבודה זרה סמלית' של ריבוי הממון. חִיאֵל בֵּית הָאֱלִי עבד גם הוא לעבודה הזרה הסמלית הזו, והוא הקריב על 'המזבח הסמלי' שלה את כל בניו. חִיאֵל למד את העבודה הזו - מאחאב; ולכן הכתוב תולה באחאב את חטאו של חִיאֵל.

בדור אליהו היה מיעוט של עובדי עבודה זרה שפעל בהסתת ובהנהגת איזבל, ורוב העם לא היה אדוק וכרוך אחר עבודה זרה רגילה; אך כמעט כל ישראל למדו מאחאב לעבוד את העבודה הזרה הסמלית של ריבוי הממון. אליהו החל במאבק מול העבודה הזרה הגלויה של אחאב, ויחד עם זאת מול העבודה הזרה הסמלית של ריבוי הממון. אליהו עצר את הגשמים, ורוב האנשים שעסקו בחקלאות היו בטלים עקב עצירת הגשמים; אך בתי המדרש לא התמלאו בתלמידים. אליהו מצדו היה מוכן להמשיך את עצירת הגשמים. אולם הקב"ה כפה על אליהו 'הסכם שלום' עם אחאב: "לֵךְ הֵרָאֵה אֶל אַחְאָב וְאֶתְּנָה מָטָר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה".

 

היום שאחרי המעמד הגדול

איזבל שמעה שאליהו הרג את נביאי הבעל; והיא שלחה שליח להודיע לאליהו – "כִּי כָעֵת מָחָר אָשִׂים אֶת נַפְשְׁךָ כְּנֶפֶשׁ אַחַד מֵהֶם". אם הרצון העיקרי שלה היה להרוג את אליהו, היא היתה צריכה להסתיר ממנו את המידע הזה ולהפתיע אותו וללכוד אותו. מדוע היא סיפרה לו על כך?!

הרצון העיקרי של איזבל היה להראות שאליהו לא הצליח. כולם ידעו שאליהו ניהל מאבק כפול, המאבק מול נביאי הבעל, והמאבק העיקרי מול העבודה הזרה הסמויה של ריבוי הממון. איזבל רצתה להראות, שלמרות הנס שאליהו חולל; הוא לא הצליח לפגוע בעבודה הזרה הסמויה הזו. היא מודיעה לו מראש שהיא מתכוננת להרוג אותו, והוא לא יכול ללכד סביבו אנשים שימנעו זאת. אם לאחר ירידת האש בהר הכרמל - בתי המדרש היו מתמלאים בתלמידים, אליהו היה יכול ללכד אותם למרד באחאב ובאיזבל. אולם בתי המדרש לא התמלאו; וכולם חזרו לעיסוקם בריבוי הממון.

 

אליהו הולך אל נפשו

אליהו ראה שאיזבל צודקת בדבריה, אך היה סבור שהכפייה שהקב"ה כפה עליו לערוך את מעמד הר הכרמל ולהוריד מטר - היתה קודם זמנה; ולפיכך הוא בא לחורב וביקש את נפשו למות. אליהו טען שם בחורב "אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ", אי אפשר לפרש זאת כפשוטו, שהרי מצווה להרוס את הבמות, אלא הכוונה ל'מזבח רוחני' שעליו מקריב אדם את תאוותיו הגשמיות במרדף אחר העושר, ומפנה את זמנו כדי לעמול בתורה ובמצוות.

כאשר אליהו אמר שהוא נותר נביא לבדו, הוא התכוון לומר נביא בדרגה גבוהה כמוהו. הנביאים האחרים היו קשורים באופן זה או למלכות. הם היו מייעצים לאחאב כיצד להילחם; או שהם הוחבאו במערה וניזונו באופן עקיף ממשפחת אחאב. מבחינתו הם נחשבים באופן סמלי ל'הרוגים'. כשם ש'המזבח ההרוס' הוא סמלי – כך גם ה'הרוגים' הם סמליים.

אליהו הוסיף ואמר, שביקשו לקחת את נפשו. רק איזבל רצתה בכך; אך מכיוון שאליהו לא יכול היה לאגד את ישראל למנוע זאת – הוא החשיב זאת להצטרפות שלהם לרצון איזבל. אליהו רצה שהקב"ה יחזיר לו את מפתח הגשמים. אליהו רצה לחזור ולהכריח את ישראל 'לרפא את המזבחות ההרוסים', כלומר להכניס תלמידים לבתי המדרש עד שתהיה כמות עצומה של תלמידים שיוכלו למרוד במלכות אחאב ואיזבל. אך הקב"ה לא הסכים לכך, והורה לו למשוח את אלישע לנביא. ואלישע היה אמור להוביל לריבוי תלמידים בדרך של הגעה מרצון, ולא באמצעות כפיה. וכפי שמצאנו שאלישע נמשח לנביא באמצעות רמז, שאליהו הנביא רמז לו בכך שהשליך אליו את אדרתו. ואלישע הבין ועזב את המרדף אחר הממון והפך לתלמיד של אליהו: "וַיִּקַּח אֶת צֶמֶד הַבָּקָר וַיִּזְבָּחֵהוּ... וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ וַיְשָׁרְתֵהוּ" (מלכים א יט, כא).

 

כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

לפי מה שהתבאר מובן שדברי אליהו "כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" הם סמליים וכוונתם על עמל התורה שעליו נאמר "אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי". וכוונתו שבני ישראל אינם מלים את ערלת ליבם והם ממשיכים לרדוף אחר העושר במקום לעמול בתורה. ולכך גם כוונת המדרש שאמר "ומלכות אפרים נמנעה מהם ברית מילה". אך אליהו מדבר באופן סתמי ומשמע מדבריו שבני ישראל גם אינם מקיימים את ברית המילה הגופנית. ולכן הקב"ה אמר לו שמעתה הוא צריך להיות נוכח בכל ברית מילה ולראות שבני ישראל מקפידים לקיים את מצוות ברית המילה הגופנית. ועליו להבין שהדרך להביא ל'ברית מילה רוחנית' שבה אדם נמנע מלרדוף אחרי העושר ומשקיע את רוב כוחו בעמל התורה צריכה לבוא מרצון ולא מתוך כפייה.