רבשקה וסדר מאורעות חזקיהו

 בספר מלכים ובספר ישעיהו מופיעות פרשיות מקבילות של כמה מאורעות שקשורים לחזקיהו ולישעיהו. ומהעיון באגדות חז"ל מתבאר שיש לפרש את סדר המאורעות באופן אחר מהמקובל בפרשנים, ושלאופן האחר יש סיוע ממקורות היסטוריים זרים, ובכך נדון בין השאר במאמר זה.

 בתנ"ך מובא שחזקיהו המלך חלה, וישעיהו הנביא בא לבקרו והודיע לו שנגזר עליו שימות. ובמסכת ברכות (דף י,א) מובא שישעיהו אמר לחזקיהו שהגזירה היא משום  שלא עסק בפריה ורבייה. וחזקיהו טען לצדקתו שראה ברוח הקודש שעתידים לצאת ממנו בנים שאינם מהוגנים ולכן לא נשא אשה. וישעיהו הורה לחזקיהו שהוא צריך לעשות את ציווי התורה לפרות ולרבות, ומה שנוח לפני ד' - שיעשה! ומסופר בהמשך (מתורגם ומבואר):

"אמר לו חזקיהו: אם כן לי את בתך לאשה, כי אפשר שיגרום צירוף זכויותינו, ויצאו ממנו בנים מעולים. אמר לו ישעיהו: כבר נגזרה עליך גזרה שתמות, ומה יועיל לך אם אתן לך את בתי לאשה. אמר לו: בן אמוץ, כלה נבואתך - וצא! כך מקובלני מבית אבי אבא (דויד המלך, שראה את המלאך וחרבו שלופה בידו, ולא מנע עצמו מבקשת הרחמים) - אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים..."

ומסופר בתנ"ך (מלכים ב כ; ישעיהו לח) שחזקיהו התפלל לד' שיסלח לו וירפאהו, וד' הורה לישעיהו לחזור ולהודיע לחזקיה שתפילתו התקבלה ושד' יוסיף על ימיו חמש עשרה שנה. ולפי גרסת עין יעקב וכתבי יד רבים מסופר בהמשך סוגיית התלמוד שלבסוף נולדו לחזקיהו שני בנים, מנשה ורבשקה, אלא שכבר בילדותם הם התנהגו באופן לא ראוי, וז"ל המשך הסוגיה (מתורגם בתוספת ביאור):

"לבסוף נתן ישעיהו הנביא את בתו לחזקיהו, ונולדו ממנה לחזקיהו שני בנים, מְנַשֶׁה וְרַבְשָׁקֵה. יום אחד הרכיב אותם על כתפו להביאם לבית המדרש כדי שילמדו תורה. ושמע שאחד מהם אומר: ראשו של אבא מתאים לצלות עליו דגים קטנים. ואחד אומר: ראוי ראשו של אבא להקריב עליו קרבן לעבודת כוכבים. וכששמע זאת חזקיהו הורידם וחבט אותם בקרקע. מְנַשֶּׁה נותר בחיים, ורַבְשָׁקֵה מת. קרא חזקיהו על עצמו את הכתוב (ישעיהו לב,ז) 'וְכֵלַי כֵּלָיו רָעִים' ".

המעשה מעורר קושי, השם רַבְשָׁקֵה אינו שם בעברית, ובשם זה נקרא השר של מלך אשור, שדיבר בשפה העברית ("יהודית") אל חיילי חזקיהו המלך שהיו במצור בירושלים וקרא להם להיכנע. ואף דיבר דברי נאצה על הקב"ה ואמר שכביכול אין ביכולתו להושיע את היהודים מפני מלך אשור. והגאון ר' ראובן מרגליות ז"ל (מרגליות הים שם) כתב שבנו של חזקיהו נתכנה בשם רַבְשָׁקֵה על שם אותו שר של מלך אשור שהיה יהודי משומד. אלא שהסבר זה תמוה, כיצד יתכן שחזקיהו יכנה את בנו על שם יהודי רשע שהמיר את דתו, ואף היה אויב שלו וקרא לחיילים היהודים שימרדו בחזקיהו.

בסיפור יש קושי נוסף. בניו של חזקיהו שרכבו כל כתפיו היו ילדים רכים שדעתם קלה ואינם אחראים על מוצא פיהם, ולא מסתבר שצדיק כמו חזקיהו העניש אותם והטיל אותם בעוצמה כה גדולה על הקרקע עד שרבשקה מת מעוצמת החבטה. וכבר הקשה כך בשו"ת בית אבי (ב, חו"מ קנג), וכתב שהאגדות אינן נחשבות כמקור הלכתי. ואכן נראה שיש להבין אגדה זו במשמעות סמלית, וכדלקמן.

 

וְכֵלַי כֵּלָיו רָעִים

המעשה מסיים במשפט שאמר חזקיהו – "וְכֵלַי כֵּלָיו רָעִים". משפט זה מוזכר בנבואת ישעיהו (לב,ז), ומדברי המפרשים מתבאר ש"כִּילַי" וכן "כֵּלַי" שמוזכרים שם הם מלשון "נוכל", והכוונה למי שמראה את עצמו כצדיק אך מחשבותיו הן מחשבות רעות. וכך ביאר שם רד"ק:

"הכילי שמחשבתו רעה אבל אינו כמו הנבל, כי הנבל יעשה מעשה הרעה, אבל הכילי אינו רע כל כך שיעשה מעשה אבל חושב ומדבר רע... ופירוש "כֵּלָיו רָעִים" 'מדותיו', ואומר כמו שהוא צר עין ודעת חסרה ורעה - כן כליו רעים וחסרים, וכשימכור ימכור במדה חסרה."

חזקיהו קרא על עצמו ועל ילדיו את הכתוב "וְכֵלַי כֵּלָיו רָעִים", והוא מרמז בכך שמחשבות רעות שהתרוצצו בראשו באו בסופו של דבר לידי ביטוי בדיבורים הרעים של ילדיו הקטנים. חזקיהו היה צדיק גדול ומסופר עליו (מלכים ב יח) שנלחם בעבודה הזרה שהיתה נפוצה בעם, וגם הסיר את הבמות שעבדו בהם את ד' וכפה את העם לעבוד את ד' רק במקדש שבירושלים. ולכאורה תמוה מנין יהיו לחזקיהו מחשבות רעות. אמנם מובא בכמה ספרים שכאשר אדם גדול מוכיח את הצבור על מעשיהם הרעים, עלולות המחשבות של ההמון לדבוק בו והוא עלול להרהר בהן, כמובא בספר עבודת ישראל (ליקוטים לאבות פרק ב): "מחמת התדבקות גופו אל ההמון באומרו לפניהם תוכחת מוסר נמשך אליו גם כן מאותן הרהורים רעים של ההמון". וכן מובא לגבי מלך ישראל בספר שם משמואל (במדבר בהעלותך):

"כי באשר המלך הוא בערך העם כמו ערך הראש לגוף, וכמו כל תשוקות הגוף עולות על הראש והמוח ומבלבלין את השכל, כן מחשבות ההמון עולין על מוח המלך ומבלבלין את שכלו...".

והאגדה מרמזת שחזקיהו חש שהיו מספר פעמים שהוא לא נאבק כראוי לו במחשבות הרעות של ההמון שעלו על לבו, ולכן הוא התייחס אל עצמו בתור "כֵּלַי", בתור מי שמראה את עצמו מבחוץ בתור צדיק, אך בתוכו יש מחשבות רעות. ומובא בספר בן פורת יוסף (דרשות והוספות קונטרס אחרון): "שמעתי בשם מורי [הבעש"ט] ... הנשמה הם ממוח, - בניו, ופגם שבמוח במחשבה - גורם שיש לו צער מבניו". ונראה שלכן חשש חזקיהו שפגמי המחשבות שפעמים שאירעו אצלו יגרמו לו ללידת בנים שאינם הגונים ולכן לא עסק בפריה ורביה. אלא שלא היה זה מתפקידו לעסוק בדברי נסתרות ששייכים לקב"ה, וכאשר חזקיהו התחרט ונשא את בתו של ישעיהו הנביא הוא היה סבור שהזכות המשותפת של שניהם תועיל שייוולדו לו בנים הגונים. אך כאשר הוא שמע את דיבוריהם הרעים של בניו, הוא הניח שהדבר לא הסתייע, ולכן קרא על עצמו את הכתוב "וְכֵלַי כֵּלָיו רָעִים". אמנם כאמור לעיל, לא מסתבר שצדיק כמו חזקיהו העניש אותם על דבריהם והטיל אותם בעוצמה כה גדולה על הקרקע. ואת ענין החבטה יש לבאר באופן המובא בעין אי"ה וכדלקמן.

 

הסבר עין אי"ה לחבטה שחבט חזקיהו את בניו

בעין אי"ה (ברכות א קלט) ביאר את החבטה אל הקרקע באופן סמלי:

"בהיותו דואג על התכונות הפנימיות שלו, שבבואם אל בניו יהפכו להרע, כאשר הכיר ברוח הקודש... בהיות הבנים בעלי תכונות רעות כל אחד לפי ענינו המיוחד לו, השתדל הרבה להכשירם ללמדם תורה ומוסר ודרך תבונות בכל עז. כדחז"ל (סנהדרין קא,ב) 'וכי חזקיה לכל העולם כולו למד תורה ולמנשה בנו לא למד?', וזה יובן ב'ארכבינהו אכתפיה לבי מדרשא'. אבל תכונותיהם הרעות התגברו למעלה מכל תועלת של לימוד והדרכה... 'חבטינהו אארעא', בהיותו רואה שהדרכתו להם הוא ללא תועלת, ובהוסיפם דעת יוסיפו רעה והשחתה, הניחם על טבעם להתנהג כבחירתם. מנשה חי', שעכ"פ היה בו איזה רעיון מוסרי אע"פ שהושחת... אבל רבשקה, שהיתה תכונתו גשמית כולה, בלא שום צירוף מוסרי, מת. כי נחלשו כוחותיו הגופנים ונהרסו משיטופו בתאותיו הרעות מאין מעצור."

עין אי"ה מבאר את 'חביטת הילדים אל הקרקע', בתור החלטה של חזקיהו להפסיק ולהשתדל ללמדם תורה, ורבשקה מת לבסוף משום שנחלשו כוחותיו הגופניים מפני שהיה שטוף בתאוות רעות. בכל אופן, גם לפי הסבר זה לא מובן מדוע מנשה קרא את שם בנו רבשקה שאינו שם בעברית, ואדרבא זהו שמו של יהודי מומר שהיה אויבו של חזקיהו. ונראה שלצורך הבנת ענין זה יש לעיין במקור נוסף, וכדלהלן.

 

התרגום הארמי על קהלת

על הכתוב "מַסִּיעַ אֲבָנִים יֵעָצֵב בָּהֶם בּוֹקֵעַ עֵצִים יִסָּכֶן בָּם" (קהלת י, ט) מובא שם בתרגום הארמי (מתורגם לעברית):

"אמר שלמה המלך הנביא גלוי לפני, שמנשה בן חזקיהו עתיד לחטוא ולהשתחוות לצלם אבנים, ולכן יימסר ביד מלך אשור שיעקדנו בזממים כעונש על שביטל את דברי התורה שכתובים מתחילתם על אבנים, ולכן יצטער בהם. ורבשקיה אחיו עתיד להשתחוות לצלם עצים ולעזוב את דברי התורה שהונחו בארון עצי שיטים, ולכן הוא עתיד להישרף באש על ידי מלאך ה'".

התרגום דורש את הכתוב "מַסִּיעַ אֲבָנִים יֵעָצֵב בָּהֶם" על מנשה שנענש ונעקד בזממים כמתואר (דברי הימים ב לג,יא): "וַיָּבֵא ד' עֲלֵיהֶם אֶת שָׂרֵי הַצָּבָא אֲשֶׁר לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיִּלְכְּדוּ אֶת מְנַשֶּׁה בַּחֹחִים וַיַּאַסְרֻהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם וַיּוֹלִיכֻהוּ בָּבֶלָה". ואת הכתוב "בּוֹקֵעַ עֵצִים יִסָּכֶן בָּם" הוא דורש על רבשקה שנענש ונשרף באש על ידי מלאך ה'. עונשו של רבשקה מתאים לעונש שבא על מחנה סנחריב שצר על ירושלים, כמתואר בישעיהו (י,יז): "וְהָיָה אוֹר יִשְׂרָאֵל לְאֵשׁ וּקְדוֹשׁוֹ לְלֶהָבָה וּבָעֲרָה וְאָכְלָה שִׁיתוֹ וּשְׁמִירוֹ בְּיוֹם אֶחָד". ומהמסורת שבתרגום הארמי עולה שרבשקה היהודי המומר שהיה שר של מלך אשור ונשרף יחד עם שרי צבא אשור - היה בנו של חזקיהו.

לפי מסורת זו נראה שבעת הלידה חזקיהו קרא גם לבן רַבְשָׁקֵה בשם עברי, אלא ששם זה לא נשתמר אצלנו, והוא נקרא במסורות של האגדה בשם רַבְשָׁקֵה, משום שכך מוזכר שמו בתנ"ך. לפי המסורת שבתרגום, בן זה המיר דתו והצטרף לממלכת אשור והתמנה שם לשר חשוב שנקרא רַבְשָׁקֵה (שמשמעותו המילולית 'שר המשקים') והוא זה שבא והסית את היהודים הנצורים בירושלים להיכנע למלך אשור.

המסורת שבתרגום והמסורת הנוספת שמובאת בתלמוד הבבלי (גרסת עין יעקב ועוד) משלימות זו את זו. הבבלי מגלה שמתחילה חזקיהו אביהם השתדל ללמדם תורה, אך כשראה שלימוד התורה אינו מועיל להם הוא התייאש מללמדם תורה, וזו משמעות הסמלית של 'החבטה אל הקרקע'. והתרגום הארמי מגלה שסופו של רבשקה שהוא מת (יחד עם שרי צבא אשור), ואילו מנשה חי (ובסוף חייו חזר בתשובה על מעשיו הרעים).

מסורת זו, מפרשת את סדר המאורעות שמסופר עליהם בתנ"ך, באופן שונה מהאופן ש'סדר עולם רבה' והפרשנים מבארים אותם. אך מסורת זו תואמת לסדר המאורעות כפי שהוא מתבקש מתוך תיאורים היסטוריים זרים. ואמנם תיאורים היסטוריים זרים אינם דבר אמין, ואין חדש תחת השמש, וכשם שבימינו מתפרסמים דברים שאינם נכונים כדי לפאר ולרומם שליטים (ובמיוחד במשטרים טוטליטריים), בוודאי שכך נעשה גם אז כאשר המלכים פקדו על הסופרים שלהם לפאר ולרומם אותם. אך בכל אופן המסורת שרבשקה היה בנו של מנשה מצריכה אותנו לפרש את סדר המאורעות שמתוארים בתנ"ך באופן שונה מהמקובל, וכפי שיתבאר לקמן.

 

סדר המאורעות שהתרחשו בימי חזקיהו

בספר מלכים ובספר ישעיהו מופיעות פרשיות מקבילות של כמה מאורעות שקשורים לחזקיהו ולישעיהו. בספר ישעיהו מתמקדים בעיקר בדמותו של רבשקה (לו, א-כב):

"וַיְהִי בְּאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ עָלָה סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר עַל כָּל עָרֵי יְהוּדָה הַבְּצֻרוֹת וַיִּתְפְּשֵׂם: וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת רַב שָׁקֵה מִלָּכִישׁ יְרוּשָׁלְַמָה אֶל הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ בְּחֵיל כָּבֵד וַיַּעֲמֹד בִּתְעָלַת הַבְּרֵכָה הָעֶלְיוֹנָה... וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם רַב שָׁקֵה אִמְרוּ נָא אֶל חִזְקִיָּהוּ כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל מֶלֶךְ אַשּׁוּר מָה הַבִּטָּחוֹן הַזֶּה אֲשֶׁר בָּטָחְתָּ... עַתָּה עַל מִי בָטַחְתָּ כִּי מָרַדְתָּ בִּי: ... וַיֹּאמֶר אֶלְיָקִים וְשֶׁבְנָא וְיוֹאָח אֶל רַב שָׁקֵה דַּבֶּר נָא אֶל עֲבָדֶיךָ אֲרָמִית כִּי שֹׁמְעִים אֲנָחְנוּ וְאַל תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ יְהוּדִית בְּאָזְנֵי הָעָם אֲשֶׁר עַל הַחוֹמָה: וַיֹּאמֶר רַב שָׁקֵה הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ שְׁלָחַנִי אֲדֹנִי לְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הֲלֹא עַל הָאֲנָשִׁים הַיֹּשְׁבִים עַל הַחוֹמָה..."

ומסופר שבעקבות דברי נאצה נוספים של רבשקה (המובאים שם בהמשך) בא חזקיה לבית ד' להתפלל שם, ושלח לישעיהו הנביא שיתפלל גם הוא. וישעיה ניבא שמלך אשור יעזוב בסופו של דבר את הארץ ויפול בחרב באשור. וכפי שאכן אירע לבסוף שבניו של סנחריב מלך אשור הרגו אותו. ולאחר מכן מסופר על מחלת חזקיה ועל תפילתו ועל תוספת השנים שניתנה לו (ישעיהו לח, א-ח):

"בַּיָּמִים הָהֵם חָלָה חִזְקִיָּהוּ לָמוּת וַיָּבוֹא אֵלָיו יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ הַנָּבִיא וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר ד' צַו לְבֵיתֶךָ כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה: וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה': וַיֹּאמַר אָנָּה ד' זְכָר נָא אֵת אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבְלֵב שָׁלֵם וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי וַיֵּבְךְּ חִזְקִיָּהוּ בְּכִי גָדוֹל: וַיְהִי דְּבַר ד' אֶל יְשַׁעְיָהוּ לֵאמֹר: הָלוֹךְ וְאָמַרְתָּ אֶל חִזְקִיָּהוּ כֹּה אָמַר ד' אֱלֹהֵי דָּוִד אָבִיךָ שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתֶךָ רָאִיתִי אֶת דִּמְעָתֶךָ הִנְנִי יוֹסִף עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה: וּמִכַּף מֶלֶךְ אַשּׁוּר אַצִּילְךָ וְאֵת הָעִיר הַזֹּאת וְגַנּוֹתִי עַל הָעִיר הַזֹּאת: וְזֶה לְּךָ הָאוֹת מֵאֵת ד' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה ד' אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבֵּר: הִנְנִי מֵשִׁיב אֶת צֵל הַמַּעֲלוֹת אֲשֶׁר יָרְדָה בְמַעֲלוֹת אָחָז בַּשֶּׁמֶשׁ אֲחֹרַנִּית עֶשֶׂר מַעֲלוֹת וַתָּשָׁב הַשֶּׁמֶשׁ עֶשֶׂר מַעֲלוֹת בַּמַּעֲלוֹת אֲשֶׁר יָרָדָה:"

מפשטות הכתוב "בַּיָּמִים הָהֵם חָלָה חִזְקִיָּהוּ לָמוּת", משמע לכאורה שמחלת חזקיהו היתה 'בימים ההם' של נאומי רבשקה. וכך פירשו בסדר עולם רבה (כג) והמפרשים. מאידך, לפי המסורת שנגזרה על חזקיה מיתה משום שלא עסק בפריה ורביה, ולאחר שקיבל עליו להתחתן ולהוליד ילדים הוסיפו לו חמש עשרה שנה ונולדו לו רבשקה ומנשה, ורבשקה הוא היהודי המומר שהסית את הלוחמים הנצורים בירושלים להיכנע לסנחריב. צריך לומר, שפרשיית מחלתו ורפואתו של חזקיהו קדמה זמן רב למצור ולנאומי רבשקה. ולאחר שחזקיה התרפא הוא נשא אשה והוליד ממנה את רבשקה, ורבשקה הספיק להמיר דתו ולהתמנות לשר בממלכת אשור, ולבוא ולנאום במצור כנגד חזקיהו אביו.

לפי המסורת הזו, פרשיית מחלת ורפואת חזקיהו מובאת בסמוך לאחר הספור על המצור כדי להסביר כיצד יתכן ששר אשורי מדבר באופן חופשי בשפה העברית (יהודית). העברית לא היתה שפה בינלאומית, ולא מסתבר ששר במעצמה האשורית יטרח ללמוד לדבר בעצמו שפה של אומה קטנה. ומחמת התמיהה הזו, מובאת מייד בסמוך הפרשיה המספרת על מחלת ורפואת חזקיה, ומרמזת שמתחילה לא רצה חזקיה לשאת אשה וללדת ילדים, ומשום שהניח שלילדיו יהיו קשיים באמונה בה', אלא שלאחר שישעיהו נשלח להוכיח אותו, הוא התחרט וקיבל עליו לשאת אשה ולהוליד ילדים ("אָב לְבָנִים יוֹדִיעַ אֶל אֲמִתֶּךָ" - ישעיהו לח, יט). ואמנם לבסוף חששו התגשם ונולד לו רבשקה שהמיר את דתו, והוא זה שמסופר עליו בפרשיה הקודמת.

העובדה שחזקיה נשא אשה בגיל מאוחר מתבקשת גם מכך שחזקיה היה בן עשרים וחמש שנה במולכו ומלך עשרים ותשע שנים, ולאחר פטירתו הומלך בנו מנשה בהיותו בן שתים עשרה שנה בלבד. ומסתבר שגם הבן הנוסף רבשקה היה צעיר לימים, וכפי שמשמע מדברי ישעיהו (לז, ו): "אַל תִּירָא מִפְּנֵי הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אֲשֶׁר גִּדְּפוּ נַעֲרֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר אוֹתִי". רבשקה נקרא כאן 'נער' משום שהוא אכן היה צעיר מאוד לימים1. ומסתבר שמכיוון שהיה מזרע המלוכה בירושלים מינה אותו סנחריב לשר חשוב במחנה הצבא שנשלח לכבוש את ירושלים, כדי שינאם ליהודים בשפתם ובלשונם ויפתה אותם להיכנע לצאצא מזרע המלוכה שלהם.

 

יישוב הקשיים ההיסטוריים

המסורת שבתרגום הארמי מיישבת גם קשיים מתיאורים היסטוריים זרים. ממקורות זרים נראה שחזקיה מלך בערך בשנת 727 לפנה"ס ונפטר בשנת 698 לפנה"ס. וידוע שזמן קצר לפני פטירתו בשנת 701 לפנה"ס יצא סנחריב למסע מלחמה כנגד הממלכות בחוף המערבי של הים התיכון שמרדו בו. ומתחילה נלחם בממלכות שבצפון כגון צידון, ולאחר מכן נלחם בממלכות שבדרום כגון אשקלון, ולאחר מכן נלחם בממלכת יהודה, ומתחילה כבש ביהודה את הערים הרחוקות יותר מירושלים, ואחר כך התקדם לכיוון ירושלים. ומסתבר שהשלב המאוחר של המלחמה בממלכת יהודה ארע לקראת סוף מסעו בערך בשנת 700 או 699 לפני הספירה, שזו היתה בערך השנה ה-28 למלכות חזקיה. אמנם הדבר מנוגד לכאורה לכתוב בתנ"ך שהדבר ארע בשנה ה-14 למלכות חזקיה. אמנם מצאנו בכמה מקרים שמנין השנים נמנה בתנ"ך לפי מסר רוחני אמוני, ואינו נמנה בהכרח לפי סדר זמנים רגיל2. ואף כאן, הפרשייה הנוספת של מחלת ורפואת חזקיהו מרמזת שלחזקיה היו שתי תקופות החיים, התקופה הראשונה שנקצבה לו היתה בת 14 שנים, ואחר כך נוספה לו תקופת חיים נוספת של 15 שנים. ולפיכך צריך להבין שהמצור של סנחריב על ירושלים היה בשנה ה-14 מתוך ה-15 הנוספות שנוספו לחזקיה. ובחישוב הכולל זו אכן השנה ה-28 למלכותו. התנ"ך מעדיף לקרוא לשנה זו השנה ה-14 מתוך מטרה נוספת, כדי להשוות בין תוצאות המלחמה הזו שבתקופה השניה לבין מלחמה קודמת שהיתה בין מלך אשור לבין חזקיה בתקופה הראשונה, בשנה ה-14 לתחילת מלכותו של חזקיהו, וכדלקמן.

 

וּמִכַּף מֶלֶךְ אַשּׁוּר אַצִּילְךָ וְאֵת הָעִיר הַזֹּאת וְגַנּוֹתִי עַל הָעִיר הַזֹּאת

לפי הסבר זה, ההבטחה - "...הִנְנִי יוֹסִף עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה: וּמִכַּף מֶלֶךְ אַשּׁוּר אַצִּילְךָ וְאֵת הָעִיר הַזֹּאת וְגַנּוֹתִי עַל הָעִיר הַזֹּאת" – נאמרה לו כ-14 שנה לפני שסנחריב מלך אשור הטיל מצור על ירושלים, ואכן גם אז עמדה ממלכת יהודה בפני סכנה מכיבוש על ידי מלך אשור. אלא שמדובר היה אז בסרגון אביו של סנחריב. חזקיהו החל כבר אז לכבוש כמה ערים פלישתיות, שהיו כפופות למלך אשור. ואף סייע לכוונות המרידה של הערים האחרות במלך אשור. ואכן בסופו של דבר מלך אשדוד מרד בסרגון מלך אשור, ומלך אשור שלח את שר צבאו והוא בא וכבש את אשדוד, וכן מסופר בישעיהו (כ, א): "בִּשְׁנַת בֹּא תַרְתָּן אַשְׁדּוֹדָה בִּשְׁלֹחַ אֹתוֹ סַרְגוֹן מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיִּלָּחֶם בְּאַשְׁדּוֹד וַיִּלְכְּדָהּ". היה אז חשש שצבא אשור יילחם ויכבוש גם את ממלכת יהודה, וישעיהו הקדים והזהיר אז את חזקיהו מלסמוך על מצרים ולכרות עימה ברית נגד אשור. וחזקיה נשמע לו ולא כרת ברית עם מצרים3. ממלכת יהודה היתה ממלכה קטנה מרדנית ומתסיסה והיה צפוי שלאחר כיבוש אשדוד צבא אשור יכבוש גם אותה. ומתוך כתובות אשוריות מתברר שלאחר כיבוש אשדוד החל הצבא האשורי גם במסע מלחמה כנגד יהודה, והצליח לכבוש ממנה את הערים עזקה ועקרון. אך מתוך התיאורים המוגזמים שמלך אשור מתאר את הביצורים של הערים האלו, מסתבר שהיו לו אבידות רבות בכיבוש הערים, והוא העדיף שלא להמשיך ולכבוש את שאר הערים ביהודה, ובסך הכל חזקיהו וממלכת יהודה ניצלו מכיבוש על ידי מלך אשור. מלך אשור ניצח אמנם בקרב על שתי ערים בממלכת יהודה, והוא חזר לארצו עם כל הצבא שנותר בידו בצורה מכובדת, אך ממלכת יהודה ניצלה אז באופן שניתן לראותו בתור 'נס טבעי'.

נראה שמאורע זה ארע גם כן בשנה ה-14 למלכות חזקיה, אלא שהוא ארע בשנה ה-14 בתקופה הראשונה (לפני שנוספו לחזקיהו 15 שנים), שהיא אכן השנה ה-14 מתוך כלל שנות מלכותו. "תַרְתָּן" הוא כינוי לשר חשוב ביותר בממלכת אשור שמפקד על הצבא, ויתכן מאוד שאותו "תַרְתָּן" היה סנחריב בנו של סרגון. ובכל אופן, ניתן לראות בכך ש"ההסטוריה חוזרת". המאורע הראשון היה חשש לפלישה של הצבא האשורי (בימי המלך סרגון) לממלכת יהודה בשנה ה-14 לחזקיהו, ואז ניצלה ממלכת יהודה מן הפלישה ב'נס נסתר'. והמאורע השני היה המצור של המלך סנחריב על ירושלים שהתרחש 14 שנה אחר כך (בשנה ה-14 מתוך 15 השנים שנוספו לחזקיהו), אלא שאז נכבשו ערים רבות מתוך ממלכת יהודה ורק ירושלים ניצלה, והיא ניצלה ב'נס גלוי' שהיה מפורסם אז גם בין עמי הסביבה.

וספר ישעיהו וספר מלכים קוראים למלחמה השניה שארעה בשנה ה-14 שבתקופה השניה (=השנה ה-28) גם כן בשם השנה ה-14 כדי לדמות בין שתי התקופות ולעורר את השאלה מדוע לא ניצלו גם אז רוב הערים ביהודה, ועל כך נועדו לענות הפרשיות הבאות המספרות על מחלת ורפואת חזקיהו וביקור המשלחת הבבלית, וכדלקמן.

 

מתי באה המשלחת ממלך בבל אל חזקיה

בהמשך לפרשיית מחלת ורפואת חזקיהו מסופר (ישעיהו לט, א-ח):

"בָּעֵת הַהִוא שָׁלַח מְרֹדַךְ בַּלְאֲדָן בֶּן בַּלְאֲדָן מֶלֶךְ בָּבֶל סְפָרִים וּמִנְחָה אֶל חִזְקִיָּהוּ וַיִּשְׁמַע כִּי חָלָה וַיֶּחֱזָק: וַיִּשְׂמַח עֲלֵיהֶם חִזְקִיָּהוּ וַיַּרְאֵם אֶת בֵּית נְכֹתוֹ אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב וְאֶת הַבְּשָׂמִים וְאֵת הַשֶּׁמֶן הַטּוֹב וְאֵת כָּל בֵּית כֵּלָיו וְאֵת כָּל אֲשֶׁר נִמְצָא בְּאֹצְרֹתָיו לֹא הָיָה דָבָר אֲשֶׁר לֹא הֶרְאָם חִזְקִיָּהוּ בְּבֵיתוֹ וּבְכָל מֶמְשַׁלְתּוֹ: וַיָּבֹא יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא אֶל הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ וַיֹּאמֶר אֵלָיו מָה אָמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה וּמֵאַיִן יָבֹאוּ אֵלֶיךָ וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה בָּאוּ אֵלַי מִבָּבֶל: וַיֹּאמֶר מָה רָאוּ בְּבֵיתֶךָ וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר בְּבֵיתִי רָאוּ לֹא הָיָה דָבָר אֲשֶׁר לֹא הִרְאִיתִים בְּאוֹצְרֹתָי: וַיֹּאמֶר יְשַׁעְיָהוּ אֶל חִזְקִיָּהוּ שְׁמַע דְּבַר ד' צְבָאוֹת: הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְנִשָּׂא כָּל אֲשֶׁר בְּבֵיתֶךָ וַאֲשֶׁר אָצְרוּ אֲבֹתֶיךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה בָּבֶל לֹא יִוָּתֵר דָּבָר אָמַר ה': וּמִבָּנֶיךָ אֲשֶׁר יֵצְאוּ מִמְּךָ אֲשֶׁר תּוֹלִיד יִקָּחוּ וְהָיוּ סָרִיסִים בְּהֵיכַל מֶלֶךְ בָּבֶל: וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ אֶל יְשַׁעְיָהוּ טוֹב דְּבַר ד' אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ וַיֹּאמֶר כִּי יִהְיֶה שָׁלוֹם וֶאֱמֶת בְּיָמָי:

כזכור, לפי המסורת של התרגום הארמי מחלת ורפואת חזקיהו התרחשה כ-14 שנה לפני המצור של סנחריב על ירושלים. ואם כן סמוך לכך באה המשלחת של מְרֹדַךְ בַּלְאֲדָן לבקר את חזקיהו. כפי שכבר הוקדם לעיל אין הכרח להתאים את המסורות שבתנ"ך למסורות שיש במקורות זרים. אלא שבכל אופן, המסורת של התרגום הארמי מתאימה למסורות של מקורות זרים. לפי אותן מסורות מְרֹדַךְ בַּלְאֲדָן מרד באשור ומלך על בבל בין השנים 722–710 לפנה"ס, ופעם נוספת למשך תשעה חודשים בשנת 703 לפנה"ס עד שסנחריב נלחם בו והחריב את בבל והבריח אותו מבבל. לפי מסורות אלו בזמן המצור של סנחריב על ירושלים בשנת 701 לפנה"ס כבר לא היה מלכות בבלית, ולא יתכן שסמוך לאחר מכן תופיע משלחת מטעם מלך בבל לבקר את חזקיהו. אמנם לפי המסורת של התרגום הארמי, המשלחת באה סמוך לאחר שנמנעה הפלישה של סרגון לממלכת יהודה, בערך בשנה ה-14 או ה-15 למלכות חזקיה (בערך בשנת 712 לפנה"ס). ואז היה עדין מְרֹדַךְ בַּלְאֲדָן בשיא תפארתו בתור מלך בבל שמרד בהצלחה מזה עשר שנים במלך אשור.

וכאן נכשל חזקיהו. ישעיהו הזהיר את המלכים השונים מלתלות את מבטחם במעצמות זרות. ואכן, ממש סמוך לפני כן חזקיהו ניצל מפלישת סרגון לממלכת יהודה, גם בלא שחזקיהו נסמך על עזרת מעצמה זרה כמו מצרים. אך כעת כשבאה לבקרו משלחת של מלך בבל שהיתה אז מעצמה עולמית, חזקיהו רצה למצוא חן בעיניהם כדי שיקשרו עמו ברית צבאית, והוא הסיר בכך את בטחונו בה'. ואז בא ישעיהו וניבא לו שכעונש על כך ייקחו את האוצרות שיש בביתו לבבל, וגם שמהבנים שייולדו לו ייקחו והם יהיו סריסים (שרים) בהיכל מלך בבל.

 

התגובה המורכבת של חזקיהו

בספר ישעיהו (וכן בספר מלכים) מתייחסים לתגובת חזקיהו לגזר הדין באופן מורכב: "וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ אֶל יְשַׁעְיָהוּ טוֹב דְּבַר ד' אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ, וַיֹּאמֶר כִּי יִהְיֶה שָׁלוֹם וֶאֱמֶת בְּיָמָי". האמירה "טוֹב דְּבַר ד' אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ" מביעה הכנעה וקבלת הדין, והיא מזכירה את דברי עלי הכהן בעת שנאמר לו גזר הדין על ביתו (שמואל א ג, יח): "וַיֹּאמַר ד' הוּא הַטּוֹב בְּעֵינָו יַעֲשֶׂה". אך בהמשך הכתוב הזה משתמעת ביקורת על חזקיהו "וַיֹּאמֶר כִּי יִהְיֶה שָׁלוֹם וֶאֱמֶת בְּיָמָי" (ובספר מלכים "וַיֹּאמֶר הֲלוֹא אִם שָׁלוֹם וֶאֱמֶת יִהְיֶה בְיָמָי") והתוספת הזו מספרת מה חשב אז חזקיהו בליבו ויש בה ביקורת על חזקיהו.

התוספת מרמזת שלפני כן כשנגזר עליו למות הוא התפלל מקירות ליבו והגזירה בוטלה ונוספו לו 15 שנים. ואף כאן כששמע את מה שנגזר עליו ועל משפחתו ובעצם גם על ממלכת יהודה, יכול היה חזקיהו להתפלל לביטול הגזירה, ויתכן שתפילתו היתה נענית והוא וכן ממלכת יהודה היו ניצלים. אלא שהוא לא התפלל, והכתוב מנמק זאת בכך שהוא הניח שהגזירה אינה נוגעת אליו באופן ישיר.

והתוספת מרמזת שחזקיה טעה, ואמנם הגזירה התקיימה גם בעתיד הרחוק לאחר פטירתו, כאשר נבוכדנצר כבש את ירושלים, ולקח את אוצרות המלכים ואף לקח מצאצאי בית המלוכה לבבל, אך הגזירה נגעה גם אליו בדור שלו, ולכן פרשייה זו מובאת כהמשך לפרשית המצור על ירושלים ונאומי רבשקה. וזאת, משום שהבן רבשקה שיצא ממעיו של חזקיהו לאחר הביקור של המשלחת מבבל המיר את דתו והיה סריס (שר) בממלכת אשור, והוא זה שנאם מול חומות ירושלים. וכמו כן לאחר שנים גם הבן מנשה שמלך לאחר חזקיהו נלקח לממלכת אשור כמובא בדברי הימים (ב לג, יא): "וַיָּבֵא ד' עֲלֵיהֶם אֶת שָׂרֵי הַצָּבָא אֲשֶׁר לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיִּלְכְּדוּ אֶת מְנַשֶּׁה בַּחֹחִים וַיַּאַסְרֻהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם וַיּוֹלִיכֻהוּ בָּבֶלָה".

שרי אשור הביאו את מנשה מן הסתם לנינוה עיר הבירה של אשור. אלא שבינתיים סנחריב ניצח את בבל והחריב את העיר בבל ובנה את נינווה בדומה לעיר בבל ובתור תחליף לעיר בבל. והתנ"ך מרמז במילה "בָּבֶלָה" שגזר הדין שנגזר על חזקיהו התקיים בבן מנשה שיצא ממעיו, ו'אשור' נחשבת לצורך ענין זה כמו 'בבל'. ואמנם מנשה חזר אחר כך לירושלים ולא היה ל'סריס' (שר) בממלכת אשור (='בבל'). אך גזר דין זה התקיים באחיו רבשקה, שעוד בחיי אביו הוא המיר את דתו, וסנחריב מלך אשור (שהיה אז גם מלך 'בבל') מינה אותו ל'סריס' בממלכתו כדי שיפתה את תושבי ירושלים להיכנע לסנחריב. ונמצא שבימיו של חזקיהו עצמו בנו היה ל'סריס' במעצמה זרה והוא פעל כנגדו. וחזקיהו שחשב "כִּי יִהְיֶה שָׁלוֹם וֶאֱמֶת בְּיָמָי" ושאינו צריך להתפלל לביטול הגזירה - טעה.

 

תוספת הפירוט בספר מלכים

ספר ישעיהו מתמקד ברבשקה ולא בשאר פרטי המצור שהטיל סנחריב, ואולי משום שכאמור באגדה רבשקה היה נכדו של ישעיה שהשיא את בתו לחזקיה. וספר ישעיהו רוצה לרמז מדוע נוצר מצב של נכד מומר זה, ומרמז שהדבר ארע בעקבות מחלת ורפואת חזקיהו (והנישואין של בתו של ישעיהו), ובעקבות הרצון של חזקיהו למצוא חן בעיני המשלחת הבבלית, ומרמז שאילו חזקיהו היה מתפלל לביטול הגזרה על בניו מסתבר שהייתה מתבטלת, כשם שהתבטלה הגזרה הקודמת שנגזרה על חזקיהו שימות, אלא שחזקיהו לא התפלל לביטול הגזרה השניה.

ספר מלכים (ב יח, יד-יז) מוסיף פרטים נוספים על מה שארע בעת עליית סנחריב למלחמה:

"וַיִּשְׁלַח חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה אֶל מֶלֶךְ אַשּׁוּר לָכִישָׁה לֵאמֹר חָטָאתִי שׁוּב מֵעָלַי אֵת אֲשֶׁר תִּתֵּן עָלַי אֶשָּׂא וַיָּשֶׂם מֶלֶךְ אַשּׁוּר עַל חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כִּכַּר כֶּסֶף וּשְׁלֹשִׁים כִּכַּר זָהָב: וַיִּתֵּן חִזְקִיָּה אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בֵית ד' וּבְאֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ: בָּעֵת הַהִיא קִצַּץ חִזְקִיָּה אֶת דַּלְתוֹת הֵיכַל ד' וְאֶת הָאֹמְנוֹת אֲשֶׁר צִפָּה חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיִּתְּנֵם לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר: פ וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת תַּרְתָּן וְאֶת רַב סָרִיס וְאֶת רַב שָׁקֵה מִן לָכִישׁ אֶל הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ בְּחֵיל כָּבֵד יְרוּשָׁלִָם..."

ספר מלכים מרמז שגם הגזירה שהודיע ישעיהו לחזקיהו "הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְנִשָּׂא כָּל אֲשֶׁר בְּבֵיתֶךָ וַאֲשֶׁר אָצְרוּ אֲבֹתֶיךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה בָּבֶל" התקיימה כבר בחזקיהו עצמו. ואמנם "אֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ" של חזקיהו לא הגיעו לממלכת בבל ממש אלא לנינווה שבממלכת אשור. אך כאמור מכיוון שסנחריב ניצח בינתיים את בבל והחריב את העיר בבל ובנה את נינווה כמו העיר בבל ובתור תחליף לעיר בבל, התנ"ך מחשיב זאת כאילו הגיעו האוצרות "בָּבֶל".

כלומר ספר ישעיהו וספר מלכים מרמזים שבמלחמה בשנה ה-14 בתקופה הראשונה חזקיהו לא פעל לכריתת ברית עם מעצמה זרה ולכן רוב ערי יהודה ניצלו בנס נסתר, אך המלחמה בשנה ה-14 בתקופה השניה (השנה ה-28 למלכות חזקיה) היתה לאחר שחזקיה ניסה לפעול (כ-14 או כ-13 שנה לפני כן) לכריתת ברית עם בבל, ולכן התוצאות היו קשות יותר.

 

תפילה או קבלת הדין בהכנעה

כאמור, בספר ישעיהו ובספר מלכים נשמעת ביקורת על חזקיהו שקיבל עליו את הדין ולא התפלל לביטול הגזירה שנגזרה עליו ועל צאצאיו, ותולים זאת בכך שחזקיהו טעה וחשב שהדבר יתרחש בעתיד הרחוק ולא אצלו ממש. ואמנם לא בכל מקרה ראוי להתפלל לביטול הגזירה, ופעמים שקבלת הדין בהכנעה מטיבה את הגזירה יותר מאשר תפילה לביטולה (ראו עין אי"ה שבת א,מג). ובגישה זו נוקט ספר דברי הימים, ומשמע ממנו שחזקיהו נהג כראוי כאשר קיבל עליו את הדין, ולא התפלל מייד לביטולו (דברי הימים ב לב, כד-לא):

"בַּיָּמִים הָהֵם חָלָה יְחִזְקִיָּהוּ עַד לָמוּת וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ד' וַיֹּאמֶר לוֹ וּמוֹפֵת נָתַן לוֹ: וְלֹא כִגְמֻל עָלָיו הֵשִׁיב יְחִזְקִיָּהוּ כִּי גָבַהּ לִבּוֹ וַיְהִי עָלָיו קֶצֶף וְעַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם: וַיִּכָּנַע יְחִזְקִיָּהוּ בְּגֹבַהּ לִבּוֹ הוּא וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם וְלֹא בָא עֲלֵיהֶם קֶצֶף ד' בִּימֵי יְחִזְקִיָּהוּ: ... וְכֵן בִּמְלִיצֵי שָׂרֵי בָּבֶל הַמְשַׁלְּחִים עָלָיו לִדְרֹשׁ הַמּוֹפֵת אֲשֶׁר הָיָה בָאָרֶץ עֲזָבוֹ הָאֱלֹהִים לְנַסּוֹתוֹ לָדַעַת כָּל בִּלְבָבוֹ:"

ומסופר שם שחזקיהו התפלל לד' כדי להירפא ממחלתו. אלא שאחר כך כשהמשלחת הבבלית הגיעה אליו כדי לדרוש בענין המופת שנעשה עבורו, וחזקיהו נכשל והראה למשלחת את אוצרותיו. ומשמע שהדבר נחשב לחטא של כלל העם, ונראה שמטרתם היתה ליצור ברית צבאית עם בבל כנגד אשור. ובכל אופן ספר דברי הימים מפרש מעשה זה בתור חטא של גאווה, ואם כן התיקון הראוי לגאווה שנכשלו בה חזקיהו והעם היה קבלת הדין בהכנעה, ולא להתפלל לביטולה. וקבלת הדין בהכנעה הועילה וביטלה מחצית מגזר הדין, משום שהגזירה היתה על כל ממלכתו כאמור כאן: "וַיְהִי עָלָיו קֶצֶף וְעַל יְהוּדָה", ואמנם יהודה חרבה, אך בכל זאת ירושלים וחזקיהו ניצלו באופן פלאי, ולפי האמור כאן בספר דברי הימים הצלתם היתה משום שקיבלו את הדין בהכנעה ולא התפללו: "וַיִּכָּנַע יְחִזְקִיָּהוּ בְּגֹבַהּ לִבּוֹ הוּא וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם וְלֹא בָא עֲלֵיהֶם קֶצֶף ד' בִּימֵי יְחִזְקִיָּהוּ".

ואמנם בבוא הצרה עצמה כשבא סנחריב על ירושלים התפללו חזקיהו וישעיהו כמובא גם שם בספר דברי הימים, אך תפילתם הועילה וירושלים ניצלה משום שמתחילה בעת שנודע על הגזירה חזקיהו ויושבי ירושלים קיבלו אותה בהכנעה.

 

בסיכום המאמר נמצאנו למדים, שהמסורת של התרגום הארמי, שרבשקה השר האשורי שדיבר בשפה היהודית אל היהודים הנצורים בירושלים היה בנו של חזקיהו, מאירה באור חדש את הפרשיות שמופיעות בספר ישעיהו ובספר מלכים ובספר דברי הימים לאחר מפלת סנחריב, ושפותחות במילים "בַּיָּמִים הָהֵם". לפי מסורת זו, לא מדובר במאורעות שאירעו אחר מפלת סנחריב, אלא במאורעות שאירעו לפני מפלת סנחריב והן הובאו מייד אחר כך כדי להביע מסר רוחני-אמוני בענין המאורעות שקשורים למצור של סנחריב. הפרשיה שבספר ישעיהו נועדה להסביר כיצד השתלשל המצב לכך שרבשקה שהיה צאצא של חזקיהו (וישעיהו) המיר דתו והפך לשר אשורי, והפרשיה שבספר מלכים נועדה להוסיף ולהסביר גם כיצד השתלשל המצב שאוצרות חזקיהו הגיעו לידי מלך אשור. והפרשיה שבספר דברי הימים נועדה להסביר בהשקפה שונה במקצת כיצד השתלשל המצב לכך שיהודה חרבה ואילו ירושלים וחזקיה ניצלו.

וכאמור לעיל, מסורת זו חולקת על הפרשנות המקובלת של סדר עולם רבה ושל המפרשים ולפיה מאורעות אלו אירעו אחר מפלת סנחריב. 

__________________________

 

¹  ומסתבר שמייד שהתרפא חזקיהו הוא נשא אשה, וכעבור כשנה נולד לו בנו הבכור רבשקה, וכעבור כ-14 שנה בעת המצור על ירושלים היה רבשקה כבר בן 13 שנים. אחז (הסב של רבשקה) נשא אשה בהיותו בן 9 בלבד, וחזקיהו נולד בעת שהיה אחז בן 10. ומנשה הומלך בהיותו בן 12 בלבד, ולכן אין זה תמוה שסנחריב מינה את רבשקה מזרע המלוכה היהודי לשר חשוב למרות היותו רק בן 13, וזאת מתוך מטרה לפתות את היהודים להיכנע לו.

2  ראו שמואל (ב טו, ז): "וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל הַמֶּלֶךְ...", ובמפרשים שם.

3  ראו בדעת מקרא בסיכום פרק כ בישעיהו.