הטוב שלא הסריחו

 

 

בתלמוד מובא שברכת המזון המוכרת לנו בתור מבנה סדור של ארבע ברכות לא נתקנה כך מתחילה (ברכות דף מח,ב):

"אמר רב נחמן: משה תקן לישראל 'ברכת הזן' בשעה שירד להם מן. יהושע תקן להם 'ברכת הארץ' כיון שנכנסו לארץ. דוד ושלמה תקנו 'בונה ירושלים', דוד תקן 'על ישראל עמך ועל ירושלים עירך', ושלמה תקן 'על הבית הגדול והקדוש'. 'הטוב והמטיב' ביבנה תקנוה כנגד הרוגי ביתר. דאמר רב מתנא: אותו היום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה 'הטוב והמטיב', 'הטוב' - שלא הסריחו, 'והמטיב' - שניתנו לקבורה".

מתוך הדברים מתבאר שהמבנה הסדור של ברכת המזון התפתח במשך הדורות, לאחר שהורגש אצל המברכים צורך עצמי ופנימי לברך כל ברכה וברכה. הרגשת הצורך הפנימי לברך את הברכה הראשונה על אכילת המזון מוכרת מהסיפור הידוע על אברהם אבינו שהיה מכניס אורחים לביתו ולאחר שהיה מאכיל אותם ומשקה אותם הם חשו צורך להודות לאברהם אבינו, ואז היה אברהם אומר להם: "לי אתם מברכין?! ברכו לבעל הבית שנותן לכל הבריות אוכל ומשקה ונותן בהם רוח... היה אומר להם אמרו: 'ברוך ד' המבורך לעולם ועד ברוך נותן לחם ומזון לכל בשר' " (מדרש תנחומא לך לך, יב). נוסח ברכת המזון המוזכר שם במדרש הוא קצר ותמציתי, אך הוא מביע את הרגשת התודה הבסיסית שחשו הסועדים, ואברהם כיוון את תחושת ההודאה הזו כלפי בורא עולם.

כאשר בני ישראל יצאו ממצרים הם היו עם של עבדים שטרם חש צורך פנימי בארץ משלו ובמוכנות להילחם על כך, וכפי שהתגלה אחר כך בחטא המרגלים. הצורך הראשוני שהם חשו היה צורך במזון. ומצאנו שנאמר על המן (דברים ח, ג): "וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ". ולכאורה יש להקשות מדוע ניתן המן לבני ישראל רק לאחר שהתלוננו על רעבונם, ומדוע לא ניתן להם לפני כן. ומתוך דברי רב נחמן על תהליך קביעת נוסח ברכת המזון נראה שד' רצה לזכות את עם ישראל לא רק במן, אלא גם במצוות ברכת המזון מתוך הרגשה פנימית של הודאה, ולכן לאחר שרעבו וקיבלו את המן הם הרגישו צורך להודות עליו. ואז בא משה ותיקן להם את 'ברכת הזן' שעיקרה הוא ההודאה על המזון.

 

ברכת הארץ וברכת בונה ירושלים

לאחר שבני ישראל נכנסו לארץ וכבשו אותה, הם הרגישו את ההנאה שבאחזקת נחלה משלהם וארץ משלהם. ואז ראה יהושע לנכון לתקן את ברכת הארץ, שהיא כוללת בתוכה הודאה על אכילת המזון ועל כך שארץ ישראל ניתנה לעם ישראל. אולם עם ישראל נועד להיות גם 'אור לגויים' ולהפיץ את האמונה בד' ואת הצורך בשמירת שבע המצוות הבסיסיות של בני נוח. ולשם כך היה צריך למצוא מקום של קבע לעיר שתהיה 'עיר הקודש', שתהיה מרכז לנקודה המיוחדת של עם ישראל, וכאמור "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ד' מִירוּשָׁלִָם" (ישעיהו פרק ב,ג). וכאשר דויד בחר בירושלים להיות עיר כזו ובנה את ירושלים, עם ישראל חש את רגש ההודאה על כך, ואז תיקן דוד לעם ישראל את ברכת בונה ירושלים, ובתחילה כלל בה דוד בקשת רחמים על עם ישראל ועל ירושלים. וכאשר שלמה בנה את המקדש הוא הוסיף בברכה גם את הזכרת הבית הגדול והקדוש, ומשום שאז עם ישראל חש את הרגשת התודה על כך שזכו לדברים הנעלים האלו של עיר הקודש והמקדש.

 

ברכת הטוב והמטיב

לדעת רב נחמן ברכת הטוב והמטיב תוקנה על שני דברים טובים, על כך שהרוגי ביתר לא הסריחו, ועל כך שניתנו לקבורה. פרוט נוסף נמצא בירושלמי (תענית פ"ד ה"ה):

"כרם גדול היה לאדריינוס הרשע שמונה עשר מיל על שמונה עשר מיל, כמן טיבריא לציפורי. והקיפו גדר מהרוגי ביתר, מלא קומה ופישוט ידים, ולא גזר עליהם שיקברו. עד שעמד מלך אחר וגזר עליהם שיקברו."

הירושלמי מספר שאדרייאנוס בנה את הגדר בגובה גדול של אדם הפושט את ידיו למעלה, והיא היתה מורכבת מהגוייות של הרוגי ביתר. ומה שכתוב בגרסתנו בירושלמי "ולא גזר עליהם שיקברו" הוא שיבוש והכוונה "וגזר עליהם שלא ייקברו". נראה שאדרייאנוס הרשע רצה לבזות בכך את המורדים, ולהראות שאין בהם צלם אדם, והוא מנצל אותם כמו בהמות ומשתמש בהם גם לאחר מותם, כמו שמשתמשים בעצמות הבהמות לצרכים שונים. ובכך, הוא רצה להרתיע את האוכלוסיה שנשארה בארץ מלחזור ולמרוד בו.

אלא שנעשה נס וההרוגים לא הסריחו למרות הזמן הרב שהם היו מצויים בחוץ. ובכך היתה מעין הוראה משמים שהרוגים אלו הם קדושי עליון ודומים למלאכים רוחניים ולכן לא מצוי בהם הסרחון. ובכך הם היו נראים נעלים וחשובים יותר מן הרומאים שניצחו אותם. כלפי חוץ תכניתו של אדרייאנוס לבזות את ההרוגים הצליחה, אך מי שהיה מעמיק ומתבונן במה שארע היה מבין שהיא השתבשה, והיא מראה את ההפך ממה שרצה. ומהירושלמי משמע שכאשר קם אחריו מלך אחר הוא רצה להסתיר את קלונם של הרומאים ולכן הוא גזר וחייב לקבור את ההרוגים. בכל אופן, חכמי הדור ראו את שני הדברים הטובים האלו, והם באו וקבעו חובה לברך את ברכת 'הטוב והמטיב'.

  

מדוע לא הוזכרו סיבות אלו בתוך הברכה

ולכאורה יש להקשות, מדוע לא תיקנו להזכיר במפורש בתוך נוסח הברכה: "הטוב שלא הסריחו הרוגי ביתר והמטיב שניתנו לקבורה" – שהרי על כך תוקנה הברכה. ניתן לומר שאין זה מכבוד ברכת המזון להזכיר בה עניינים אלו של מיתה וסירחון. אך נראה שניתן לומר הסבר נוסף.

שתי הברכות הראשונות של ברכת המזון נתקנו על צרכים בסיסיים שרוב האנשים חשים בהם, והם הצורך במזון והצורך בארץ משלהם. הברכה השלישית היא ברכה מיוחדת לעם היהודי שחש צורך פנימי להפיץ בעולם את האמונה בקב"ה, ולאחר שנבנו ירושלים והמקדש נוספה לעם ישראל גם ברכה זו. אך ברכת הטוב והמטיב היא ברכה כללית שנאמרת כאשר יש לאדם שמחה שהיא משותפת גם לאחרים. כמו שמצאנו שמי שיש לו שדה בשותפות עם אחר ושמע שירדו גשמים רבים שזו שמחה שמשותפת לו וגם לשותף שלו צריך לברך ברכת 'הטוב והמטיב'. ונראה שקודם שאדם אכל ושבע דעתו אינה מיושבת עליו כראוי, ואז קשה לו להתבונן במאורעות שמתרחשים בעולם ולהעמיק ולהתבונן בהם ולהבין שמצויה בהם טובה גם לו וגם לאחרים. אך לאחר שאדם אכל ושבע ודעתו מיושבת עליו, אזי הוא הזמן הראוי להתבונן בכלל המאורעות שמתרחשים בעולם, ולהבין שגנוזה בהם טובה לו וכן לאחרים. ואכן נחלקו הדעות ויש תנאים הסבורים שבהברכה הרביעית בברכת המזון שהיא ברכת הטוב והמטיב היא מן התורה, ולא נתקנה ביבנה¹. ולפי אותן שיטות ברור שהברכה הרביעית היא על הטובות הכלליות שמצויות בעולם.

ונראה שהשיטה שהברכה הזו תוקנה ביבנה מסכימה עם ההנחה שזו ברכה על הטובות הכלליות שמצויות בעולם. אך היא סבורה שיש בכך גם פן לאומי, וכדלקמן.

 

'הטוב' – לי, 'והמטיב' לאחרים

כאמור, משמעותה של ברכת 'הטוב והמטיב' היא שד' היה טוב אלי וגם הטיב לאחרים, וכן מצאנו שאם אדם קנה כלי חדש הוא מברך שהחיינו אך אם הכלי משותף לו ולאחרים וגם הם נהנים מהכלי הוא מברך ברכת 'הטוב והמטיב'. וכן כאשר מביאים יין חדש לשולחן והוא משובח מהיין הראשון מברכים על היין ברכת 'הטוב והמטיב' רק אם אחרים שותים עמו מן היין וגם הם נהנים ממנו. לפי הבנה זו צריך להבין שהעובדה שהרוגי ביתר לא הסריחו היתה טובה לאנשי אותו דור, ולכן ראוי להם לומר בנוסח הברכה את המילה 'הטוב', ולחשוב בעת אמירת המילה הזו שד' הטיב עם אנשי הדור בכך שההרוגים לא הסריחו. וכאשר ניתנו ההרוגים לקבורה וגם להרוגים היתה טובה, וראוי היה לתקן 'והמטיב', אז תוקנה הברכה כולה המכילה את הנוסח הבסיסי המלא 'הטוב והמטיב'.

 ונראה שהעובדה שהרוגי ביתר לא הסריחו היתה טובה לאנשי אותו דור, שהדבר הראה להם שהלוחמים של בר כוכבא שנהרגו בביתר צדקו בכך שהם מרדו ברומאים, וכפי שכתב הרמב"ם (הלכות מלכים יא,ג):

"ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו, אין הדבר כך, שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח, ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעונות"

כלומר, המרד היה נכון ומוצדק, אלא שגרמו העוונות שהמרד לא הצליח. והעובדה שההרוגים לא הסריחו הנציחה עובדה זו שמדובר בקדושי עליון ובאנשים שעשו מצווה. והיא הותירה בלב האנשים את התקווה שיבוא יום וימרדו בגויים והמרד יצליח.

ואמנם דבר זה היה טוב לאנשי אותו דור וזכרון הדבר הזה מועיל גם להם וגם לדורות הבאים, אך העובדה שההרוגים לא ניתנו לקבורה היתה רעה עבור הלוחמים ההרוגים עצמם, וכן מצאנו בקהלת (ו, ג): "אִם יוֹלִיד אִישׁ מֵאָה וְשָׁנִים רַבּוֹת יִחְיֶה... וְגַם קְבוּרָה לֹא הָיְתָה לּוֹ אָמַרְתִּי טוֹב מִמֶּנּוּ הַנָּפֶל". ולכן כאשר ההרוגים ניתנו לבסוף לקבורה, והגיעה הטובה גם להם, אז אפשר היה לתקן ברכה בנוסח 'הטוב והמטיב'.

 

גם בצרה גנוזה טובה

לפי הבנה זו, חכמי הדור רצו שהעם יעמיק ויתבונן בטובות שמקיפות את האדם ואת חבריו בכל יום, ושלכן ראוי לו לברך 'הטוב והמטיב'. וחכמי הדור בחרו בענין של 'הרוגי ביתר' כדי להראות שגם בתוך הצרות מצויים דברים טובים. ולמרות שאדריינוס ניצח ושולט וגזר שההרוגים לא ייקברו, וברצונו להשפיל את הגאווה הלאומית היהודית, הקב"ה מטיב עימנו ועושה נס וההרוגים לא מסריחים ובכך הגאווה היהודית נשמרת. ואף הקיסר שקם אחריו מבין שעובדה זו משפילה את הרומאים ולכן הוא גזר שייקברו את ההרוגים. ואמנם הקיסר הבא ממשיך לשלוט בארץ ועם ישראל עדין לא שלט בה, אך ההרוגים קיבלו את הכבוד המגיע להם והם נקברו.

ואם בתוך הצרות גנוזים דברים טובים, וודאי שבמאורעות הרגילים שמתרחשים מידי יום בעולם גנוזים דברים רבים שהם טובים לי וטובים גם לחברי, וראוי להתבונן בהם ולברך על כך 'הטוב והמטיב'. 

_________________________ 

¹  בירושלמי (ברכות פ"ז ה"א) מובא שלדעת רבי ישמעאל ברכת הטוב והמטיב היא מן התורה. ובתוספות (ברכות מט,א ד"ה מאן) הובא שמן התוספתא עולה שכך היא גם דעת רבי יוסי הגלילי. וכן מובאת דרשה דומה בתלמוד הבבלי (ברכות מח, ב).