הרמב"ם ונטילת ידיים לפירות

 במסכת חולין (קו,א) מובא:

"אמר רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר אשיאן: נטילת ידים לחולין מפני סרך תרומה, ועוד משום מצוה. מאי מצוה? אמר אביי: מצוה לשמוע דברי חכמים (כלומר, יש טעם נוסף לנטילה והוא כדי שיאכל בידים נקיות. תוספות) ... אמר ר' אלעזר אמר רבי אושעיא: לא אמרו נטילת ידים לפירות אלא משום נקיות. סבור מינה: חובה הוא דליכא, הא מצוה איכא, אמר להו רבא: לא חובה ולא מצוה אלא רשות; ופליגא דרב נחמן, דאמר רב נחמן: הנוטל ידיו לפירות - אינו אלא מגסי הרוח."

רבנו יונה (ברכות מא,א מדפי הרי"ף) ביאר שחכמים תיקנו ש'סתם ידיים' של אדם, שהן ידיים שהסיח דעתו משמירתן, תהיינה טמאות בדרגת טומאה של 'שני לטומאה'. דרגה זו אינה מטמאה מאכלים שהם חולין, אך היא פוסלת (מטמאה) מאכלים של תרומה, ואם יגעו ידיים אלו בתרומה היא תיפסל. ותיקנו חכמים שאם ייקח אדם כלי ויטול ממנו מים על ידיו, ידיו תיטהרנה ויהיה רשאי לגעת בהן בתרומה. וכדי שהכהנים יקבלו עליהם תקנה זו תיקנו חכמים שכל האוכל פת לחם של חולין יהיה חייב ליטול לפני כן את ידיו ואפילו הוא אדם מישראל שאינו כהן. וכיוון שיורגלו כולם ואף הכהנים ליטול ידיהם לאכילת פת יסכימו הכהנים ליטול את ידיהם בבואם לאכול תרומה שאז בדרך כלל גם נוגעים בה, ולא יאכלו תרומה טמאה.

 אמנם הסבר זה מעורר כמה קשיים.

אם היה חשש שהכהנים יזלזלו בתקנת נטילת ידים לתרומה מה התועלת בכך שיחמירו ויצריכו ליטול ידיים גם לפני אכילת פת חולין. לכאורה, אדרבא כעת כשהגזרה היא חמורה יותר, היא עלולה להקשות עליהם עוד יותר והדבר יביא לזלזל בה. והרי מצאנו בענייני גזירות בנטילת ידיים שבתחילה גזרו הלל ושמאי בנטילת ידיים ולא קיבל הצבור גזירה זו, ואחר כך באו תלמידיהם וגזרו וקיבל הצבור (שבת דף יד,ב). ואם כן, הסברה נותנת שיש להקל בגזירה זו כדי שהצבור יקבל אותה ולא להחמיר בגזירה.

כמו כן קיים בהסבר זה קושי נוסף, וכדלקמן.

 

נטילה לפירות חולין

לפי הסבר רבנו יונה קשה מדוע לא הצריכו נטילת ידיים גם לפני אכילת פירות חולין רגילים. והרי כעת הכהנים רואים שלפני אכילת פירות חולין אין צורך ליטול ידיים, ולדעת רב נחמן וכך הלכה, אף אסור ליטול ידיים לפירות חולין כדי שלא להיחשב גס רוח. וכיוון שדין פירות חולין קל יותר, שמא יבואו הכהנים לזלזל בנטילת ידיים לפני שיבואו לגעת או לאכול פירות תרומה.

 ואמנם רבנו יונה (ברכות, שם) ביאר שחייבו נטילת ידיים דווקא לפת לחם של חולין משום שרוב התרומות שהיו הכהנים מקבלים היו מפת לחם, ותרומות של פירות היו מיעוט. כמו כן רוב הפירות אינם חייבים בתרומות ומעשרות מן התורה, ואף בזיתים וענבים שחייבים בתרומה מן התורה, החיוב מהתורה הוא רק לאחר שנעשה שמן מן הזיתים ויין מן הענבים. ולפי שיטתו זו, אפשר שחכמים לא חששו כל כך שמא יזלזלו הכהנים בנטילת ידים לפני אכילת פירות תרומה, משום שחיוב התרומה בפירות הוא מדברי חכמים בלבד.

אמנם הסבר זה קשה להיאמר בשיטת הרמב"ם, שהרי הרמב"ם (הלכות מעשר א,ט) פסק שחיוב תרומות ומעשרות בפירות הוא מן התורה. ויש להבין כיצד יבאר הרמב"ם את הטעם שחכמים חייבו נטילת ידיים דווקא לפני אכילת פת חולין ולא לפני אכילת פירות חולין.

כמו כן יש קושי נוסף בשיטת הרמב"ם בחובת נטילת ידיים, וכדלקמן.

 

כל שטיבולו במשקה - צריך נטילת ידים

במסכת פסחים (קטו,א) מובא:

"אמר רבי אלעזר אמר רב אושעיא: כל שטיבולו במשקה - צריך נטילת ידים."

וביאר רבנו יונה (ברכות, שם) שסתם ידיים של אדם (שהן בדרגת 'שני לטומאה') גזרו בהן חכמים שאם יגעו במשקים יהיו אותם משקים טמאים בדרגה חמורה יותר של 'ראשון לטומאה'. וכיוון שהמשקים שנטמאו עלולים לחזור ולטמא דברים אחרים. לפיכך החמירו חכמים שגם האוכל פירות וטובל אותם במשקה יצטרך ליטול את ידיו לפני אכילתו כדי שלא לטמא את המשקים.

 הסברו של רבנו יונה מבוסס על פירוש רש"י, וכעין כך מובא בראשונים רבים. אך הרמב"ם אינו יכול לקבלו. הרמב"ם כתב בהקדמתו למשנה במסכת ידיים שחכמים גזרו שרק ידיים שנטמאו בוודאות בדרגת 'שני לטומאה' תטמאנה משקים של חולין להיות בדרגת 'ראשון לטומאה'. אך 'סתם ידיים' שגזרו עליהן מספק שיהיו בדרגת 'שני לטומאה' אינן מטמאות כלל משקים של חולין. ואם כן, כיצד יסביר הרמב"ם את תקנת חכמים שצריך אדם ליטול את 'סתם ידיו' לפני אכילת דבר שטיבולו במשקה.

ונראה שהרמב"ם הבין באופן שונה את מטרת תקנת נטילת ידיים, והדבר קשור להבנת דרכי האכילה בדורות הקודמים, וכדלקמן.

 

דרך האכילה בדורות הקודמים

דרך האכילה הקדומה היתה לקבוע זמן לסעודה, ולטבול את הדברים הנאכלים בתוך נוזל מעורר תיאבון כמו חומץ או מי מלח, כדי שיאכלו מהמאכל כמות גדולה המביאה לידי שביעה, ולא יהיו רעבים בשנית אלא בחלוף זמן רב. וכן מצאנו במגילת רות (ב,יד):

וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז לְעֵת הָאֹכֶל גֹּשִׁי הֲלֹם וְאָכַלְתְּ מִן הַלֶּחֶם וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקּוֹצְרִים וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר:

בועז הזמין את רות לאכול לחם ואף לטבול אותו בחומץ המעורר את התיאבון. ולבסוף נתן לה "קָלִי" שהיה ברשותו, שהוא מאכל העשוי ממיני דגן או קטניות המיובשים בתנור, והוא מתוק וטעים יותר מלחם רגיל (רש"י שמואל ב יז,כח). גם את הקלי טבל בועז בחומץ. בפסיקתא זוטרתא ביאר, שיש קערות ובתוכן שקע כעין כף הנקרא "בית הצביטה", ובועז טבל את הקלי בחומץ שהיה ב"בית הצביטה" לפני שהגיש אותו לרות, וזו כוונת הכתוב "וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי". ובאופן נוסף ביאר שם שצב"ט הוא במשמעות צב"ת והקלי שהוטבל בחומץ צב"ת והתנפח לפני שהוגש לרות.

 דרך אכילה באמצעות הטבלת המאכל במשקה מוזכרת גם במשנה (שבת קיא,א): "החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ, אבל מטבל הוא כדרכו". כלומר, במקרה של כאבים קלים אסור לעשות בשבת מעשים שנראים כפעולה רפואית, ולכן אסור לשתות חומץ כדי שהחומץ ירפא את המחלה שבשיניים, אך מותר להטביל מאכל בחומץ ולאוכלו, שהרי זו דרך האכילה הרגילה ואין ניכר לאחרים שמדובר בפעולה שנועדה לצרכי רפואה.

 ומעתה נראה שלדעת הרמב"ם, חכמים הצריכו נטילת ידיים לפני דברים הנאכלים באופן של קביעת סעודה. דברים אלו הם פת לחם שרגילים לקבוע עליו סעודה, וכמו כן מאכלים שאוכלים אותם על ידי הטבלתם במשקה שגם הם נאכלים באופן של קביעת סעודה. תקנה זו אינה קשורה לחשש שלא לטמא מאכלים או משקים, שהרי כאמור לדעת הרמב"ם 'סתם ידיים' אף שהן בדרגת שני לטומאה אינן מטמאות משקין. ונראה שהסיבה שתיקנו ליטול את הידיים לפני אכילת לחם היא הסיבה שמחמתה תיקנו ליטול את הידיים לפני אכילת מאכל באופן של הטבלתו במשקה, וכדלקמן.

 

הסבר 'הכתב והקבלה' למצוות נטילת ידיים

בתורה הוזכרו בעלי החיים שאסור לאוכלם, ולאחר מכן נאמר (ויקרא יא, מג-מד): "אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם: כִּי אֲנִי ד' אֱלֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי...". ובתלמוד (בבלי ברכות נג,ב) מובאת הדרשה: "תנא: והתקדשתם - אלו מים ראשונים...". כלומר, חכמים גזרו שיש ליטול ידיים לפני הסעודה, והם הסמיכו את הגזרה הזו למילה "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם". ובפירוש 'הכתב והקבלה' דן בדברים:

"... כי הרחיצה מן הכיור הנאמר (ר"פ כי תשא) 'ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ורגליהם', תרגמו אונקלוס ויונתן בן עוזיאל 'ויקדשון ית ידיהון', וטעם תרגומם אמר הרמב"ן שם, לפי שרחיצה זו דרך כבוד שלמעלה, כי כל הקרב לשלחן מלכים לשרתו וליגע בפת בג המלך ויין משתיו רוחץ ידיו תחלה כי הידים עסקניות הן, ע"ש... ככה ראו רז"ל לקרוא את רחיצת הידים לאכילה גם כן בשם קדושה, להיות האדם מתקרב לשולחן לאכול בפת בג מלכו של עולם והוא דרך כבוד שלמעלה לרחוץ ידיו תחלה... (מצורף לזה כי אנשי מעלה מתקדשים עצמם באכילה עצמה, כי איננה להם לערבות גשמיותם ולמלא תאותם, אבל יכוונו בה לפעולה שכלית לקיום האיש והמין לבד כפי מצות בוראם...) וארז"ל נטילת ידים משום סרך תרומה תקנו, דכמו שהיו הכהנים צריכים טהרת ידים לאכילת תרומה וקדש, כן הצריכו טהרת ידים לאכילת חולין שהוא קודם הברכה ג"כ קדשי שמים, ואסור לאכול קדשי שמים בידים מסואבות (ובפרט כשהאכילה היא לפי הכוונה הראויה לא לערבות החומרי, כי אם לתכלית היותו משמש לעבודת קדושת יוצרו...)"

כלומר, הכהן מקיים מצווה בעת שהוא אוכל תרומה, וחכמים רצו שהאוכל חולין יאכל אותם לשם מצווה בדומה לכהן. ורצו שהאוכל חולין יבין ויפנים בליבו שמאכלי חולין אלו שייכים לבורא העולם, והוא נותן לו לאכול מהם כדי לקיים את גופו וכדי לשמח את נפשו בכדי שיוכל לעבוד את בוראו, אך לא סתם כך כדי למלא את תאוות לבו. רחיצת הידיים לפני האכילה נועדה לרומם את דעתו של האדם למחשבות אלו, ולכן היא נקראה נטילת ידיים, וכפי שמממשיך ומבאר שם הכתב והקבלה:

"והרחיצה גורמת לידים מעלה ורוממות ליהנות על ידיהם מלחם גבוה, הנה להתרוממותם ולהתנשאם ממדרגת פחיתותם למדרגה גבוה כזו, תקנו נוסח הברכה על נטילת ידים, כלומר לרומם את הידים ולנשאם מפחיתות ערכם ולהתעסק בקדשי שמים, כי נטל ענינו התנשאות והתרוממות מעלה, כמו 'עַיְנַי לִשְׁמַיָּא נִטְלֵת' (דניאל ד,לא)..."

 

נטילת ידיים לדבר שטיבולו במשקה

לפי הסבר זה נראה שחכמים תיקנו את מצוות נטילת הידיים דווקא בעת שהאדם קובע עצמו לסעודה, ואינו אוכל בדרך עראי. שאז בעת שהוא פורש מעיסוקיו הטורדים את דעתו, יש סיכוי שבעת שהוא נוטל את ידיו במים הוא יוכל לרומם את מחשבתו לרעיון הנעלה שהוא אוכל כדי לקיים את גופו ולשמח את נפשו כדי שיוכל לעבוד את בורא, ולא לתאוות גופו. באותה העת יש סיכוי שיכוון את מחשבתו לאמור בכתוב (משלי יג,כה): "צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר".

קביעות סעודה כדי לשבוע נעשית בדרך כלל על לחם, כאמור בכתוב (שמות טז,ג) "בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע". אך היא קיימת גם במי שאוכל תוך כדי הטבלת מאכלו בנוזל, כפי שמצאנו אצל רות, שבועז הטביל לה את הקלי בחומץ, ונאמר עליה במדרש (במדבר רבה פרשה כא): "צדיק אוכל לשובע נפשו זו רות המואביה שכתוב בה 'וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר' ".

 

מנהג העולם באכילת פירות רחוצים במים

לפי הסבר רבנו יונה וראשונים רבים, ולפיו חכמים תיקנו ליטול את הידיים לפני אכילת דבר שטיבולו במשקה, מהחשש שהידיים יגעו במשקה ויטמאו אותו, צריך ליטול ידיים גם לפני אכילת פירות חולין שנותרו רטובים לאחר רחיצתם, מהחשש שיטמא את טיפות המים שעליהם (רשב"א תורת הבית הקצר בית ו שער א, דף סט,א, ועוד בשמו). אמנם לפי גרסת הטור (או"ח תעג) בדברי מהר"ם מרוטנבורג, לדעת מהר"ם בימינו שאין אנו נוהגים בדיני טהרת מאכלים אין צריך עוד ליטול ידים לפני אכילת דבר שטיבולו במשקה.

 ה'דרישה' (אורח חיים סימן קנח) העיר שמנהג רוב האנשים שלא ליטול ידיים לפני אכילת פירות שנותרה עליהם רטיבות של מים או משקה. וכתב שנראה שהבינו שהגזרה שלא לטמא את המשקים היתה דווקא כאשר יש למשקים חשיבות והם עומדים בכלי בפני עצמם ומטבילים בהם את המאכל, אך לא כשיש כמות משקה קטנה שנותרה על גבי המאכל. אלא שבתירוץ זה יש קושי, שהרי מצד דיני טומאה וטהרה, משקה בשיעור כלשהו נטמא ואפילו שאין לו חשיבות, ומה הסברה לחלק בין המקרים.

אמנם לפי מה שהתבאר כאן, נראה שמנהג העולם מתבסס על שיטת הרמב"ם, שגם בעת שנהגו דיני טומאה וטהרה, 'סתם ידים' אינן מטמאות את המשקים, ולא נטלו 'סתם ידיים' לפני נגיעה בפירות חולין הרטובים במשקה. וחובת הנטילה לפני אכילת דבר שטיבולו במשקה היא משום שמדובר באכילה בסגנון של קביעת סעודה והיא באופן של טבילת המאכל במשקה, וחכמים רצו שהאדם יאכל אז מתוך קדושה, ולכן חייבו ליטול את הידיים וכדי לרומם את האכילה.

 

מדוע הנוטל ידיו לפירות נחשב גס רוח

גסות הרוח מופיעה בלשון חז"ל בדרך כלל בהנהגות של דרך ארץ, כמו ביחס למגהק ומפהק בתפילתו (בבלי ברכות כד,ב), או השותה כוסו בהפסקות מרובות מהרגיל (פסחים פו,ב), או המהלך אחרי רבו (יומא לז,א), והיא כינוי לבעל גאווה. ולא מובן מדוע היא הוזכרה גם בענין מי שרוצה ליטול ידיו לפני אכילת פירות חולין. ובערוך השולחן (אורח חיים סימן קנח סעיף יב) ביאר שהנוטל ידיו מראה שהוא מחמיר יותר מדברי חכמים, וחכמים לא גזרו על פירות אלא רק על פת. אך צריך עדין להבין מדוע דווקא בגזירת חכמים זו הוזכרה גסות הרוח, והרי היא נכונה בכל מקום שאדם רוצה להחמיר יותר ממה שחייבוהו חכמים.

 אמנם לפי שיטת הרמב"ם הדבר מובן. והטעם הוא שלא כל הרוצה ליטול את השם יבוא וייטול. הנוטל ידיו לפני האכילה מראה בכך שכוונתו לאכול מתוך כוונות קדושות ולא למילוי תאוות גופו. ורב נחמן סבור שחכמים רצו שאדם ישפיל את דעתו ויידע שעדיין נותרו בו גם תאוות גשמיות, ויתכן שהוא עלול לאכול את פירות החולין האלו מתוך תאוות אלו. ואם יבוא אדם וייטול ידיו לפני אכילת פירות חולין במקום שלא נצטווה, הרי הוא מראה בכך שהוא טהור ממחשבות ותאוות גשמיות. ונמצא שהוא בעל גאווה וגס רוח. ואף אם הוא בעל מחשבות טהורות שכאלו, עדיף שיסתיר זאת ויאכל את הפרות במחשבות שכאלו בלא ליטול לפני כן את ידיו.

 מאמר זה נועד לברור שיטת הרמב"ם בענין נטילת ידיים לפירות חולין, ולבירור המנהג הנפוץ שלא ליטול ידיים לפני אכילת פירות רחוצים שעדיין רטובים. והתברר שלשיטת הרמב"ם 'סתם ידים' אינם מטמאים משקים, ואין צורך ליטול ידיים לפני אכילת פירות שרחצו אותם במים והם עדיין רטובים. אמנם לענין ההלכה, כבר הורה במשנה ברורה (סימן קנח ס"ק כד) שיש להחמיר כשיטה המחייבת ליטול אז את הידיים. ודעת ערוך השולחן (שם, סעיף ז) שאם ניגב את הפירות ונותרה עליהם רק קצת רטיבות ניתן להקל.