|
עזרת הנשים ומאמר אזמרהמאמר זה הוא מאמר המשך למאמר הקודם "מבנה המקדש ורמזים לכפרה" ותחילה נחזור בקצרה על עיקרי הדברים שהתבארו שם. רמזי התפילה של יעקב בתורה מסופר שיעקב שמע שעשיו בא לקראתו עם "ארבע מאות איש" ופחד מהמפגש עמו. יעקב לא היה אמור לפחד מהמפגש הזה שהרי הקב"ה הבטיח לו בבית אל שהוא ישמור עליו וישיב אותו לארץ, ואף על פי כן יעקב היה ירא "שמא יגרום החטא" (בבלי ברכות ד,א). ענין זה מרומז גם במספר "ארבע מאות איש" שמדגיש את המספר "ארבע" בכפולה של מאה, מספר שמזכיר מידת דין ועונש כפי שמודגש בנבואות עמוס (פרק ג): "כֹּה אָמַר ד' עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי... וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ...". יעקב פחד בעצם מחטאים שאולי הוא וביתו חטאו בהם, והתפלל לד' שיציל אותו מאותם חטאים וממילא שלא יהיה בכוחו של עשיו לפגוע בו ובאנשי ביתו. יעקב שלח לעשיו כמנחה 'חמישה' עדרים מחמישה מינים שונים (בראשית לב, יד-כב). המספר 'חמש' מסמל מציאת חן, וכפי שמצאנו ביחסו של יוסף לבנימין1. מציאת חן זו מועילה לקבלת בקשות וכפי שמצאנו שכאשר יוסף רצה שפרעה ייתן את ארץ גושן לאחיו הוא שלח אליו משלחת של חמשה מאחיו (בראשית מז, ב): "וּמִקְצֵה אֶחָיו לָקַח חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים וַיַּצִּגֵם לִפְנֵי פַרְעֹה". המהרש"א כבר כתב (חידושי אגדות למסכת ראש השנה דף ג, ב) שבעת שנחמיה ודניאל היו מדברים עם מלכים זרים - דבריהם נאמרו בשני מובנים. במובן האחד דבריהם היו מכוונים למלך שדברו עמו, ובמובן הנוסף דבריהם נאמרו באופן של תפילה לקב"ה. יעקב רצה להפוך בתפילתו את הארבע (דלי"ת) שהוא ראה לחמש (ה"א, וראו בהמשך המאמר), ואף כאן יעקב שלח חמשה עדרים לעשיו, אך הוא פנה בכך גם ברמז של תפילה לקב"ה שיקבל את תפילתו ויציל אותו מעשיו (ובמשמעות פנימית שיציל אותו מעוונות שאולי הוא ואנשי ביתו חטאו בהם). מספר זה שמועיל לקבלת בקשות, מסמל את מצוות התפילה, ונראה שמטעם זה בחר הרמב"ם למנות בספר המצוות שלו את מצוות העשה של התפילה בתור המצווה החמישית. רמזים ללימוד התורה של יעקב לקראת המפגש עם עשיו עברו יעקב ומשפחתו במעבר יבוק (בראשית לב, כג-כה): "וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק: וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת הַנָּחַל וַיַּעֲבֵר אֶת אֲשֶׁר לוֹ: וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר" יחד עם דינה היו אז ליעקב שנים עשר ילדים, אך הכתוב מונה כאן "אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו", והדבר קשה. ובמאמר הקודם "יעקב ולימוד התורה של בניו ובנותיו" התבאר שהכתוב מרמז למאבק רוחני שיעקב ניהל מול הקיטרוג של 'שרו של עשיו' ובו הציג יעקב את זכויותיו. ויעקב ראה כזכות מרכזית את 'הבל פה של תינוקות של בית רבן' שאין בו חטא, שזכותו גדולה גם יותר מזכות הלימוד של יעקב עצמו. יעקב נצטווה ללמד את בניו הזכרים את כלל התורה, ולא רק מצוות מעשיות המחייבות את כולם ובכלל זה את הבנות, ואגב זכות הלימוד הטהור הזה עם בניו עברה במעבר הרוחני הזה גם כל המעטפת התומכת ללימוד שהם שאר בני המשפחה. המספר 'אחד עשר' מוזכר שם לא רק באופן מקרי משום שזהו מספר הילדים הזכרים שהיו אז ליעקב, אלא גם משום שמצוות תלמוד תורה קשורה למספר 'אחד עשר', וכן מצאנו שמספר זה מופיע פעמים רבות בתנ"ך בתור 'עשתי עשר' וביאר אבן עזרא (במדבר ז,עב): "בְּיוֹם עַשְׁתֵּי עָשָׂר יוֹם - כבר בארתי בספר מאזנים, למה השתנה זה המספר, וטעם 'עַשְׁתֵּי' כמו 'עֶשְׁתֹּנֹתָיו' (תהילים קמו,ד), מה שיולידו מחשבותיו, כאילו העשר הוליד והוא סוד גדול". מספר זה מתאים לסמל את מצוות חינוך הבנים והתלמידים על ידי המורים שהם כבר שלמים (ביחס לתלמידים) ומולידים בתלמידים את התבונה שיש במורים. ונראה שמטעם זה קבע הרמב"ם את מצוות תלמוד תורה בתור המצווה האחת עשרה במנין המצוות שלו. יעקב שילב בין זכות מצוות התפילה ובין זכות מצוות לימוד התורה שלו, ורמז לשילוב זה במנחה שהוא שלח לעשיו, משום שהמנין הכולל של הפריטים שבמנחה הוא חמש מאות וחמישים, שהוא כפולה של המספרים 'אחד עשר' ו'חמשה' (55), ומספר זה מודגש בהכפלתו בעשר. ובמאמר הקודם "המנחה של יעקב לעשיו" התבאר שיסוד זה של קשר בין זכות התורה וזכות התפילה מופיע עוד בתפילת אברהם על סדום, ומרומז גם בתפילת העמידה, וחשיבותו מבוארת גם במאמר הראשון בליקוטי מוהר"ן. מבנה העזרות והתבאר שמספרים אלו והשילוב בינם מרומזים גם במידות של העזרה הפנימית שהיא כנגד 'מחנה שכינה', מידות אלו מוזכרות במשנה במסכת מידות (פ"ה מ"א), ומופיעות בתרשים להלן: והפיכת ה'ארבע' ל'חמש' היא מהות עבודת התפילה, כמבואר בליקוטי מוהר"ן (תורה מט, ב-ג): "וזה בחינת 'וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם', איזהו עבודה שבלב זה תפלה... וזה בחינת ה"א, כי דל"ת היתה, ואתחזרת ונעשית ה"א...". וכך נוצרות 5 רצועות שכל אחת מהן היא בת 11 אמות, ובסך הכל 55 אמות, ומדובר בכפולה של 11 ב 5, ובדומה למנחה ששלח יעקב שהיתה כפולה של מספר זה ומנתה 550 פריטים. עניינים אלו מרומזים גם בעזרת הנשים וכדלהלן. הלשכות שבעזרת הנשים ונבואת יחזקאל המידות של עזרת הנשים מבוארות במשנה (מידות פ"ב מ"ה): "עזרת הנשים היתה אורך מאה ושלשים וחמש על רחב מאה ושלשים וחמש, וארבע לשכות היו בארבע מקצעותיה של ארבעים ארבעים אמה, ולא היו מקורות וכך הם עתידים להיות, שנאמר: 'וַיּוֹצִיאֵנִי אֶל הֶחָצֵר הַחִיצֹנָה וַיַּעֲבִירֵנִי אֶל אַרְבַּעַת מִקְצוֹעֵי הֶחָצֵר וְהִנֵּה חָצֵר בְּמִקְצֹעַ הֶחָצֵר חָצֵר בְּמִקְצֹעַ הֶחָצֵר. בְּאַרְבַּעַת מִקְצֹעוֹת הֶחָצֵר חֲצֵרוֹת קְטֻרוֹת..." (יחזקאל מו,כא-כב) ואין 'קטורות' אלא שאינן מקורות" במשנה זו יש קושי, מצד אחד המשנה מציינת שעזרת הנשים נבנתה באופן שתואם את נבואת יחזקאל, ולכן החצרות לא היו מקורות, ומצד שני היא מתעלמת מכך שהמידות של עזרת הנשים אינן תואמות את המובא שם בהמשך הכתוב, וז"ל: "בְּאַרְבַּעַת מִקְצֹעוֹת הֶחָצֵר חֲצֵרוֹת קְטֻרוֹת אַרְבָּעִים אֹרֶךְ וּשְׁלֹשִׁים רֹחַב מִדָּה אַחַת לְאַרְבַּעְתָּם מְ֗הֻ֗קְ֗צָ֗ע֗וֹ֗ת֗". יחזקאל מציין שמידות החצרות שבארבעת מקצועות הן 'ארבעים' על 'שלושים', ואילו המשנה מציינת שמידות החצרות כפי שנבנו היו 'ארבעים' על 'ארבעים', מה פשר השינוי? כבר כתב הרמב"ם (הלכות בית הבחירה א,ד): "בנין העתיד להבנות אף על פי שהוא כתוב ביחזקאל אינו מפורש ומבואר ואנשי בית שני כשבנו בימי עזרא בנוהו כבנין שלמה ומעין דברים המפורשים ביחזקאל". כלומר, אנשי בית שני השתדלו לעמוד על הרעיונות המרומזים בדברי יחזקאל, והם הבינו מה מתוך הנבואות הללו מעכב בבנין הבית, ומה מתוכן אינו מעכב. נראה שהם הבינו שהכרח שהחצרות תהיינה לא-מקורות וכך הם בנו אותן, והם הבינו שצריך שהמידה המרכזית באורך הלשכות ('חצרות') תהיה 'ארבעים', ואילו המידה 'שלושים' בתור רוחב אינה מעכבת, וניתן לבחור גם במידת רוחב אחרת. ונראה שהם דרשו גם את המילה יוצאת הדופן שמנוקדת מלמעלה באופן האומר דרשני - "מְ֗הֻ֗קְ֗צָ֗ע֗וֹ֗ת֗". השורש היסודי של מילה זו הוא קצ"ע, והוא מציין את ארבעת פינות עזרת הנשים, אך נוספה לו האות ה"א ונוצר שורש מרובע הקצ"ע, וממנו נוצרה המילה המיוחדת "מְ֗הֻ֗קְ֗צָ֗ע֗וֹ֗ת֗", והיא צוינה בנקודות מעליה כדי לדורשה, ונראה שאנשי בית שני הבינו שהנביא יחזקאל מרמז שצריך להוסיף את האות ה"א לחצרות שבפינות עזרת הנשים. מה פשר הדבר? וּמָדְדוּ אֶת תָּכְנִית בנבואת יחזקאל נאמר (מג,י-יא): "אַתָּה בֶן אָדָם הַגֵּד אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אֶת הַבַּיִת וְיִכָּלְמוּ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם וּמָדְדוּ אֶת תָּכְנִית. וְאִם נִכְלְמוּ מִכֹּל אֲשֶׁר עָשׂוּ... וְיִשְׁמְרוּ אֶת כָּל צוּרָתוֹ וְאֶת כָּל חֻקֹּתָיו וְעָשׂוּ אוֹתָם", וביאר שם מלבי"ם: "כי בצורת הבית ובפרטי עניניו יש רמזים רוחנים הרומזים על הנהגת ד' ההשגחיית הפלאיית הבלתי תלוי בסדר העולם הטבעי רק בהנהגת בית הנפש לבנותו ולשכללו כדוגמת הבית הגדול. ולעבוד בו את העבודה הערוכה בבית הנפש על שמירת התורה והמצוה כדוגמת העבודה הערוכה בבית הגדול, והעלאת נפש החיים אל האלהים אל שיחול בם בקדש. ולפ"ז בנין הבית תלוי בבנין בית נפשם, כפי צורת הבית, וכפי מדות התורה וצורתה..." העיון בצורת הבית מעורר באדם פעולות נפשיות שמתאימות לצורות אלו, ובזכות פעולות נפשיות אלו גם ייבנה המקדש. ונראה שאנשי בית שני, הבינו שצריך להדגיש בעזרת נשים את המספר ארבע, ולכן גם רוחב החצרות שבנו היה 'ארבעים'. מידות אלו מדגישות מאוד את המספר 'ארבע', יש כאן "ארבע" לשכות, כאשר כל לשכה היא ריבוע של "ארבעים על ארבעים". כאמור לעיל, הדגשה זו מסמלת מפגש עם מידת הדין וקטרוג, והיא מזכירה את הפחד של יעקב מן הקטרוג שמעוררים "ארבע מאות איש" שבאים עם עשיו, קטרוג על עוונות שאולי חטאו בהם יעקב וביתו. תחושה זו מעוררת באדם כלימה על עוונותיו, וכפי שמתואר שם בנבואת יחזקאל, וזו פעולה שמסייעת לבנין בית המקדש. ונראה שלכן שינו אנשי בית שני מהאמור בנבואת יחזקאל ובנו את הלשכות כשהן ארבעים על ארבעים. אך אין די בתחושת הכלימה הזו, שכן הנביא יחזקאל כינה את הלשכות הללו "מְ֗הֻ֗קְ֗צָ֗ע֗וֹ֗ת֗", ורמז שצריך להוסיף להן את האות ה"א. מה פשר הדבר, וכיצד הוא נעשה? אֲזַמְּרָה לֵאלֹהַי בְּעוֹדִי נראה שבעבודה פנימית בנפש אפשר להפוך את הדלות שמקרינה שם הדלי"ת שבלשכות הללו - לה"א, ולפי היסוד שנמצא בליקוטי מוהר"ן (קמא סימן רפב) במאמר הידוע בשם 'אזמרה': "דַּע כִּי צָרִיךְ לָדוּן אֶת כָּל אָדָם לְכַף זְכוּת, וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁהוּא רָשָׁע גָּמוּר, צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ וְלִמְצֹא בּוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמְּעַט אֵינוֹ רָשָׁע, וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁמּוֹצֵא בּוֹ מְעַט טוֹב, וְדָן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, עַל יְדֵי זֶה מַעֲלֶה אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת לְכַף זְכוּת, וְיוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ בִּתְשׁוּבָה... וְכֵן צָרִיךְ הָאָדָם לִמְצֹא גַּם בְּעַצְמוֹ... וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁמַּתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל בְּעַצְמוֹ וְרוֹאֶה שֶׁאֵין בּוֹ שׁוּם טוֹב, וְהוּא מָלֵא חֲטָאִים, וְרוֹצֶה הַבַּעַל דָּבָר לְהַפִּילוֹ עַל יְדֵי זֶה בְּעַצְבוּת... אָסוּר לוֹ לִפֹּל מִזֶּה, רַק צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ וְלִמְצֹא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, כִּי אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא עָשָׂה מִיָּמָיו אֵיזֶה מִצְוָה אוֹ דָּבָר טוֹב, וְאַף שֶׁכְּשֶׁמַּתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל בְּאוֹתוֹ הַדָּבָר הַטּוֹב, הוּא רוֹאֶה שֶׁהוּא גַּם כֵּן... מָלֵא פְּנִיּוֹת וּמַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת וּפְגָמִים הַרְבֵּה, עִם כָּל זֶה אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִהְיֶה בְּאוֹתָהּ הַמִּצְוָה וְהַדָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה אֵיזֶה מְעַט טוֹב... וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁמְּחַפֵּשׂ וּמוֹצֵא בְּעַצְמוֹ עֲדַיִן מְעַט טוֹב. עַל יְדֵי זֶה הוּא יוֹצֵא בֶּאֱמֶת מִכַּף חוֹבָה לְכַף זְכוּת וְיוּכַל לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה... וִישַֹמַּח אֶת נַפְשׁוֹ בִּמְעַט הַטּוֹב... וְכֵן יְחַפֵּשׂ וִילַקֵּט עוֹד הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת, וְעַל יְדֵי זֶה נַעֲשִׂין נִגּוּנִים... בְּחִינַת מְנַגֵּן בִּכְלֵי זֶמֶר, שֶׁהוּא בְּחִינַת שֶׁמְּלַקֵּט הָרוּחַ טוֹבָה מִן הָרוּחַ נְכֵאָה... שֶׁעַל יְדֵי שֶׁמְּבָרְרִין וּמְלַקְּטִין הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת מִתּוֹךְ הָרָע, עַל יְדֵי זֶה נַעֲשִׂים נִגּוּנִים וּזְמִירוֹת... וַאֲזַי הוּא יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל וּלְזַמֵּר וּלְהוֹדוֹת לַה'... וְזֶה בְּחִינַת (תְּהִלִּים קמ"ו): 'אֲזַמְּרָה לֵאלֹקַי בְּעוֹדִי'. 'בְּעוֹדִי' דַּיְקָא, הַיְנוּ עַל יְדֵי בְּחִינַת הָ'עוֹד' שֶׁלִּי שֶׁאֲנִי מוֹצֵא בְּעַצְמִי בְּחִינַת 'עוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע' כַּנַּ"ל, עַל יְדֵי אוֹתָהּ הַנְּקֻדָּה, עַל יְדֵי זֶה אוּכַל לְזַמֵּר וּלְהוֹדוֹת לַד' כַּנַּ"ל" דבר זה בא לידי ביטוי בצורת האות ה"א בכתיבת סת"ם, וכדלהלן: פסיקת הרמב"ם באותה משנה נאמר שהלויים היו עומדים על המעלות שבעזרת נשים והם אלו שהיו מנגנים באותה השמחה, ואילו הרמב"ם (הלכות שופר וסוכה ולולב ח,יד) פסק "גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה הם שהיו מרקדין ומספקין ומנגנין ומשמחין במקדש בימי חג הסוכות, אבל כל העם האנשים והנשים כולן באין לראות ולשמוע". במאמר "דויד ושירי המעלות" התבאר מדוע הרמב"ם פסק שלא כאותה משנה אלא שגם ישראלים ניגנו שם. ומתוך מה שמתבאר במאמר זה מובן גם מדוע פסק הרמב"ם שהניגונים בכלי זמר היו נעשים בכל שטח עזרת הנשים, ולא רק על המעלות. שהרי ענין הנגונים קשור במהותו לשמחה שב'עודי', לאותן רצועות רוחב בנות 55 אמות, שמסמלות את השמחה במה ש'עוד' נותר ולכן ראוי שינגנו בכלי זמר בכל אחת מהן. הניגונים שמקימים את המשכן והמקדש בהמשך מאמר 'אזמרה' אומר רבי נחמן מברסלב: "וְדַע שֶׁיֵּשׁ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר רוֹעֶה, וְהוּא בְּחִינוֹת משֶׁה, שֶׁהוּא רְעָיָא מְהֵימָנָא, וְזֶה הָרוֹעֶה הוּא עוֹשֶׂה מִשְׁכָּן. וְדַע שֶׁתִּנוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן מְקַבְּלִים הֶבֶל פִּיהֶם שֶׁאֵין בּוֹ חֵטְא מִזֶּה הַמִּשְׁכָּן... אַךְ לֵידַע כָּל זֹאת, דְּהַיְנוּ לָדַעַת כָּל צַדִּיק וְצַדִּיק, אֵיזֶה הֵם הַתִּינוֹקוֹת הַשַּׁיָּכִים לוֹ, וְכַמָּה הֵם מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ, וְלֵידַע כָּל הַבְּחִינוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּזֶה, וְהַדּוֹר שֶׁיָּבוֹא מֵהֶם עַד הַסּוֹף. דַּע, מִי שֶׁיּוּכַל לַעֲשׂוֹת נִגּוּנִים הַנַּ"ל, הוּא יָכוֹל לֵידַע כָּל זֶה". רבי נחמן מברסלב מלמד שבנין המשכן ומקדש אינו רק בתהליך הכלימה מן העוונות שהוא חשוב כשלעצמו ומפורש בנבואת יחזקאל, אלא בעיקר תהליך השמחה והניגונים שנעשים על ידי מציאת הדברים הטובים שעוד נותרו בי ובאחרים, והוא מרומז בנבואת יחזקאל בענין תוספת האות ה"א לעזרת הנשים ("מְ֗הֻ֗קְ֗צָ֗ע֗וֹ֗ת֗"). והוא נעשה במיוחד על ידי הצדיקים שיודעים למצוא את הנקודות הטובות גם במקומות המרוחקים ביותר. בסיכום המאמר נמצאנו למדים, שאנשי בית שני בנו את המקדש לפי העקרונות שמרומזים במפגש שבין יעקב לבין הקטרוג של עשיו, וכפי שעקרונות אלו מרומזים בנבואת יחזקאל, וכפי שעקרונות אלו באים לידי ביטוי בליקוטי מוהר"ן בתורה רפ"ב במאמר 'אזמרה'. 1 "וַתֵּרֶב מַשְׂאַת בִּנְיָמִן מִמַּשְׂאֹת כֻּלָּם חָמֵשׁ יָדוֹת" [בראשית מג,לד]; "לְכֻלָּם נָתַן לָאִישׁ חֲלִפוֹת שְׂמָלֹת וּלְבִנְיָמִן נָתַן... וְחָמֵשׁ חֲלִפֹת שְׂמָלֹת" [בראשית מה, כב].  לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|