עמק ברכה

בספר דברי הימים (ב, כ) מסופר שבני מואב ובני עמון ויושבי הר שעיר באו להלחם כנגד ממלכת יהודה, וכאשר יהושפט מלך יהודה שמע זאת הוא קרא לבני ממלכתו לצום ולהתכנס בבית המקדש לתפילה. ומסופר שבמעמד הכינוס הזה קם יַחֲזִיאֵל בֶּן זְכַרְיָהוּ בֶּן בְּנָיָה בֶּן יְעִיאֵל בֶּן מַתַּנְיָה הַלֵּוִי מִן בְּנֵי אָסָף וניבא להם שד' ילחם עבור בני ישראל כנגד הגויים שבאו עליהם. ולאחר שהם שמעו את נבואתו נאמר: "וַיִּקֹּד יְהוֹשָׁפָט אַפַּיִם אָרְצָה וְכָל יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם נָפְלוּ לִפְנֵי ד' לְהִשְׁתַּחֲוֹת לַה': וַיָּקֻמוּ הַלְוִיִּם מִן בְּנֵי הַקְּהָתִים וּמִן בְּנֵי הַקָּרְחִים לְהַלֵּל לַד' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּקוֹל גָּדוֹל לְמָעְלָה:"

הכתוב מדגיש שיחזיאל היה לוי מיוחס מבני אסף, וכמו כן הוא מדגיש שהצבור הגדול השתחווה לה', אך מי שקמו אז להודות ולהלל היו לויים מיוחסים – מבני הקהתים ומבני הקרחים. נראה ששאר בני ממלכת יהודה חשו כאילו הם אנשים מסוג ב, הם נועדו להיות אלו שנלחמים אך הם אינם רשאים להודות ולהלל לד' בעצמם, ותפקיד זה שמור ללויים בלבד. ונראה שתחושה זו הובאה לידיעת המלך יהושפט, וכפי שיתבאר לקמן.

ההתייעצות עם העם

למחרת הכינוס הם יצאו למלחמה ומסופר (דברי הימים ב פרק כ, כ-כח):

"וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיֵּצְאוּ לְמִדְבַּר תְּקוֹעַ וּבְצֵאתָם עָמַד יְהוֹשָׁפָט וַיֹּאמֶר שְׁמָעוּנִי יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם הַאֲמִינוּ בַּד' אֱלֹהֵיכֶם וְתֵאָמֵנוּ הַאֲמִינוּ בִנְבִיאָיו וְהַצְלִיחוּ: וַיִּוָּעַץ אֶל הָעָם וַיַּעֲמֵד מְשֹׁרֲרִים לַד' וּמְהַלְלִים לְהַדְרַת קֹדֶשׁ בְּצֵאת לִפְנֵי הֶחָלוּץ וְאֹמְרִים הוֹדוּ לַד' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: וּבְעֵת הֵחֵלּוּ בְרִנָּה וּתְהִלָּה נָתַן ד' מְאָרְבִים עַל בְּנֵי עַמּוֹן מוֹאָב וְהַר שֵׂעִיר הַבָּאִים לִיהוּדָה וַיִּנָּגֵפוּ: וַיַּעַמְדוּ בְּנֵי עַמּוֹן וּמוֹאָב עַל יֹשְׁבֵי הַר שֵׂעִיר לְהַחֲרִים וּלְהַשְׁמִיד וּכְכַלּוֹתָם בְּיוֹשְׁבֵי שֵׂעִיר עָזְרוּ אִישׁ בְּרֵעֵהוּ לְמַשְׁחִית: וִיהוּדָה בָּא עַל הַמִּצְפֶּה לַמִּדְבָּר וַיִּפְנוּ אֶל הֶהָמוֹן וְהִנָּם פְּגָרִים נֹפְלִים אַרְצָה וְאֵין פְּלֵיטָה: וַיָּבֹא יְהוֹשָׁפָט וְעַמּוֹ לָבֹז אֶת שְׁלָלָם וַיִּמְצְאוּ בָהֶם לָרֹב וּרְכוּשׁ וּפְגָרִים וּכְלֵי חֲמֻדוֹת וַיְנַצְּלוּ לָהֶם לְאֵין מַשָּׂא וַיִּהְיוּ יָמִים שְׁלוֹשָׁה בֹּזְזִים אֶת הַשָּׁלָל כִּי רַב הוּא: וּבַיּוֹם הָרְבִעִי נִקְהֲלוּ לְעֵמֶק בְּרָכָה כִּי שָׁם בֵּרֲכוּ אֶת ד' עַל כֵּן קָרְאוּ אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא עֵמֶק בְּרָכָה עַד הַיּוֹם: וַיָּשֻׁבוּ כָּל אִישׁ יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם וִיהוֹשָׁפָט בְּרֹאשָׁם לָשׁוּב אֶל יְרוּשָׁלִַם בְּשִׂמְחָה כִּי שִׂמְחָם ד' מֵאוֹיְבֵיהֶם: וַיָּבֹאוּ יְרוּשָׁלִַם בִּנְבָלִים וּבְכִנֹּרוֹת וּבַחֲצֹצְרוֹת אֶל בֵּית ה':

הכתוב מספר שיהושפט ראה צורך להתייעץ עם העם ולהתקרב אליו ("וַיִּוָּעַץ אֶל הָעָם"), ובעקבות ההתייעצות הוא העמיד משוררים לפני כוח החלוץ, ולא מפורט מי היו המשוררים. ומסתבר שמדובר בבני העם הפשוט שלא רצו להרגיש כמו אנשים מסוג ב' שאינם רשאים להודות ולהלל לד' בעצמם. ואמנם בבית המקדש בעת שאומרים שירה על הקרבנות נקבע בתורה שהלויים הם אלו שיאמרו את השירה¹. אך לא היה הכרח למנוע משאר העם לשיר ולהודות בעצמם שלא בעת הקרבת הקרבנות. ולכן יהושפט בחר מתוכם אנשים שיהללו וישבחו את ה', בלא צורך שהלויים יעשו זאת עבורם.

כמו כן הפרשיה מדגישה שהתייחסו לגויים כמו ל'פגרים', והיא מדגישה את המספרים 'שלוש' ו'ארבע', ומספרת שבמשך שלושה ימים הם בזזו את השלל, וביום הרביעי הם ברכו את ד' במקום שנקרא עמק ברכה. נראה שהפרשייה שולחת אותנו בכך לפרשיית המלחמה של אברהם אבינו ולפרשיית ברית בין הבתרים, וכדלקמן.

המלחמה וברית בין הבתרים

בספר בראשית (יד) מסופר שארבעה מלכים באו מרחוק וניצחו את חמשת המלכים שהיו באזור ים המלח ולקחו בשבי את לוט בן אחי אברהם. ואברהם ונעריו יצאו להילחם בהם וניצחו אותם. לאחר מכן מסופר שנערך כינוס ניצחון ב"עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ" ומלכי צדק מלך שלם יצא לשם לברך את אברהם. חז"ל מספרים (נדרים דף לב, ב) שמלכי צדק נכשל בלשונו והקדים לברך את אברהם לפני שברך את הקב"ה, ולכן הקב"ה החליט להוציא את הכהונה מאברהם ולא ממלכי צדק. ואכן מייד בסמוך מסופר על ברית בין הבתרים שבה הובטחה הארץ לאברהם. בברית זו נצטווה אברהם לקחת בהמות וצפורים, כאשר המספר שלוש מודגש מאוד ביחס לבהמות (בראשית טו, ט-יא):

"וַיֹּאמֶר אֵלָיו קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ וְתֹר וְגוֹזָל: וַיִּקַּח לוֹ אֶת כָּל אֵלֶּה וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ וַיִּתֵּן אִישׁ בִּתְרוֹ לִקְרַאת רֵעֵהוּ וְאֶת הַצִּפֹּר לֹא בָתָר: וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם:

ולאחר הדגשת המספר שלוש מודגש המספר ארבע (בראשית טו, יג-טז):

"וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל: וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה:  וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה..."

ל'פגרים' ל'שלוש' ול'ארבע' שמוזכרים בברית בין הבתרים, ומוזכרים גם כאן במלחמת יהושפט, יש משמעות סמלית, וכדלקמן.

ה'פגרים'

במאמר הקודם "המנגנים של דוד" התבאר שב'ברית בין הבתרים' ראה אברהם צורך שבתוך העם שיצא ממנו יהיו שתי קבוצות בסיסיות, קבוצה שעוסקת בעיקר ברוחניות ומוגדרת באופן סמלי כ'ציפורים' ("תֹר וְגוֹזָל"), וקבוצה שעוסקת בעיקר בגשמיות ומוגדרת כ'בהמות' (עֶגְלָה... וְעֵז... וְאַיִל"). והוא ראה במחזה כיצד בשלב הראשוני קבוצת ה'צפורים' משפילה ותוקפת את קבוצת ה'בהמות' ומתייחסת אליהם כמו 'עיט' היורד על 'פגרים'. אך אברהם לא רצה בכך אלא רצה שהם ינהגו כבוד זה בזה, ולכן הוא איחד בין ה'צפורים' לבין ה'פגרים' ונשב בהם רוח של תחיה, שמשמעותה שכל קבוצה תכבד את בני הקבוצה השניה. והתבאר שמחמת הסיבה הזו דוד קבע שהמנגנים שמנגנים במקדש בעת שירת הלויים, יהיו שילוב של מנגנים מבני ישראל ('בהמות') ומנגנים מהלויים ('צפורים'). שאמנם נקבע בתורה שהלויים הם אלו שיאמרו את השירה, אך לא נקבע שדווקא הלויים הם שינגנו, ולכן דוד קבע שהמנגנים שבמקדש יהיו שלוב של ישראלים ושל לויים כדי שהכבוד ההדדי שינהגו המנגנים זה הזה יחדור לכל שכבות העם. וכך יתייחסו אלו לאלו בתור אנשים חיים ולא בתור 'פגרים'.

המספרים 'שלוש' ו'ארבע'

המספרים שלוש וארבע מוזכרים באגדות חז"ל המתארות את הניסים שהתרחשו לאברהם אבינו במלחמה שהוא ניצח בה את המלכים. אגדה אחת מתארת: "פסיעותיו של אבינו אברהם היו שלש מילין" (בראשית רבה, מג). ואילו אגדה אחרת מתארת: "פסיעתו של אברהם אבינו ארבעה מילין" (מדרש תנחומא, לך לך, יז). נראה שאי אפשר להבין את האגדות כפשוטן, אלא שהן חלוקות מה היה הצד המרכזי במעשי אברהם שבזכותו הוא ניצח. במאמר "יהושע והכיבוש הרב-פעמי של חברון" התבאר שהמספר 'שלוש' מתייחס לצד הגשמי של עם ישראל ולכן הוא קשור במחזה ל'בהמות'. מאידך המספר 'ארבע' שמתייחס לדור שיבוא לארץ מסמל את הצד הרוחני שבעם ישראל. ואף כאן האגדה המתארת את פסיעותיו של אברהם כפסיעות של שלוש מילין סבורה שאברהם ניצח משום היותו איש חסד המעורה בעולם הגשמי, שאליו מתייחס המספר שלוש. והאגדה המתארת את פסיעותיו כפסיעות בנות ארבע מילין סבור שהנצחון הגיע לו משום היותו זקן ויושב בישיבה ומלמד תורה שאליו מתייחס המספר ארבע.

והתורה מרמזת לקיומם של שני צדדים אלו בעם ישראל כאשר היא מספרת (שמות יב, מ-מא):

"וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ד' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:"

בני ישראל היו במצרים כ-190 שנה, אך התורה מספרת שהם ישבו שם 430 שנה, למרות שנאמר לאברהם שהם יהיו בארץ שאינה שלהם 400 שנה. נראה כמתבקש שכוונת התורה היא סמלית, והיא מרמזת שבסופו של דבר בני ישראל שהם צבאות ד' זכו לשני הצדדים. גם לצד של ה'שלוש' ("שלושים שנה"), והם קשורים לעולם הגשמי ועושים בו מעשי חסד. והם זכו גם לצד הרוחני הצד של ה'ארבע' ("ארבע מאות שנה") והם זוכים לשבח את ד' בפיהם וללמוד תורה וללמדה.

השירה של מלחמת יהושפט

כפי שנאמר לעיל, מסתבר שבני העם הפשוט הרגישו פגועים מכך שהם לא שרו והללו את ד' בעצמם ביום הכינוס במקדש. וכיוון שחשוב היה לשמור על האחדות לפני היציאה לקרב, יהושפט התייעץ עימם והסכים שהם יבחרו מתוכם אנשים שישירו ויהללו את ד' לפני המלחמה. ואז, כאשר כולם ראו שגם אלו שאינם מנושאי דגל התורה שרים בעצמם, ותפקיד השירה לד' (שלא בשעת הקרבת הקרבנות) אינו מחוייב שיישאר רק בידי הלויים, הבינו כולם שבכל אחד מבני העם יש צד רוחני, והם אנשים חיים, ואינם 'פגרים'. גם חברי 'מחנה הלוייה' התייחסו אליהם כמו לאנשים חיים.

ואז כאשר כולם שמרו את יחס הבוז של 'פגרים' כלפי האויב שבא עליהם, התרחש הנס, והאויבים נלחמו זה בזה והרגו זה בזה. ולכן מודגש שם התיאור 'פגרים' ביחס לאויב. ביטוי זה שמוזכר לראשונה בברית בין הבתרים, אינו מצוי בתיאורי מלחמות אחרות, והוא מופיע כאן, כדי להסביר שמשום שכל בני ישראל התייחסו זה לזה בכבוד, והפנו את יחס הבוז של 'פגרים' כלפי האויב, לפיכך הגיע הנצחון.

שלוש וארבע במלחמת יהושפט

לאחר מכן מסופר "וַיִּהְיוּ יָמִים שְׁלוֹשָׁה בֹּזְזִים אֶת הַשָּׁלָל", מספר זה שמסמל את הבהמות הגשמיות בברית בין הבתרים, מופיע גם כאן כמספר הקשור לחיבור לגשמיות באופן של לקיחת שלל. ולאחר מכן מסופר: "וּבַיּוֹם הָרְבִעִי נִקְהֲלוּ לְעֵמֶק בְּרָכָה כִּי שָׁם בֵּרֲכוּ אֶת ד' עַל כֵּן קָרְאוּ אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא עֵמֶק בְּרָכָה". לא מסופר מי ברך את ה', משום שכולם ברכו שם את ה', ותפקיד השירה וההודאה לא היה שמור לחברי 'מחנה לוייה' בלבד, אלא כולם נטלו בו חלק.

לעומת המסופר בסיום מלחמת אברהם כנגד המלכים, שמלכי צדק יצא מן העיר ירושלים אל העמק שלידה כדי לברך את ד' ואת הלוחמים המנצחים, הרי שכאן הלוחמים המנצחים באו לעמק זה וברכו את ד' בעצמם. דבר זה מסמל שבכל אחד מבני העם שיצא מאברהם יש את הכוח לברך את ד' בעצמו בעמק, והוא אינו זקוק למישהו שיעשה זאת עבורו, ואפילו לא ללווים.

כמו כן מלכי צדק לא רצה שהלוחמים או נציגיהם יכנסו לירושלים, ואילו כאן מסופר בהמשך שהלוחמים באו בעצמם כשהם שרים בעצמם ונכנסו לירושלים ובאו למקדש:

"וַיָּשֻׁבוּ כָּל אִישׁ יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם וִיהוֹשָׁפָט בְּרֹאשָׁם לָשׁוּב אֶל יְרוּשָׁלִַם בְּשִׂמְחָה כִּי שִׂמְחָם ד' מֵאוֹיְבֵיהֶם: וַיָּבֹאוּ יְרוּשָׁלִַם בִּנְבָלִים וּבְכִנֹּרוֹת וּבַחֲצֹצְרוֹת אֶל בֵּית ה'".
____________________________
1   "זרע לוי כולו מובדל לעבודת המקדש שנאמר בעת ההיא הבדיל ד' את שבט הלוי... ויהיו מהן משוררין לשורר על הקרבן בכל יום, שנאמר ושרת בשם ד' אלהיו ככל אחיו הלוים, אי זהו שירות שהוא בשם ד' הוי אומר זו שירה, ומתי אומר שירה על כל עולות הציבור..." (רמב"ם הלכות כלי המקדש ג א-ב).