מי היו בצבא דויד

במשנה במסכת קידושין (דף עו, א) מובא שמי שהיה בעל תפקיד במזבח או בדוכן שבמקדש היה מיוחס - ואין צריך לבדוק אחר משפחתו. לאחר מכן מובאים דברי רבי חנינא בן אנטיגנוס: "אף מי שהיה מוכתב באסטרטיא של מלך". בתלמוד (קידושין דף עו, ב) מבואר שכוונתו לצבא בית דויד. לדעתו, היו שם רק ישראלים מיוחסים; כלומר, ישראלים בני ישראלים; - "כדי שתהא זכותן וזכות אבותם מסייעתן".

התלמוד מקשה שם ש; והתלמוד מתרץ שאוריה היה ישראלי מיוחס שישב בארץ חת, ולכן הוא נקרא הַחִתִּי. התלמוד מוסיף ומקשה, שאִתַּי הַגִּתִּי היה בצבא דויד והוא היה גוי; כמו כן האמורא רב אמר, שבראשי הגייסות של צבא דויד היו עומדים ארבע מאות בני יפות תואר שנראים כמו גויים, והם לא היו מיוחסים. אך התלמוד מתרץ שאִתַּי הַגִּתִּי והחיילים הלא-מיוחסים - לא נלחמו ממש; והם היו בצבא דויד רק כדי להפחיד את האויב ("דאזלי לבעותי עלמא").

שיטות הרמב"ם ור' אברהם בנו - כנגד הסוגיה במסכת קידושין

רבי אברהם בן הרמב"ם נשאל לגבי זהות כמה אנשים בתנ"ך, וזו תשובתו (שו"ת סימן כה):

"... ואוּרִיָּה הַחִתִּי ועֶבֶד מֶלֶךְ הַכּוּשִׁי אינם מיחס ישראל אלא גרים הם. ואבא מארי זצו"ל היה סובר שאוּרִיָּה הַחִתִּי גר תושב..."

הרמב"ם סבור שאוריה החתי היה גר-תושב; כלומר, גוי שקיבל עליו את שבע מצוות בני נוח. רבי אברהם חלוק שם על אביו והוא סבור שאוריה החתי היה גר רגיל (גר-צדק); כלומר גוי שהצטרף לעם ישראל לאחר תהליך גיור, ושהוא מקיים את כל המצוות כישראל. אך שניהם מסכימים שאוריה החתי לא היה ישראלי מיוחס; ושיטתם היא לכאורה נגד סוגית התלמוד במסכת קידושין.

מדוע הרמב"ם ובנו מתעלמים מהסוגיה שאמרה שאוּרִיָּה הַחִתִּי היה ישראלי מיוחס?

רבי חנינא בן אנטיגנוס - דעת יחיד

שיטת רבי חנינא בן אנטיגנוס - שבצבא בית דויד היו רק אנשים מיוחסים - מובאת במשנה בתור דעת יחיד; ומכאן שזו אינה הדעה המקובלת על חכמים (התנא הראשון). שיטתו אינה מתאימה גם לפשטות הכתוב. בספר שמואל (ב יח, ב) מסופר שבזמן מרד אבשלום דויד מינה את אִתַּי הַגִּתִּי לפקד על שליש הצבא; ויש להסיק מכך שאִתַּי הַגִּתִּי - נלחם ממש, ולא רק הפחיד את הצד השני. כמו כן, פשטות דברי רב - שארבע מאות בני יפות תואר היו "בעלי אגרופים של בית דוד" והם היו מהלכים ב"ראשי גייסות" - מורה על כך שהם נלחמו ממש, וכך הבינה את דבריו סוגיה אחרת במסכת סנהדרין (דף מט, א).

עדות רבי חנינא בן אנטיגנוס על המנגנים במקדש

עדות של רבי חנינא בן אנטיגנוס בענייני ייחוס מופיעה גם לגבי המנגנים במקדש; בתוספתא (ערכין א, הלכה טו) מובא שרבי יוסי אמר שהמנגנים היו משפחות 'בֵּית הַפְּגָרִים' ו'בֵית צִפְּרַיָּא'; ואילו רבי חנינא בן אנטיגנוס חלק עליו והעיד: "מכירן הייתי ולויים היו". מחלוקת זו מובאת גם במשנה במסכת ערכין (דף י, א). אך הרמב"ם (כלי המקדש ג, ג) התעלם מעדותו, ופסק כרבי יוסי שבין המנגנים היו גם ישראלים מיוחסים. אכן תמוה! כיצד אפשר לחלוק על רבי חנינא בן אנטיגנוס - שמעיד שהכיר את המנגנים באופן אישי!?

במאמר הקודם "המנגנים של דוד" התבאר שדבריו של רבי יוסי שהמנגנים היו ממשפחות 'בֵּית הַפְּגָרִים' ו'בֵית צִפְּרַיָּא' הם רמז לכך שהמנגנים היו שילוב של מנגנים ממשפחות מיוחסות בישראל ושל לויים מיוחסים. והתבאר שדוד המלך קבע את הנהלים והסדרים בבית המקדש עוד לפני שנבנה. והוא קבע שבכל משמרת של מנגנים יהיה שלוב של לויים ושל ישראלים, ואת המנגנים הישראליים בחרו שרי הצבא, כאמור שם (דברי הימים א כה, א-לא): "וַיַּבְדֵּל דָּוִיד וְשָׂרֵי הַצָּבָא לַעֲבֹדָה לִבְנֵי אָסָף וְהֵימָן וִידוּתוּן הַנִּבְּאִים בְּכִנֹּרוֹת בִּנְבָלִים וּבִמְצִלְתָּיִם וַיְהִי מִסְפָּרָם...". ודבריו של רבי יוסי משמרים מסורת זו, אלא שהוא משתמש ברמז והוא מכנה את הישראלים בשם 'בֵּית הַפְּגָרִים' ואת הלויים בשם 'בֵית צִפְּרַיָּא'.

והתבאר שכינויים אלו משמרים מסורת להבנת מחזה 'ברית בין הבתרים', ולפיה אברהם אבינו חזה שבעם ישראל תהיה קבוצה רוחנית שתעסוק בעיקר בתורה (בעיקר הלויים) ואותה מסמלים 'הצפורים'. וכמו כן תהיה קבוצה שתעסוק בעיקר בגשמיות (שאר השבטים) ואותה מסמלים 'הבהמות'. ה'צפורים' חשים בוז כלפי אלו שעוסקים בגשמיות, ולכן ה'בהמות' מכונות בברית בין הבתרים בשם 'הפגרים'. אך אברהם רצה שיהיה שלום בין הקבוצות ושכל אחת תכבד את חברתה, וכדי לקיים זאת קבע דויד המלך שהמנגנים יהיה שילוב בין לויים וישראלים, כדי שהניגון המשותף יביא לכבוד הדדי בין הקבוצות.

והתבאר, שגם רבי חנינא בן אנטיגנוס אינו חולק על כך באמת, ו'עדותו' שהכיר את המנגנים ושהם היו לויים בלבד, לא היתה עדות ממש, שאם כן לא היו שאר התנאים חולקים עליו. דבריו שנראים כעדות מרמזים להשקפה של חברי הקבוצה הרוחנית כאילו לא יתכן שחיילי בית דויד (ואפילו יהיו מיוחסים) יהיו מסוגלים להגיע לרוח הקודש הנצרכת מן המנגנים במקדש. ולכן ברור שצריך להניח שהמנגנים היו לויים בלבד. ואמנם, כדי לשלול יחס בוז שכזה, תיקן דוד המלך שהמנגנים יהיו שילוב של מנגנים ישראליים ומנגנים לויים, וכפי שרמז רבי יוסי, וכפי שפסק הרמב"ם (כלי המקדש ג, ג).

אך קיימת סיבה נוספת לעדות זו, וכדלקמן. 

הסיבה הנוספת של דויד

בתלמוד הירושלמי (סנהדרין פ"י ה"ב) מסופר שבעת שדויד חפר את היסודות למקדש, הוא מצא עציץ שהזהיר אותו שלא ייטול אותו, מפני שאם הוא ייטול אותו יעלה התהום ויציף את העולם, ודויד לא הקשיב לעציץ ונטל אותו, ואז התהום עלה ורצה להציף את העולם. ואחיתופל שעמד שם אמר שכעת דויד יטבע והוא ימלוך. ודויד ידע שביכולתו של אחיתופל לעצור את התהום, והוא כפה את אחיתופל לעצור אותו. אלא שאז התהום שקע, ודויד חיבר את חמש עשרה שירי המעלות כדי להעלות אותו. מעשה דומה מסופר גם בתלמוד הבבלי במסכת סוכה (נג, א). ובמאמר הקודם "דויד ושירי המעלות"

התבאר שלא יתכן להסביר שמדובר בעליית והצפת תהום של מים כפשוטו, ומשום שאז גם אחיתופל היה טובע עם דויד.

והתבאר שדויד רצה לבנות את המקדש בעצמו, אך נאמר לו בנבואה שיוולד לו בן שייקרא שלמה ושהוא יבנה את המקדש. והמעשים המתארים את דוד כחופר את היסודות למקדש, מרמזים שדויד מחפש את האשה המתאימה להוליד ממנה את הבן שיבנה את המקדש. וה'עציץ' היא בת שבע שבה רצה דויד לזרוע את הבן הזה. והתבאר שאוריה החתי היה גוי 'גר תושב' (וכדעת הרמב"ם). ואחיתופל, הסבא של בת שבע, חיתן אותה עם אוריה החתי משום שלפי השקפת אחיתופל גוי שנלחם עבור עם ישראל נחשב ישראלי.

ואמנם מצד דיני התורה דוד נהג כראוי כאשר הפריד בין אוריה החתי לבין בת שבע ונשא אותה לאשה. אלא שדויד היה צריך להפריד בינם באופן פומבי ולהמתין פרק זמן סביר עד שייקח את בת שבע לאשה. והאופן שבו דויד נהג, התפרש בעיני חלק מהצבור, כאילו דויד מסכים עם אחיתופל שהתגייסותו של גוי לצבא ישראל מחשיבה אותו לגר צדק, וכאילו בת שבע היתה נחשבת כנשואה לו גם לפי דין התורה. ולכן דויד נאלץ להסתיר את מעשיו.

ואחיתופל התסיס את הצבור והצבא כאלו דוד בא על בת שבע בעת שהיתה אשת איש. וכאשר נתן הנביא מאשים את דויד כאלו הוא בא על 'אשת אוריה' נתן חוזר על הטענות שנשמעו בצבור, ושדוד היה צריך להתחשב בהן ואפילו שאינן נכונות, מכיוון שהבן שיבנה את המקדש צריך להיות מוסכם על כלל הצבור. ו'עליית התהום" מרמזת שעמדה לפרוץ מרידה צבאית שתמליך את אחיתופל והשקפת עולמו. אלא שבסופו של דבר דויד כפה את אחיתופל לעצור את המרידה, ודבר זה מסמלת השלכת החרס ל'תהום' וירידת ה'תהום'. והירושלמי ממשיך ומספר שם, שבאותה שעה אמר דויד את 'שירי המעלות' כדי להעלות את ה'תהום'. 

ולפי מה שהתבאר, ה'תהום' מרמז לצבור שמרוחק מהבנת דעת תורה, וכמעט שעלה ומרד בדוד, והמאורעות שהתרחשו סביב הולדת הבן שיבנה את המקדש, הותירו טעם רע בקרב הציבור ואנשי הצבא והם התרחקו מרעיון המקדש, ודויד חיבר את 'חמש עשרה שירי המעלות' כדי לקרב את הצבור הזה אל המקדש, וזו כוונת המעשה שדויד חיבר את שירי המעלות כדי להעלות את ה'תהום'. ומסתבר שמטעם זה באותה העת קרא דויד לראשי הצבא והורה להם לבחור מנגנים ישראלים מבין החיילים כדי שינגנו יחד עם הלויים. והניגון המשותף נועד לשבור את המחיצות שבין חלקי העם השונים, בין העוסקים בתורה שמיוצגים על ידי הלויים לבין העוסקים בגשמיות שמיוצגים על ידי אנשי הצבא. בין הלויים שנחשבים ל'צפורים', לבין אנשי הצבא שה'צפורים' מתייחסים אליהם כמו ל'פגרים'. 

השיטה המלאה של רבי חנינא בן אנטיגנוס

העובדה שבצבאו של דויד היו אנשים רבים שהיו בורים בענייני תורה, ולפי השקפתם גוי שמתגייס לצבא ישראל ונלחם עבורם נחשב כישראלי. והעובדה שבאופן יוצא דופן היה הכרח להתחשב בדעתם של הטועים, ומחמת כן דויד ראה שהגיע העת לשלב מנגנים ישראלים בתוך הלויים המנגנים במקדש, אינה דבר פשוט. בדרך כלל מחנכים את התלמידים הצעירים לעמוד איתן על דעת התורה, ולא להתחשב כלל וכלל בהשקפות זרות. ואכן כך סבר דויד המלך מתחילה, ולא התחשב בהשקפתו של אחיתופל, ודבר זה מרמז המעשה שדויד נטל את 'העציץ' למרות שהוזהר שלא לעשות כך. ובמאמר "מה למד דויד מאחיתופל" התבאר שדויד למד על בשרו מאחיתופל שלצורך המקדש יש להתחשב גם בהשקפתם של האנשים הטועים, ולמצוא דרך שתתאים הן לדין התורה והן שלא תפגע בהשקפתם.

אלא שבכל אופן, לא קל להסביר זאת לכולם, ולאו כל מוחא סביל דא. ולכן רבי חנינא בן אנטיגנוס, ש'העיד' שהמנגנים היו לויים בלבד, מוסיף ומספר במשנה אחרת שגם לא היתה סיבה או הכרח לפייס את אנשי צבא דויד. לפי דבריו במשנה במסכת קידושין אנשי צבא דויד היו כולם ישראלים מיוחסים. ואם כן, ברור שאוריה החתי היה ישראלי מיוחס ולא גוי גר תושב. אלא שכאמור, דעת רבי חנינא בן אנטיגנוס מובאת כדעת יחיד במשנה במסכת קידושין, והתנא הראשון חולק עליו, וכדלקמן.

פשטות תחילת הסוגיה בקידושין

הרמב"ם ובנו נחלקו בהבנת תחילת הסוגיה בקידושין (דף עו, ב). הסוגיה מוכיחה שם בהמשך שאִתַּי הַגִּתִּי היה גוי; והסוגיה הקשתה שאוּרִיָּה הַחִתִּי ואִתַּי הַגִּתִּי היו בצבא דויד, ולשון הקושיה שווה ביחס לשניהם: "... והאיכא אוּרִיָּה הַחִתִּי?!... והאיכא אִתַּי הַגִּתִּי?!"

הרמב"ם הסיק מתחילת הסוגיה, שלשיטתה ולפי פשטות הכתוב אוּרִיָּה הַחִתִּי ואִתַּי הַגִּתִּי היו גויים, ולמרות זאת הם שירתו בצבא דויד. גם ה"פני יהושע" כתב שם, שלפי ההבנה שנשקפת בתחילת הסוגיה אוּרִיָּה הַחִתִּי היה גוי שלא התגייר, והוא הביא שיש לכך סיוע במדרש. הרמב"ם קיבל את פשטות הסוגיה שמתאימה לדעת התנא הראשון (חכמים); ולכן הוא הכריע שאוריה החתי היה גוי. וכפי שמרמזות גם האגדות השונות בדבר הצפת התהום ושדויד כפה את אחיתופל להוריד את התהום. 

הסוגיות בשבת ובכתובות - והשפעתן על הבנת המשנה בקידושין

רבי אברהם בן הרמב"ם התנגד להבנה הזו בגלל הסוגיה בשבת (דף נו, א) והסוגיה בכתובות (דף ט, א). בסוגיות הללו נאמר שזקני ישראל לא אסרו את בת שבע על דויד מפני - ש"כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו". רבי אברהם סבור, שאם יש שיטה שאוריה החתי היה גוי - הסוגיות הללו היו צריכות לומר זאת; ולהסביר שבת שבע לא היתה מלכתחילה אשת איש, ואין סיבה לאסור אותה על דויד. רבי אברהם הסיק מהסוגיות הללו, שחכמים חולקים אמנם על רבי חנינא, ולדעתם לא כל החיילים היו ישראלים מיוחסים, אך גם הם מסכימים שלא היו בצבא דויד גויים. לפיכך, רבי אברהם קבע שאוריה החתי היה גר-צדק; כפי הבנתו בשיטת חכמים.

אולם הרמב"ם סבור שאין להסיק זאת משם. לשיטתו, גם הסוגיות האלו רוצות להמשיך במגמה הנעלה של רבי חנינא בן אנטיגנוס, ולתאר את העבר באופן "עוטה הוד" יותר מאשר הוא היה. לפיכך, הן ממשיכות את המגמה שלו; שבצבא דויד היו רק ישראלים מיוחסים - ואוריה החתי היה ישראלי מיוחס. אולם ידוע לכולם, שחכמים חולקים עליו - והלכה כחכמים. והאמוראים הניחו ללומדים המעיינים להתעמק במשנה במסכת קידושין, ולהבין שהדעה העיקרית סבורה שהיו גם גויים בצבא דויד, ושאוריה החתי היה גוי, וכמבואר ב"פני יהושע" שם.

הרמב"ם עצמו ממשיך במגמה 'עוטת הוד' בתשובותיו, והוא מתאר את חיילי בית דויד כאילו כולם היו צדיקים, וכמבואר בתשובותיו (סימן תלט):

"תשובה. זה שאמרו למלחמת בית דוד וכן כל כיוצא בה כלומר מלחמה שהיא על פי בית דין שנמצאו בעלי המלחמה צדיקים שהרי הם עוסקים במצוה ולפיכך מדקדקין על עצמן וכותבין גט... מלחמת בית דוד וכיוצא בה כל אנשי הצבא בחזקת צדיקים הם...".

אולם, למרות תיאור מרומם זה ש"כל אנשי הצבא בחזקת צדיקים", הרמב"ם עצמו אמר לבנו, שלדעתו אוריה החתי היה גר תושב, ואם כן אוריה החתי חי באיסור עם בת שבע. בסיכום המאמר נמצאנו למדים, שדברי הרמב"ם שאוריה החתי היה גוי (גר תושב) מבוססים על תחילת הסוגיה במסכת קידושין; והפני יהושע אומר שיש לכך סיוע במדרש. ולפי מה שהתבאר במאמרים הקודמים גם אגדות רבות שבירושלמי ובבלי מרמזות לכך.

דברי הרמב"ם מוצנעים בתוך תשובת בנו רבי אברהם; ורבים העדיפו להתעלם מהם מפני שהם נוגדים את המשך הסוגיה במסכת קידושין. אולם מי שיעיין היטב בדברי הרמב"ם בהלכותיו ביד החזקה יווכח שהרמב"ם נאמן לשיטתו. כאשר הרמב"ם מסכם את דיני הצבא בהלכות מלכים, הוא לא אוסר שיהיה גוי בכלל חיילי הצבא הישראלי.