מירון והלל ושמאי חלק א

 הקדמה

ר' אשתורי הפרחי מציין בספרו כפתור ופרח שבמירון מצויים קברי רבי שמעון בר יוחאי ור' אלעזר בנו, ואף קברי הלל ושמאי, וז"ל (פרק יא, מסלול ב מצפון לדרום במערב):

"לדרום גוש חלב ביושר כחצי שעה הוא מירון. ואולי הוא מקום המרוני הנזכר פרק מי שמת (ב"ב קנו, ב)... אבל באמת הוא מרון הנזכר בפרק השוכר את הפועלים (ב"מ פד, ב) גבי קבורת ר' אליעזר בר' שמעון בן יוחאי... והם היום שניהם במרון, במקום מיוחס לבית המדרש של רבי שמעון בן יוחאי, למעלה ממערת הלל ושמאי."

היעב"ץ העיר על דבריו ותמה¹, שהרי הלל היה נשיא ושמאי אב"ד ושניהם בירושלים, ומדוע לא יקברו בירושלים אלא רחוק בארץ הגליל. אמנם עדויות רבות של מסעות בארץ ישראל מסכימות עם מסורת זו. כך מתואר גם ב'סבוב ר' פתחיה מריגנשפורק' (אוצר מסעות, אייזנשטיין, עמוד 55):

"בגליל התחתון יש מערה ובפנים היא רחבה וגבוהה, מצד אחד קבורים שמאי ותלמידיו, ומצד אחר הלל ותלמידיו, באמצע המערה אבן גדולה חלולה כמו כוס, ונכנס בבית קיבולה כארבעים סאה ויותר, וכשבא שמה איש הגון יראה האבן מלא מים יפים, וירחץ פניו ויתפלל ויבקש מה שירצה²..."

 

עדות נוספת דומה פורסמה באוצר מסעות (עמוד 68), שם יוחסה לר' יעקב שליחו של ר' יחיאל מפריס. אך מתבקש יותר שהיא של תלמיד הרמב"ן ושל ספרי מסעות שקדמו לו (שמחה אסף, ירושלים, קובץ לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה עמוד נא). נוסח מדויק על פי כמה מקורות יצא גם כנספח לספר כפתור ופרח שבהוצאת ביהמ"ד להלכה בהתיישבות, וז"ל העדות:

"במרון שם מערה לשמאי והלל ותלמידיהם, סך כולם שלשים ושנים³. שם מתקבצין כל ישראל והישמעאלים בפסח שני. וישראל מתפללים שם ואומרים שם מזמורים, וכשיוצאים מים מתוך המערה כולם שמחים, כי הוא סימן שתתברך השנה. והרבה פעמים שלא נמצאו שם מים, ובעת תפלתם היו נראים המים כהרף עין. ושם ר' שמעון בן יוחאי ועליו ציון נאה, וסמוך לו ר' אלעזר בנו, אומרים כי שם היה מדרשו של ר' שמעון בן יוחאי."

מסורת הקושרת בין הלל ושמאי לבין הורדת גשמים, נמצאת גם בדברי רבנו סעדיה גאון בפיוט 'אשא משלי'⁴:

"צַדִּיקַי הִלֵּל וְשַמַּי; עַד שְמֵי שָמַי; הֵם רִווּ גְשַָמַי; וְנִדְּנוּ רוּחִי בִּגְשָמַי; וְלֹא יָגֹרְתִּי שַאֲגַת כָּל־חַיָּה"

רס"ג שהה בטבריה כבר לפני שנת ד'תר"פ, ונראה שבפיוט זה משתקפת מסורת ידועה בארץ ישראל ובסביבותיה כבר אז, שבזכות התפילות שבמערת הלל ושמאי מתברכים גשמי השנה. מסורת שחוזרת ומופיעה בסיפורי המסעות המאוחרים יותר. אלא שכאמור עדין תמוה שהרי הלל ושמאי חיו ופעלו בירושלים, ומדוע נקברו רחוק בארץ הגליל?

נראה שהמענה לקושי זה נמצא בהמשך דברי רס"ג שם בפיוט כשהוא מתאר את הלל ושמאי כמי שמפיחים רוח חיים בגוף גשמי, ושבזכות רוח חיים זו אין לירא מחיות הטרף. כדי להבין את דבריו צריך להקדים כמה הקדמות, וכדלקמן.

 

קטרוג ועצירת גשמים

אירוע של גשמי ברכה הקשור לקבורת צדיקים ולחיות טרף היה בימי דוד (שמואל ב כא, א):

"וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד שָׁלֹשׁ שָׁנִים שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת פְּנֵי ד'  ס  וַיֹּאמֶר ד' אֶל שָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת הַגִּבְעֹנִים:"

בהמשך מסופר שדויד קרא לגבעונים, והוא נאלץ להיעתר לבקשתם להמית שבעה מצאצאי שאול, וכן להותיר אותם מוקעים (תלויים). חז"ל דורשים שעוון נוסף מרומז שם בדברי ד' אל דויד: "אֶל־שָׁאוּל - שלא נספד כהלכה" (יבמות דף עח, ב).

דרשת חז"ל נסמכת גם על המרומז בהמשך הפרשיה וז"ל (שמואל ב כא, ט-יד):

"וַיִּתְּנֵם בְּיַד הַגִּבְעֹנִים וַיֹּקִיעֻם בָּהָר לִפְנֵי ד' וַיִּפְּלוּ שְׁבַעְתָּם יָחַד וְהֵמָּה הֻמְתוּ בִּימֵי קָצִיר בָּרִאשֹׁנִים בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים: וַתִּקַּח רִצְפָּה בַת־אַיָּה אֶת־הַשַּׂק וַתַּטֵּהוּ לָהּ אֶל־הַצּוּר מִתְּחִלַּת קָצִיר עַד נִתַּךְ־מַיִם עֲלֵיהֶם מִן־הַשָּׁמָיִם וְלֹא־נָתְנָה עוֹף הַשָּׁמַיִם לָנוּחַ עֲלֵיהֶם יוֹמָם וְאֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה לָיְלָה: וַיֻּגַּד לְדָוִד אֵת אֲשֶׁר־עָשְׂתָה רִצְפָּה בַת־אַיָּה פִּלֶגֶשׁ שָׁאוּל: וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיִּקַּח אֶת־עַצְמוֹת שָׁאוּל וְאֶת־עַצְמוֹת יְהוֹנָתָן בְּנוֹ מֵאֵת בַּעֲלֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד אֲשֶׁר גָּנְבוּ אֹתָם מֵרְחֹב בֵּית־שַׁן אֲשֶׁר תְּלָאוּם שָׁמָּה פְּלִשְׁתִּים בְּיוֹם הַכּוֹת פְּלִשְׁתִּים אֶת־שָׁאוּל בַּגִּלְבֹּעַ: וַיַּעַל מִשָּׁם אֶת־עַצְמוֹת שָׁאוּל וְאֶת־עַצְמוֹת יְהוֹנָתָן בְּנוֹ וַיַּאַסְפוּ אֶת־עַצְמוֹת הַמּוּקָעִים: וַיִּקְבְּרוּ אֶת־עַצְמוֹת־שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן־בְּנוֹ בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן בְּצֵלָע בְּקֶבֶר קִישׁ אָבִיו וַיַּעֲשׂוּ כֹּל אֲשֶׁר־צִוָּה הַמֶּלֶךְ וַיֵּעָתֵר אֱ-לֹהִים לָאָרֶץ אַחֲרֵי־כֵן:"

שבעה מבני שאול הומתו ונתלו, ורצפה בת איה לקחה שק ושמה אותו על הסלע ומנעה מהעופות ומבעלי החיים לפגוע בהם. אלא שהגשם הראשון שירד עליהם הראה על כפרה חלקית בלבד, וכך מרמזת הלשון "נִתַּךְ־מַיִם", שמזכירה גשמי זעם כפי שהיו במצרים (שמות ט,לג): "וַיַּחְדְּלוּ הַקֹּלוֹת וְהַבָּרָד וּמָטָר לֹא־נִתַּךְ אָרְצָה". (ולשון "נִתַּךְ" מיוחדת בדרך כלל לבטא זעם כמו (ירמיהו מב, יח): "כַּאֲשֶׁר נִתַּךְ אַפִּי וַחֲמָתִי עַל־יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם").

 

מהפרשיה משמע, שדויד הבין מירידת גשמי הזעם שהקטרוג שהיה על ישראל לא סר לגמרי. ולאחר שנאמר לו מה שעשתה רצפה בת איה, הוא למד מתוך מעשיה שיש לתקן תיקון נוסף. דויד נטל את עצמות המוקעים, והעלה גם את עצמות שאול ויהונתן והביא את כולם לקבורה בקבר משפחתם. וחז"ל (במדבר רבה ח,ד) מגלים שהכתוב "וַיַּעֲשׂוּ כֹּל אֲשֶׁר־צִוָּה הַמֶּלֶךְ" מרמז שסובבו את עצמותיהם בכל ערי ישראל כאשר התלווה לכך הספד. בסוגית התלמוד שם מבואר שמאחר שכבר חלפו יותר משנים עשר חודש ממות שאול לא היה ראוי להספידו, אך כפי שביאר המלבי"ם שם אגב ההספד של בני שאול 'המוקעים' הספידו גם את שאול. ורק לאחר מכן נאמר: "וַיֵּעָתֵר אֱ-לֹהִים לָאָרֶץ אַחֲרֵי־כֵן". רק לאחר שנספדו כהלכה, התקבלו תפילות ישראל וירדו גשמי ברכה.

כיצד הסיק דויד מתוך מעשי רצפה את אופן התיקון הנדרש?

 

וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל־הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם

נראה שמעשי רצפה בת איה הזכירו לדוד את המתואר בברית בין הבתרים (בראשית טו, ט-יא):

"וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ד' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ: וַיֹּאמַר אֲ-דֹנָי יֱקֹוִק בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה: וַיֹּאמֶר אֵלָיו קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ וְתֹר וְגוֹזָל: וַיִּקַּח־לוֹ אֶת־כָּל־אֵלֶּה וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ וַיִּתֵּן אִישׁ־בִּתְרוֹ לִקְרַאת רֵעֵהוּ וְאֶת־הַצִּפֹּר לֹא בָתָר: וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל־הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם:"

רצפה מנעה מבעלי החיים לפגוע בגוויות בני שאול, וגם אברהם מציל את 'הַפְּגָרִים' מ'הָעַיִט'.

 

רס"ג מפרש את המחזה בתשובותיו לשאלות חיוי הבלכי, (כ"א, עמוד 31 במהדורת פאזנאנסקי, וורשה):

"טעמי המחזה והבתרים לא היבנת עניינם; על כן נבהלת בשמעך את חזונם. הרף ואגידה לך את פתרונם; כי 'תחיית המתים' כתובה בחביונם. פְּגָרִים בּוּתְּרוּ וְהוּרָד 'הַצִּפּוֹר' עֲלֵיהֶם; 'וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם' - וינידם ויחיו כולהם..."

רס"ג מרמז שבברית בין הבתרים הקב"ה ציווה על אברהם לעשות 'מעשה נבואי'. אברהם הצטווה להקריב בהמות וצפורים. הבהמות נחשבות לגשמיות ביחס לצפורים; מפני שהן אינן מסוגלות להתנתק מהארציות ולעוף באוויר. מדרשי חז"ל⁵ מרמזים שהדבר מסמל תכנית של הקב"ה להקמת "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים"; שיהיו בה בנים שמחוברים מאוד לגשמיות (בהמות) וישמשו ככוח כלכלי וצבאי; ובנים שמחוברים מאוד לרוחניות (צפורים).

לאחר מכן נאמר: "וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם". רס"ג מבאר, ש"הָעַיִט" הם הַצִּפּוֹרִים שמוזכרים לפני כן. הקבוצה שעוסקת ברוחניות בטוחה שרק הם 'כהנים'. הם 'דוקרים' את ה'בהמות' כדי שיתעוררו ויהיו 'ציפורים' כמוהם; ו'יעופו באוויר' ויעסקו ברוחניות. 'הדקירות' לא הועילו; ולכן הם מגדירים את ה'בהמות' - כ"פְגָרִים".

רס"ג אומר, שאברהם הפיח בשתי הקבוצות רוח של תחיה. רס"ג מרמז, שגם הקבוצה הגשמית רואה את הקבוצה הרוחנית ('הצפורים') כאנשים שמנותקים מהחיים, כלומר כ'מתים'; אלא שהכתוב אינו מזכיר זאת שם במפורש. רס"ג מרמז שאברהם עורר כל קבוצה לראות את מעלת חבירתה; ולחזור בה מההבנה המוטעית - שיש לה כביכול 'חיים' בפני עצמה. כל קבוצה תכיר בצורך בחבירתה, ואז יהיו 'חיים' בשתי הקבוצות; – "תחיית 'המתים' כתובה בחביונם".

 

חברי קבוצת 'הָעַיִט'

פרשנות דומה אך בצליל שונה במקצת נמצאת ב'מדרש-אגדה' (מארם צובה; עמוד 33):

" 'וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים' - זה דויד בן ישי שנקרא 'עַיִט' שנאמר (ירמיהו יב, ט) 'הַעַיִט צָבוּעַ נַחֲלָתִי לִי'. 'וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם' - הפריחן אברהם כדי שלא יהיה להם חלק לעולם הבא."

מדרש-אגדה מסביר שאברהם נשב רוח, והפריח והבריח בה את צפורי ה'עַיִט' (דויד בן ישי); והוא סימל בכך - שהוא אינו רוצה שיהיה להם חלק לעולם הבא. ברור שאין להבין את דברי המדרש כפשוטם, וברור שלדויד בן ישי יש חלק לעולם הבא. מדרש-אגדה מרמז שקיימת קבוצת בנים של אברהם – שמקובל לייחס אותה ל'דויד בן ישי'. קבוצה זו עוסקת בעיקר בתורה ובתפילה שמקובל לייחס פעולות אלו ל'משיח בן דויד'. ומנגד יש קבוצה שעוסקת בכלכלה ובצבא שמקובל לייחס פעולות אלו ל'משיח בן יוסף'. הקבוצה העוסקת ברוחניות מכונה ה'עַיִט', מפני שהיא מתייחסת לקבוצה אחרת של בנים בתור 'פְּגָרִים', והיא תוקפת אותם במילים שבפיה כמו עוף טורף. ומדרש-אגדה מרמז שאם ה'צפורים' מכריזים שאין ל'בהמות' חלק לעולם הבא - לא יהיה חלק לעולם הבא גם ל'צפורים'. רק כאשר כל קבוצה תכבד את חבירתה - תזכינה שתיהן ל'חיים'.

 

דויד הסיק מירידת גשמי הזעם, וממעשיה של רצפה שמנעה מהעופות ומחיות הטרף לטרוף את גוויות בני שאול, שגם בימיו קבוצת 'הָעַיִט' קטרגה על הצורך ב'תפקיד' שמייצגים שאול וצאצאיו, וקטרוג זה הצטרף לקטרוג של הגבעונים, ולכן בסופו של דבר נענשו ח"ו כל ישראל בעצירת הגשמים. חז"ל אומרים שהקטרוג הנוסף על ישראל היה על ש"שאול לא נספד כהלכה". אולם נראה שצריך להבין את דבריהם ברובד נוסף.

לאחר מות שאול, דויד חיבר קינה ידועה שנשלחה לכל ישראל ובכללה נאמר (שמואל ב א, יז-כד): "וַיְקֹנֵן דָּוִד אֶת־הַקִּינָה הַזֹּאת עַל־שָׁאוּל וְעַל־יְהוֹנָתָן בְּנוֹ... בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל אֶל־שָׁאוּל בְּכֶינָה הַמַּלְבִּשְׁכֶם שָׁנִי עִם־עֲדָנִים הַמַּעֲלֶה עֲדִי זָהָב עַל לְבוּשְׁכֶן". מסתבר שהקינה ששלח דויד פעלה את מטרתה, ושאול נספד כראוי ובנות ישראל בכו עליו כראוי סמוך למותו. וגם אם נרצה לומר שמשום מה הקינה לא הצליחה להשיג את מטרתה ושאול לא נספד כהלכה, מסתבר ששאול מחל על כבודו ובלבד שלא יענשו ישראל בסיבתו. שהרי הכתוב מציין שם (שמואל ב כא, ב): "וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה", וחז"ל אמרו (יבמות דף עט, א), שמרומז שם שדרכם של ישראל למחול על עוול שנגרם להם, אלא שהאופי של הגבעונים שונה ולכן לא מחלו.

מסתבר אפוא, שהתרשלות בהספדו של שאול, אינה מתייחסת לאירוע שאירע בעבר, או רק לאירוע שארע בעבר, אלא למציאות שהתרחשה גם אז ברעב שהיה בימי דויד, והכוונה בעיקר להתרשלות ב'הספד' ל'תפקיד' שמילאו שאול ובניו, וכדלקמן.

 

בִּימֵי קָצִיר בָּרִאשֹׁנִים בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים

שאול ובניו מייצגים את חברי הקבוצה שמשמשת ככוח כלכלי וצבאי, אך חברי הקבוצה הרוחנית ('הָעַיִט') מקטרגים עליהם שאין צורך ב'תפקיד' שלהם. קטרוג זה מתגבר במיוחד בימי הקציר, ובמיוחד בתחילתם בימים שבין פסח לעצרת שהם ימי קציר השעורים. לפי פשטות התורה תקופה זו מותרת בעבודה ונקראת "מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה" (דברים טז, ט). בתקופה זו נדרשים עובדים רבים לקציר, ומי שחיפש פרנסה בקלות היה יוצא אל הקוצרים למלאכות. ומתח רב היה באותה תקופה בבתי המדרש. מצד אחד היו נדרשים התלמידים להתמיד בתורה, ומצד שני תלמידים רבים היו עוזבים את בית המדרש ויוצאים אל הקוצרים. פעמים רבות שכל צד היה בטוח שרק בדרכו שלו יש 'חיים', והיה מתייחס אל השני בבוז וכאלו הוא 'הרוג'. קטרוג זה של קבוצת 'הָעַיִט' על התלמידים שאימצו את שיטת שאול ובניו ויצאו אל הקציר⁶, הצטרף בשמים להכרעת הדין של שבעת בני שאול, והכתוב מציין זאת: "וְהֵמָּה הֻמְתוּ בִּימֵי קָצִיר, בָּרִאשֹׁנִים, בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים".

 

התיאור הארוך של זמן מיתתם, מרמז שהקטרוג קשור לכל תקופת הקציר, אך עוצמת הקטרוג פוחתת במקצת במשך ימי הקציר, שכן במשך הזמן מבינים יותר ויותר 'לומדים' שיש בעם ישראל צורך גם בחברי הקבוצה השניה 'קבוצת הקוצרים'. הקטרוג הגדול יותר הוא "בָּרִאשֹׁנִים", בימי הקציר הראשונים שבהם קוצרים את השעורים, והגדול ביותר הוא בתחילתם - "בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים". אז, ביום שהוא גם הראשון לספירת העומר, כשמספר המקטרגים היה הגדול ביותר, הצטרף קטרוג זה לקטרוג של הגבעונים, ואז נחרץ גם בשמים דינם של שבעת בני שאול, ובאותו יום הם הומתו.

 

כשירדו גשמי זעם, הבין דויד שרק הקטרוג של הגבעונים הוסר. אך עדין לא סר הקטרוג של קבוצת 'הָעַיִט' על 'התפקיד' של שאול. דויד התבונן אז במעשיה של רצפה בת איה, והם הזכירו לו את מעשי אברהם אבינו, שפעל לכך ששתי הקבוצות תראינה 'חיים' זו בזו, ולא תתייחסנה זו לזו כ'פגרים'. אך הוא חש שקשה ל'לומדים' שבתקופתו לעשות מהפך מלא בהשקפתם ולראות את תפקיד הקוצרים כתפקיד שיש בו 'חיים'. לפיכך הוא הסתפק במהלך ביניים, ולפיו הם 'יספידו' תפקיד זה. הם לא יתייחסו עוד למי שממלאים תפקיד זה כ'פגרים' שלא הובאו לקבורה. אלא כאנשים צדיקים שמוכנים להיות 'קבורים חיים' בתפקיד הכרחי. ואז הוא החליט להעלות את עצמות שאול ויהונתן לקבורה בקברות אבותיהם, ולצרף אליהם את עצמות בני שאול המוקעים, הוא העביר את עצמותיהם בערי ישראל כדי להספיד את כולם, ועיקר התועלת היתה מההספד והכבוד ל'תפקיד' שהם ממלאים בישראל. וכאשר ניתן הכבוד הראוי ל'תפקיד' זה ולאלו שממלאים אותו - החלו לרדת גשמי ברכה.

מאורע זה שארע בימי דויד, חוזר ונרמז בפיוט 'אשא משלי' של רס"ג שהובא בתחילת המאמר, שם מזכיר רס"ג גשמי ברכה ופחד מחיות.

רס"ג קושר מאורעות אלו גם להלל ושמאי. ובכך נרחיב בעז"ה במאמר הבא.

 

____________________________________________________________

 

1          דבריו מובאים בכפתור ופרח מהדורת ברלין תריא בקונטרס תיקוני השגיאות.

2          תיאור דומה נמצא גם בספר יוחסין (מאמר חמישי דורות אחרונים): "ובימי הרשב"א היה ר' אברהם ור' שלמה בני הנגיד ר' דוד בן בנו של הרמב"ם ז"ל, והיה הנגיד ר' דוד מתפלל במערת הלל ושמאי ויצאו מים קרים ואז החרים למלשינים...".

3          וכן הוא גם כיום. במערה הפנימית מצויים שנים עשר קברים מכל צד, ובסך הכל עשרים וארבעה קברים. ובמערה החיצונית שכיום היא הרוסה בחלקה יש ארבעה קברים מכל צד ובסך הכל שמונה. וסך כל הקברים הוא שלושים ושנים קברים.

4          ב"מ לוין, אשא משלי לרס"ג, רב סעדיה גאון – קובץ תורני מדעי (עורך י' הכהן פישמן) תש"ג עמ' תקיח.

5          מדרשי חז"ל הובאו במאמר "העַיִט שיחיה את הַפְּגָרִים".

6          קטרוג על נציגים של קבוצת משיח בן יוסף שיוצאים לקציר מרומז גם ביציאת בנה של השונמית אל הקוצרים, והוא התבאר במאמר "אלישע ופקיחת עיני השונמית".