הבנים שאינם נראים

 בתחילת פרשת ויחי מסופר על שני מפגשי פרידה של יעקב מיוסף. במפגש הראשון יעקב אבינו חש שזמנו מתקרב, והוא הזמין אליו את יוסף וביקש ממנו, שלא יקבור אותו במצרים אלא יוליך אותו למערת המכפלה לקברי האבות. יעקב לא הסתפק בהבטחת יוסף אלא גם השביע אותו¹. מייד בסמוך (בראשית מח) מסופר שאמרו ליוסף שאביו חולה, ויוסף בא לאביו ונטל עמו את מנשה ואת אפרים. בפרשיה השניה מופיעות כמה אמירות שיעקב אמר ליוסף, שהן מעוררות קשיים.

"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל יוֹסֵף אֵ-ל שַׁ-דַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִי: וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם: וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי: וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם לְךָ יִהְיוּ עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם: וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם:  וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה..."

הקושי הבולט הוא, שיעקב מתייחס לבני יוסף שנולדו מלבד מנשה ואפרים. אלא שלא ידוע לנו על בנים כאלו².

קושי נוסף הוא מדוע הכתוב שמספר על קבורת רחל נמצא דווקא שם, במפרשים מצאנו שתי גישות בדבר.

א. רש"י ביאר שהכתוב מופיע בתור התנצלות של יעקב: "ואף על פי שאני מטריח עליך להוליכני להקבר בארץ כנען, ולא כך עשיתי לאמך... אבל דע לך שעל פי הדבור קברתיה שם שתהא לעזרה לבניה". אלא שקשה, שלכאורה יעקב היה צריך לומר זאת במפגש הקודם בינם, בעת שהוא השביע את יוסף להעלות אותו למערת המכפלה.

ב. ספורנו הולך בדרכו של רס"ג. יעקב מספר שהקב"ה הבטיח לו "הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ", ובברכה עצמה נאמר (בראשית לה, יא): "וַיֹּאמֶר לוֹ אֱ-לֹהִים אֲנִי אֵ-ל שַׁ-דַּי פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ". אך רק בנימין נולד, ולאחר מכן מתה רחל, ולא נולדו לו בנים נוספים. ומסביר הספורנו :

"היתה הכוונה שאוליד עוד בנים... 'מתה עלי רחל'. כאמרם ז"ל אין אשה מתה אלא לבעלה... וכל כך גברה עלי טרדתי ואבלותי שלא עצרתי כח להוליכה לבית קברות בית לחם. ואין ספק כי מאז היה לבי חלל בקרבי ולא שלט עוד בי יצר הרע ונחלשה תאותי ולא נשאר בי כח להוליד בנים:"

כלומר, יעקב מסביר ליוסף שהבטחת הקב"ה על שבטים נוספים לא תצא לריק, והיא תתקיים בבני יוסף. אלא שאם זו המטרה היחידה של הכתוב, לכאורה ראוי היה להקדימו ולהזכירו לפני שיעקב מספר שהברכה הזו תתקיים בבני יוסף. שהרי זה חלק מההסבר המפרט את מאורעות העבר ומסביר  מדוע ברכת הבנים הנוספים תינתן ליוסף.

 

נראה שכתוב זה המספר על מיתת וקבורת רחל בדרך, נועד להקדים את המאורע התמוה המסופר בסמוך. מאורע שבהמשכו יעקב הרואה 'ראייה רוחנית', שִׂכֵּל את ידיו ויודע מי הוא אפרים ומי הוא מנשה, אך בתחילתו הוא 'רואה' את בני יוסף ותמה מי הם: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה". וכפי שיתבאר לקמן.

 

תרגום יונתן על "רחביה בר גרשום"

בספר שמות מופיעה פרשת ייחוס של משפחות הלויים; תרגום יונתן כתב שם דברים תמוהים, וזו לשונו בתרגום חופשי (ו, טז-כה):

"...ושני חייו של לוי מאה ושלושים ושבע שנים חי עד שראה את משה ואת אהרן המושיעים של ישׂראל... ושני חייו של קהת החסיד מאה ושלושים ושלש שנים חי עד שראה את פנחס הוא אליהו כהן גדול שעתיד להִשׁתלח לגלות של ישׂראל בסוף הימים... ושני חייו של עמרם החסיד מאה ושלושים ושבע שנים חי עד שראה את בני רחביה בן גרשום בן משה"

דברי התרגום קשים להבנה, ומשום שלפי מנין השנים שמבואר בתנ"ך - לוי נפטר לפני לידת משה ואהרון, והוא לא יכול היה לראותם. והאפשרות שקהת זכה לראות את פנחס תמוהה מסיבה דומה³.

קושי נוסף הוא שרחביה הוא בן אליעזר⁴, וכיצד אומר התרגום שהוא "בן גרשום". מה פשר "התמיהות" הרצופות האלו?

 

ליקוטי מוהר"ן על בני רחביה

מענה לקשיים שהועלו לפני כן נמצא בליקוטי מוהר"ן (מהדורא קמא סימן רעג)

"דע, שיש בנים שמולידים בזה העולם, אבל יש בְּנֵי עֲלִיָּה גדולים מאד, שמולידים נשמות שהם למעלה מהנשמות המתלבשים בבנים הנולדים בעולם. כי כל הנשמות שהם בעולם הם - שִׁשִּׁים רִבּוֹא; ואף שיש יותר, הם רק מהתחלקות הניצוצות. אבל בכלל הם רק שִׁשִּׁים רִבּוֹא. אבל אלו הנשמות הנ"ל הם למעלה מִשִּׁשִּׁים רִבּוֹא נשמות שמתלבשים בזה העולם, כי הם אינם ראויין כלל להתלבש בזה העולם, ואפלו כשבאין בזה העולם, הם אינם נחשבים מזה העולם כלל, וזה בחינות בני משה, שכתוב בהם "וּבְנֵי רְחַבְיָה רָבוּ לְמַעְלָה", ודרשו חכמינו, זכרונם לברכה (ברכות ז): 'לְמַעְלָה מִשִּׁשִּׁים רִבּוֹא', כי הם לא היו נחשבים בכלל הַשִּׁשִּׁים רִבּוֹא, כי הם היו לְמַעְלָה מהם כנ"ל:

ר' נחמן מברסלב מסביר, ש"בְּנֵי עֲלִיָּה גדולים מאד" מולידים נשמות שנחשבות "לְמַעְלָה" מהנשמות הרגילות של "שִׁשִּׁים רִבּוֹא"; והנשמות של "בני רחביה" היו שייכות לנשמות מהסוג הזה. פעמים שנשמות אלו באות ומתגלות בתוך אנשים שנולדים בעולם הזה – אך הם למעלה מהאנשים הרגילים.

 

תרגום יונתן מרמז, שלוי היה מאותם "בְּנֵי עֲלִיָּה"; ובזכות מעשיו הטובים שנעשו במשך שנות חייו הוא זכה לראות "בעיני רוחו" את "נשמות משה ואהרון". נשמות אלו נולדו בתוך אנשים לאחר מות לוי, אך הוא זכה לראות אותם עוד לפני כן. גם קהת היה "חסיד" כזה והוא זכה לראות את נשמת "פנחס הוא אליהו" לפני שהיא נולדה בתוך איש. גם עמרם היה "חסיד" והוא זכה לראות את נשמות "בני רחביה" לפני שהם נולדו בתוך אנשים.

כמו כן גם גרשום עשה מעשים טובים שבזכותם הוא נחשב ל"אבא" של רחביה, למרות שרחביה נולד לאליעזר אחיו. לאור היסודות שרמוזים שם בתרגום יונתן ניתן להבין באור חדש את סדר הכתובים.

 

הנשמות שיעקב ראה

כאשר הקב"ה התגלה ליעקב בלוז וברך אותו "וַיֹּאמֶר לוֹ אֱ-לֹהִים אֲנִי אֵ-ל שַׁ-דַּי פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ:" הברכה היתה במשמעות כפולה, הן פריה ורביה גשמיים, והן פריה ורבייה רוחניים. יעקב היה אמור להוליד במעשיו הטובים עוד נשמות גדולות של שבטים, ואכן כך היה. ואמנם הוא הוליד בפועל רק את בנימין; אך הוא "ראה" כבר לנגד עיניו שהוא הוליד נשמות של שבט נוסף. יעקב ברך את יוסף שיתפצל לשני שבטים, וכך הנשמות הגדולות שיעקב הוליד וראה, יתגלו בתוך אפרים ומנשה.

כעת מתברר שלשון הברכה מתאימה למה שהתרחש בעבר ועומד להתרחש כעת. "גּוֹי" הוא בנימין. "וּקְהַל גּוֹיִם" הם "גויים מאוחדים" שהם "מנשה ואפרים", שלכמה עניינים הם נחשבים לשני שבטים, ולכמה עניינים הם נחשבים לשבט אחד "בני יוסף"

 

כזכור, תרגום יונתן כתב שרחביה - שנולד לאליעזר הוא - "בן גרשום". ולפי מה שהתבאר, תרגום יונתן רמז בכך שהנשמה הנעלה והעליונה שרחביה זכה לה, שכנה בו גם בזכות מעשיו הטובים של גרשום ולכן הוא ראוי להיקרא "בן גרשום".

ולפי עקרון זה ניתן לומר שיוסף עשה מעשים טובים, ואפרים ומנשה נולדו בזכות המעשים של יוסף. אך יעקב הוליד נשמות של שבטים שטרם התלבשו בתוך גוף, וכעת הוא מברך את יוסף שנשמות השבטים שהוא הוליד יתלבשו בתוך גופם של מנשה ואפרים, וזו משמעות הכתוב: "וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי".

 

אך יוסף עשה מעשים טובים רבים, והוא הוליד כמה נשמות גדולות. חלקן התגלו בתוך מנשה ואפרים, וחלקן טרם התגלו בתוך אנשים למרות שהן כבר 'נולדו' ויעקב רואה אותן. וזו משמעות דברי יעקב ליוסף: "וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם לְךָ יִהְיוּ עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם". יעקב מודיע ליוסף, שהנשמות הגדולות שיוסף הוליד, ושטרם הופיעו בתוך אנשים יתגלו בתוך נכדיו. מבחינת זמן הולדת הנשמות הן נולדו בחיי יוסף, והן "אחים" לנשמות של מנשה ואפרים. אך מבחינה זמן הולדת האנשים שהנשמות תופענה בתוכם, האנשים האלו יהיו צאצאי מנשה ואפרים.

 

אפשר לפעול בעולם הנשמות גם לאחר המיתה

לפי הסבר זה שיעקב מדבר על נשמות שמולידים גם באופן לא-גשמי, מובן המיקום של הכתוב הבא:

"וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם:"

יעקב מגלה שאפשר לפעול וליצור בעולם הנשמות גם לאחר המיתה, ומי שמתאימה לכך יותר מהכל היא רחל. לרחל יש את הכוח הזה יותר משאר האבות והאמהות, מכיוון שהיא לא הגיעה אל המנוחה במערת המכפלה. בבבא מציעא (דף פה, ב) מובא שגם אבותינו הקדושים פועלים בעולם הנשמות, אלא שאליהו צריך להעיר אותם לשם כך⁵. אולם רחל לא הגיעה אל המנוחה הזו, והיא נמצאת איתנו יותר; ויכולה להמשיך ולפעול בעולם הנשמות ביתר קלות.

 

הפעולה של רחל בעולם הנשמות

ניתן ללמוד על אופן פעולת רחל בעיון בדברי הנביא ירמיהו לא, (יד-טז):

"כֹּה אָמַר ד' קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ: כֹּה אָמַר ד' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ד' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב:  וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ד' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם:

 

הזוהר (ויגש, דף רי, א) שואל, מדוע הכתוב מדבר על "בניה" בלשון רבים, אך ממשיך בלשון יחיד "כי איננו". הזוהר מסביר שהכוונה לקב"ה⁶. כלומר, רחל נמצאת עם הבנים, והיא בוכה על שהקב"ה לא נמצא יחד עימה ועם הבנים שלה. אמנם קשה, שהרי הנביא יחזקאל מתאר בנבואתו שהשכינה יצאה מבית המקדש וגלתה יחד עם ישראל. ומדוע ירמיה מתאר את הגלות, כאילו הקב"ה לא נמצא כביכול עם ישראל. תשובה לכך יש בדרשות הנודע ביהודה, שהובאו בשו"ת 'ציץ אליעזר' (חלק יז סימן עד):

"... שבכית רחל היא בכפלים על הגלות הגשמי, שהגלו אותם בארץ אויב, ועל הגלות הרוחני, שירדו מדרגתם אל שפל מדרגה ופרקו מעליהם עול תורה ומצוות, וזהו "מבכה על בניה" שהלכו בגלות, וכמו כן "מאנה להנחם על בניה כי איננו" שאיננו כמו שהיה ברמה הרוחנית של ישראל סבא. והקב"ה מנחמה על כן בכפלים, ראשית שישובו מארץ אויב, ושנית כי לבסוף ישובו גם לגבולם הרוחני ויוזל עליהם רוח ממרום רוח דעת תורה ויראת שמים. "

רחל מתפללת ש"הנשמות הגבוהות" שסרו מהבנים בזמן שהם חוטאים תשובנה לשכון בם. רחל פועלת זאת עבור כל בני השבטים, ולכן כולם נחשבים ל"בנים" שלה.

 

התיאור שבנבואת ירמיה מרמז לנו לכוונת יעקב באומרו שרחל נקברה בדרך, וכך מתואר במדרש (איכה רבה (וילנא) פתיחתות):

"באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקדוש ברוך הוא ואמרה: 'רבש"ע גלוי לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה ועבד בשבילי לאבא שבע שנים, וכשהשלימו אותן שבע שנים והגיע זמן נשואי לבעלי, יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי, והוקשה עלי הדבר עד מאד כי נודעה לי העצה, והודעתי לבעלי ומסרתי לו סימן שיכיר ביני ובין אחותי,... ורחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה, ולערב חלפו אחותי לבעלי בשבילי ומסרתי לאחותי כל הסימנין,... ולא קנאתי בה ולא הוצאתיה לחרפה, ומה אני שאני בשר ודם עפר ואפר לא קנאתי לצרה שלי ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה, ואתה מלך חי וקיים רחמן מפני מה קנאת לעבודת כוכבים שאין בה ממש, והגלית בני ונהרגו בחרב ועשו אויבים בם כרצונם'. מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ואמר: 'בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן'. הדא הוא דכתיב (ירמיה ל"א): 'כה אמר ד' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו' ".

 

כיצד פעל יוסף עם הגילוי הזה

מיד לאחר הגילוי הזה, יעקב "לא מזהה" את בני יוסף. הדבר קשה, שהרי בהמשך מתבאר שיעקב רואה ראיה רוחנית והוא רואה שאפרים יגדל יותר ממנשה. רש"י מביא שם את המדרש שמסביר, שיעקב ראה את העוונות של צאצאי אפרים ומנשה: "לפי שעתיד ירבעם ואחאב לצאת מאפרים, ויהוא ובניו ממנשה".

יוסף הבין את מה שיעקב גילה לו בענין קבורת רחל. לפיכך, כשם שרחל באה ומבקשת רחמים מהבורא על הבנים למרות שהם אינם ראויים, כך בא יוסף ומבקש מיעקב:  "בָּנַי הֵם אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱ-לֹהִים בָּזֶה". כלומר, למרות מה שאתה רואה שיצא מהם; בכל זאת הם בנים שלי, ותרחם עליהם ותברכם.

יתכן, שלבקשת יוסף סייעו זכויותיו, שהיו דומות לזכויות של רחל. יוסף התנהג עם אחיו באהבה וברחמים, למרות שהם עצמם אמרו שהם לא ראויים לכך. בכל אופן, בין אם יוסף ניצל את הזכויות האלו, ובין אם הוא לא נזקק לכך; יעקב נעתר לו ובירך את הבנים.

 

______________________________________________________________

 

¹    "וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם: וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם וַיֹּאמַר אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ: וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִי וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה:" (בראשית מז, כט-לא)

²    א. רש"י סייג את הדברים וכתב "אם תוליד עוד". אך פרוש זה קשה במקצת, מדוע יעקב נקט לשון עבר כאילו יוסף כבר הוליד אותם. ב. הרשב"ם סייג זאת ואמר "בניך או בני בניך", וספורנו כתב שכוונת יעקב היא לבני בניך הנקראים מולדתך. אולם אבן עזרא דחה פירוש כזה.  ג. אבן עזרא ורד"ק ואלשיך הקדוש אמרו, שנולדו ליוסף בנים שהכתוב לא סיפר עליהם. אך פירוש זה קשה, מדוע יוסף לא הביא גם את הילדים הקטנים האלו להתברך מיעקב לפני מותו.

³    קושיות אלו מובאות כבר ב"פירוש יונתן" (להג"ר פייביל מביסק) שנמצא במקראות גדולות.

⁴    "בְּנֵי גֵרְשׁוֹם שְׁבוּאֵל הָרֹאשׁ: וַיִּהְיוּ בְנֵי אֱלִיעֶזֶר רְחַבְיָה הָרֹאשׁ וְלֹא הָיָה לֶאֱלִיעֶזֶר בָּנִים אֲחֵרִים וּבְנֵי רְחַבְיָה רָבוּ לְמָעְלָה". (דברי הימים א כג, טז-יז)

⁵    "אליהו הוה שכיח במתיבתא דרבי, יומא חד ריש ירחא הוה, נגה ליה ולא אתא. אמר ליה: מאי טעמא נגה ליה למר? - אמר ליה: אדאוקימנא לאברהם ומשינא ידיה ומצלי, ומגנינא ליה. וכן ליצחק, וכן ליעקב. - ולוקמינהו בהדי הדדי! - סברי: תקפי ברחמי, ומייתי ליה למשיח בלא זמניה". (בבא מציעא דף פה, ב).

⁶    " 'רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו'.    'כי איננו'?! 'כי אינם' מבעי ליה! אלא 'כי איננו' והא אוקימנא 'כי איננו' דבעלה (הכוונה לקב"ה) לא אתשכח עמה, דאלמלא בעלה ישתכח עמה, תתנחם עלייהו, דהא כדין בנהא לא יהון בגלותא". (זוהר, ויגש, דף רי, א)