רבי יוחנן בירדן

 במסכת בבא מציעא (דף פד, א) מסופר מעשה ברבי יוחנן ובריש לקיש, וז"ל בתרגום חופשי:

"יום אחד היה רבי יוחנן רוחץ בירדן, ראה אותו ריש לקיש וקפץ לירדן אחריו. אמר לו רבי יוחנן: כוחך הגדול מתאים לעמל התורה! אמר לו ריש לקיש: יופייך הגדול מתאים לנשים! אמר לו רבי יוחנן: אם תחזור בך מדרכך אתן לך את אחותי שהיא יפה יותר ממני. קיבל עליו ריש לקיש לחזור בתשובה, וכאשר רצה לחזור לשפת הנהר כדי לקחת את כליו – לא יכול היה (שכבר משקיבל עליו את עול התורה תש כוחו). רבי יוחנן לימד אותו מקרא ומשנה ועשה אותו ל'אדם גדול'. יום אחד שנו שם בבית המדרש: 'הסייף והסכין והפגיון והרומח ומגל יד ומגל קציר מאימתי מקבלין טומאה - משעת גמר מלאכתן'. ונחלקו בבית המדרש, מאימתי גמר מלאכתן? רבי יוחנן אמר: משיצרפם בכבשן, ריש לקיש אמר: משיצחצחן במים. – אמר לו רבי יוחנן: הליסטים בקיא בשימוש בכלים אלו ולכן אתה יודע מתי גמר מלאכתם! אמר לו ריש לקיש: ומה הועלת לי שהלכתי אחריך? שם היו קוראים לי 'רבי' וגם כאן קוראים לי 'רבי'. אמר לו רבי יוחנן: הועלתי לך שהכנסתי אותך תחת כנפי השכינה. נפגע רבי יוחנן מדבריו של ריש לקיש וחלשה דעתו, ועקב כך נחלש ריש לקיש וחלה מאוד. באה אחותו של רבי יוחנן והיתה בוכה בפניו ואמרה לו עשה בשביל בני והתפלל עליו שיחיה. אמר לה: 'עָזְבָה יְתֹמֶיךָ אֲנִי אֲחַיֶּה' (ירמיהו מט, יא). אמרה לו: עשה בשביל אלמנותי! - אמר לה: 'וְאַלְמְנֹתֶיךָ עָלַי תִּבְטָחוּ' (שם). נחה נפשו של רבי שמעון בן לקיש, והיה רבי יוחנן מצטער אחריו הרבה. ... והיה הולך וקורע את בגדיו והיה בוכה ואומר: היכן אתה בר לקיש, היכן אתה בר לקיש, והיה צווח עד שדעתו נעקרה ממנו. התפללו עליו החכמים ונחה נפשו."

מעשה זה מעורר קושיות רבות. יש שהקשו, מדוע הזכיר רבי יוחנן לריש לקיש את מעשיו הקודמים, והרי אסור להזכיר לבעל תשובה את מעשיו הקודמים, ובמיוחד שזה לא התגרה בו.

גם ההתעקשות של רבי יוחנן, שאחותו באה והפצירה בו לרחם על בניה הקטנים ועליה, והוא דוחה אותה בציטוט פסוקים - תמוהה. מצאנו, שכאשר בני ישראל באו לשמואל ובקשו ממנו שימנה להם מלך, שמואל התפלל לה' וירד להם מטר בעת הקציר כדי להראות להם שהם חטאו בבקשתם זו, וכשהם באו לשמואל ובקשו ממנו שיתפלל עליהם, ענה להם (שמואל א יב, כג): "גַּם אָנֹכִי חָלִילָה לִּי מֵחֲטֹא לַה' מֵחֲדֹל לְהִתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם בְּדֶרֶךְ הַטּוֹבָה וְהַיְשָׁרָה". יש ללמוד משם, שהימנעות מתפילה על מי שנענש על חטאיו גם היא נחשבת לחטא, ומדוע רבי יוחנן נהג באופן שונה. וכן נתאר לעצמנו את אחד מצדיקי ישראל, שאחותו באה אליו ומתחננת אליו שירחם עליה ועל בניה, וודאי שהיה נעתר לבקשתה ומתפלל על החולה שיבריא. לפיכך ה'התעקשות' של רבי יוחנן אינה מובנת כפשוטה.

 

הירושלמי והיעדרות רבי יוחנן מבית המדרש

רמז לכך שאין להבין את המעשה כפשוטו נמצא בירושלמי במסכת מגילה (פ"א הי"א), המספר שרבי יוחנן לא הגיע לבית המדרש במשך שלוש שנים ומחצה מחמת צער שהיה לו. בפרוש קרבן-העדה ביאר, שרבי יוחנן לא בא לבית המדרש שלוש שנים ומחצה מחמת הצער שנגרם לו על פטירת ריש לקיש כמבואר במעשה בבבלי שהובא לעיל. לכאורה פירושו קשה, שהרי בסוגיית הבבלי מסופר שרבי יוחנן נפטר גם הוא, ואלו בירושלמי מסופר שהוא לא הגיע לבית המדרש, ולבסוף חזר אליו. ונראה שקרבן-העדה סבור שאין מחלוקת במציאות בין הבבלי לבין הירושלמי, אלא שהבבלי מתאר את הסתלקות רבי יוחנן מבית המדרש באופן סמלי כ'פטירה'.

ואם כן ניתן לומר, שכשם שרבי יוחנן לא נפטר ממש, גם ריש לקיש לא נפטר ממש. אלא שגם הוא הסתלק מבית המדרש, ואגדת הבבלי מתארת זאת באופן סמלי כ'פטירה'. כדי להעמיק במשמעות ה'סמלים' שהבבלי משתמש בהם יש להתבונן במיקום המעשה בבבלי, וכדלקמן.

 

ה'גנבים' של רבי שמעון בן אלעזר

המעשה ברבי יוחנן וריש לקיש שולב באמצע סדרת אגדות על רבי שמעון בן אלעזר.  ומסופר שהוא התמנה ללוכד גנבים והיה מוסר אותם להריגה. ולאחר מכן מסופר שהוא קיבל עליו ייסורים ולא נכנס לבית המדרש כדי שהלומדים שם לא ידחקוהו. ובאמצע משולב הספור ברבי יוחנן וריש לקיש.

מדברי הרמב"ם בהלכות חובל ומזיק (ח, יא) משמע, שאסור למסור גנבים למיתה, והרמב"ם מחלק שם בין דין 'מוסר' שרק אותו מותר למסור למיתה - לבין חוטא אחר, וכותב ששאר אדם המצער את הרבים מותר למוסרו רק לעונשים שאינם מיתה¹. לשיטת הרמב"ם קשה להבין כפשוטו שרבי אלעזר ברבי שמעון היה מוסר גנבים להריגה. נראה שהרמב"ם סבור – כפי שביאר בהקדמתו לפירוש המשנה – שפעמים רבות שאגדות חז"ל אינן כפשוטן, והאגדות שבפרק השוכר את הפועלים הן מאותן האגדות.

במאמר "ר' אלעזר והגנבים" התבאר שהתואר 'גנבים' מתייחס ל'בעלי העסקים' שהיוזמות שלהם מפתחות את העולם אך הם עושים את מעשיהם שלא-לשמה ומנצלים את מעמד הפועלים כדי להעשיר. וכאשר רבי אלעזר ברבי שמעון היה מזהה אנשים שלומדים תורה שלא-לשמה הוא היה מרמז להם שעדיף שינצלו את נטיותיהם כדי להעשיר ויצאו מבית המדרש כדי להיות בעלי עסקים.

ובמאמר "ר' אלעזר ברבי שמעון והתאנים" הובאו דברי ליקוטי מוהר"ן (קמא קנ"ט) ולפיהם לימוד תורה שלא-לשמה עלול לגרום נזק, ולעורר אנשים אחרים ליוזמות מיותרות בל"ט המלאכות. והתבאר שרבי אלעזר ברבי שמעון נקט שראוי היה שלומדי תורה שלא-לשמה יתייסרו בעצמם ביוזמות המיותרות שהם עוררו, אך הוא ריחם עליהם. ורבי אלעזר ברבי שמעון קיבל עליו את 'ייסוריהם', והוא יצא מבית המדרש כדי ליזום ולפתח עסקים רבים במקומם.

 

ריש לקיש – בעל עסק

יסודות אלו עומדים גם בבסיס המעשה בחזרת ריש לקיש בתשובה. כאשר ריש לקיש מתואר במעשה זה כ'ליסטים' אין הכוונה שהיה 'ליסטים' ממש. ממקורות אחרים בדברי חז"ל מבואר שריש לקיש למד בצעירותו יחד עם רבי יוחנן בבית המדרש. אלא שהמעשה מתאר אותו כמי שיצא מבית המדרש והפך ל'בעל עסק' (שיש מהם שאינם פועלים לשם שמים אלא שעיקר מטרתם כדי להעשיר, ולכן דבק בהם הכינוי 'ליסטים').

 'הירדן' מוזכר בתנ"ך כמקום שאליו שלח אלישע הנביא את נעמן כדי להתרחץ ולהתרפא מ'צרעתו'. הצרעת הגופנית של נעמן קשורה באופן מסוים לצרעת רוחנית שהיתה לו ושקשורה לתאוות ממון ולרצון להיות 'אִישׁ גָּדוֹל'². וכאשר גיחזי נערו של אלישע נכשל בתאוות ממון וקיבל מנעמן ממון, אמר לו אלישע ש'צרעת נעמן' תדבק בו. ואף כאן, כאשר רבי יוחנן מתואר כמי שרוחץ בירדן מטרת המעשה לתאר אותו כמי שמשתדל להיטהר מתאוות ממון.

כאשר ריש לקיש רואה אותו שם, הוא רוצה להתחבר אליו ולהצטרף אליו ולדרך חיים שבחר בה. רבי יוחנן משדל אותו לעזוב את דרכו, והוא משכנע אותו שהוא ייתן לו את 'אחותו' שמוזכרת עוד בהמשך המעשה. הרב היימן בספרו תולדות תנאים ואמוראים (חלק ג עמוד 1203) מתקשה להבין כיצד ייתכנו במציאות כלל המעשים ב'אחותו' של רבי יוחנן שהיא 'אשתו' של ריש לקיש. אך אין זו קושיה משום שבכמה מהמעשים 'אחותו' של רבי יוחנן מסמלת את 'חכמתו', על משקל הכתוב (משלי ז, ד): "אֱמֹר לַחָכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ...".

 

המעשה מתאר את חזרת ריש לקיש בתשובה, אך מתעלם מהצורך להחזיר את הגזילות לאנשים שגזל אותם, או לחילופין במקרים שאינו מכירם להוציא מכספו לצרכי רבים. התעלמות זו מרמזת שריש לקיש לא גזל ממש אנשים, אלא שמדובר בתיאור סמלי וקיצוני של בעל עסק שמטרתו להעשיר. וכן משמע גם מתיאור דומה בפרקי דרבי אליעזר (היגר, חורב, מב) שם התנא בן עזאי מספר על חזרת ריש לקיש בתשובה. וכבר הקשו על כך שדבר זה לא יתכן מצד סדר הדורות. אלא שבן עזאי ידוע כסמל ל'שקדן' שפרש מן העולם ואין לו בחייו אלא תורה, וכמבטל את דעת בעלי העסקים המשקיעים חלק מזמנם שבשוק ולא בתורה, וכפי שמרמז הביטוי (עירובין דף כט, א): "הריני כבן עזאי בשוקי טבריא". היפוך דורות תמוה זה שלפיו בן עזאי מספר על חזרת ריש לקיש בתשובה - הוא מכוון, ונועד לרמז שריש לקיש לא היה גזלן ממש, אלא שמתחילה היה בעל עסק ולא שקד בתורה כל העת.

 

עזיבת ריש לקיש

בהמשך, כאשר רבי יוחנן אומר שריש לקיש מבין בגמר מלאכת הכלים משום שהוא 'ליסטים', אין כוונתו להזכיר לו עוונות ראשונים. להיות 'בעל עסק' אינו עוון, ומי שעושה זאת לשם שמים הוא צדיק. כוונת רבי יוחנן היתה, שריש לקיש היה תקופה חשובה מחייו 'בעל עסק' (שמצויים ביניהם מי שעושים מלאכתם שלא לשם שמים, ולכן דבק בם הכינוי הסמלי - 'ליסטים'), ובתור 'בעל עסק' הוא מבין היטב באיכות הכלים, ולכן רבי יוחנן מבטל את דעתו בפניו.

אלא שריש לקיש נפגע, מהכינוי 'ליסטים', ואמר לרבי יוחנן שהוא לא הועיל לו דבר ב'חזרתו בתשובה'. לפני כן כינוהו 'רבי' וגם כאן בבית המדרש מכנים אותו 'רבי'. התוספות התקשו שם, שמחוץ לכותלי בית המדרש לא מצאנו כינוי של 'רבי' אצל הגזלנים אלא רק אצל בעלי המלאכה. ולפי מה שהתבאר אין זו קושיה משום שריש לקיש לא היה גזלן ממש, אלא על בעל עסק.

 

רבי יוחנן נפגע מהדברים, והסיק מהם שחזרת ריש לקיש לבית המדרש לא נעשתה לשם שמיים אלא כדי להיקרא 'אדם גדול' ולהיקרא 'רבי'. ריש לקיש הרגיש בהקפדתו והחל להחסיר מבית המדרש, והמעשה מתאר זאת כ'מחלה'. 'אחותו' של רבי יוחנן שהיא בעצם 'חכמתו', באה וביקשה שיתפלל על ריש לקיש שיחזור לבית המדרש כדי שימשיך להוליד ממנה שם 'חידושי תורה'. אך רבי יוחנן שכנע את 'אחותו' (='חכמתו') שהוא ידאג לה. ובסופו של דבר ריש לקיש עזב לגמרי את בית המדרש, והמעשה מתאר זאת כ'פטירה'.

בהמשך מספר המעשה שגם רבי יוחנן נפטר, אך לפי מה שהתבאר בירושלמי ובפירוש קרבן-העדה, רבי יוחנן לא נפטר ממש אלא עזב גם הוא את בית המדרש למשך שלוש שנים ומחצה.

 

ובמאמר הבא יתבאר בעז"ה מה עשו רבי יוחנן וריש לקיש בעת ששהו מחוץ לבית המדרש.

 

__________________________________________________________

 

1   וכן משמע גם בתשובת הרא"ש (כלל יז סי' ח) שאסור ליהודים למסור יהודים לעונש מיתה בידי המלכות, אף אם זהו העונש שהמלך מעניש על עבירה מסוימת (אלא שהוא מתיר בהוראת-שעה חד-פעמית בלבד).

2   "וראיה ממה שאמר אלישע לגחזי וצרעת נעמן תדבק בך (מלכים - ב ה כז) למה לו להזכיר צרעת נעמן אלא לפי שגחזי היה חומד ממון (שם פסוקים כ-כד) ונעמן היה גבה עינים ולמדו זה המפרשים ממה שנאמר (שם פסוק א) 'ונעמן שר צבא מלך ארם היה איש גדול לפני אדוניו', רצה לומר שאפילו בפני אדוניו היה מתנהג בגודל וגאוה". (כלי יקר ויקרא יג, ב).