מירון והלל ושמאי חלק ב

 הקדמה

מאמר זה הוא המשכו של המאמר הקודם "מירון והלל ושמאי חלק א", ונחזור בקצרה על עיקרי הדברים שהובאו שם.

בספר כפתור-ופרח מובא שבמירון מצויים קברי רבי שמעון בר יוחאי ור' אלעזר בנו, ואף קברי הלל ושמאי. וכבר תמה היעב"ץ מדוע הלל ושמאי לא נקברו בירושלים שבה הסנהדרין, אלא במירון המרוחקת. אלא שדברי הכפתור ופרח מחוזקים מעדויות של מסעות בארץ ישראל, המספרות שהיו נוהגים להתכנס במירון במערת הלל ושמאי ומתפללים על הגשמים, וכאשר היו יוצאים מים מתוך המערה היה זה סימן שיתברכו גשמי השנה. והתבאר שמסורת קדומה הקושרת בין הלל ושמאי לבין הורדת גשמים, נמצאת גם בדברי רבנו סעדיה גאון בפיוט 'אשא משלי'¹:

"צַדִּיקַי הִלֵּל וְשַמַּי; עַד שְמֵי שָמַי; הֵם רִווּ גְשַָמַי; וְנִדְּנוּ רוּחִי בִּגְשָמַי; וְלֹא יָגֹרְתִּי שַאֲגַת כָּל־חַיָּה"

רס"ג שהה בטבריה כבר לפני שנת ד'תר"פ, ונראה שבפיוט זה משתקפת מסורת ידועה בארץ ישראל ובסביבותיה כבר אז, שבזכות התפילות שבמערת הלל ושמאי במירון מתברכים גשמי השנה.

והתבאר שהתיאור של רס"ג "וְלֹא יָגֹרְתִּי שַאֲגַת כָּל־חַיָּה" משחזר מאורע שהתרחש בימי דויד בפעולות שנעשו בזמן הבצורת כדי שירדו גשמים. ה' הורה לדויד להיעתר לבקשת הגבעונים להמית את בני שאול ולהותיר אותם בלא קבורה, והוא עשה כך, ורצפה בת איה מנעה מחיות השדה ומעוף השמים מלפגוע בהם. ודויד התעורר מתוך מעשה זה להביא את עצמות שאול לקבורה. וחז"ל מוסיפים שהוא ערך הספד לשאול, ובעקבות כך ירדו גשמי ברכה.

 

והתבאר שדויד למד ממעשי רצפה בת איה פרשנות למעשה דומה המתואר בברית בין הבתרים, שבו אברהם מונע מהעוף לפגוע בפגרים. פרשנות זו נמצאת בתשובות רס"ג לשאלות חיוי הבלכי², ומבואר בה שיש בעם ישראל שתי קבוצות מרכזיות. קבוצה של אנשים שעיקר עיסוקם בגשמיות, והם ה'בהמות' ו'הפגרים' שבברית בין הבתרים. ומנגד קבוצה מרכזית של אנשים שעיקר עיסוקם ברוחניות והם ה'צפור' וה'עיט' שמוזכרים שם. כל קבוצה רואה בחברי הקבוצה השניה אנשים 'מתים' ותוקפת אותם, אך אברהם אבינו אינו רוצה זאת, והוא רוצה שתהיה 'תחיית המתים' ושכולם יראו חיים גם בחברי הקבוצה השניה. הקטרוג ההדדי מביא לבצורת ולמלחמות, ואילו הכבוד ההדדי מביא לברכה.

 

והתבאר שלאחר מות שאול, דויד חיבר קינה ידועה שנשלחה לכל ישראל, ולפי פשוטו של הכתוב מסתבר שהקינה הועילה ושאול נספד אז כראוי. אלא שדויד הסיק מתוך הבצורת שהיתה מאוחר יותר, שאנשי הקבוצה הרוחנית מקטרגים על ה'תפקיד' שמילאו שאול ובניו, תפקיד של אנשי מעשה העוסקים בחריש ובקציר, ולכן החלה בצורת. וכדי להסיר אותה ראה דויד צורך לערוך בשנית 'הספד' לשאול ולבניו ול'תפקיד' שהם ממלאים בעם ישראל. וכאשר ניתן לכך הכבוד הראוי - החלו לרדת גשמי ברכה. מאורע זה שארע בימי דויד, חוזר ונרמז בפיוט 'אשא משלי' של רס"ג, שם הוא מזכיר גשמי ברכה ופחד מחיות, והוא קושר אותו גם להלל ושמאי. ובכך נרחיב במאמר זה.

 

ספירת העומר ומנהגי האבלות על תלמידי הלל ושמאי

רבנו ירוחם (תא"ו ה, ד) מביא בשם רב האי גאון מסורת ולפיה בלילות ספירת העומר נהגו איסור מלאכה כזכר למיתת תלמידי רבי עקיבא בתקופה זו ול'הבאתם לקבורה' בלילה. אך בספר 'ערוגת הבשם' שהתחבר ע"י רבנו אברהם בר' עזריאל, שהיה מרבותיו של האור זרוע, הוא מביא (עמוד 75) שנהגו במנהגים אלו כזכר למיתת תלמידי הלל ושמאי. ובמאמר "תלמידי רבי עקיבא והקשת" התבאר, שמדובר במחלוקת עתיקת יומין בין קבוצת 'משיח בן יוסף' לבין קבוצת 'משיח בן דויד', שפעמים שמייחסים אותה גם למחלוקת שבין תלמידי הלל לבין תלמידי שמאי, ופעמים שמייחסים אותה גם למחלוקת פנימית בין תלמידי רבי עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה. וכפי שמתבאר במאמר זה מדובר במחלוקת הקדומה שמרומזת כאן בפרשיית מיתת בני שאול בימי הקציר ולאחר מכן להבאתם לקבורה; כאשר 'הבאה לקבורה' מסמלת 'מתן כבוד' ל'תפקיד' של אלו שיצאו לקציר.

והתבאר שם שגם מנהג ידוע אחר, שלפיו בל"ג בעומר מתבטלת האבלות ותלמידים של בית רבן יוצאים אז לשדות וליערות ויורים בחץ-וקשת, נסמך גם הוא על הוראה של דויד. והתבאר שם שדויד למד מהתורה (מה'הספד' על אהרון) שהקטרוגים של הקבוצות השונות זו על זו, עלולות לגרום ח"ו גם לתבוסה במלחמה. ודויד תלה את מיתת שאול ויהונתן ותבוסת ישראל באותה מלחמה בקטרוג של קבוצת הלומדים על תפקיד 'כְּלֵי מִלְחָמָה' שמילאו שאול ויהונתן ורבים מישראל. ולפיכך דויד החליט שיש ללמד תלמידים של בית רבן לאחוז בחץ וקשת ולירות בהם. טבע האדם שהוא מעניק משמעות של 'חיים' לדברים שהוא עוסק בהם, וכך הם יעניקו חשיבות של 'חיים' גם לעיסוק שלהם בירי בקשת. וגם כשיגמר פרק לימוד האחיזה בקשת והם יחזרו לעמול בתורה בלבד, הם ימשיכו להתייחס לתפקיד זה כ'תפקיד חי', וילמדו סנגוריה בלב שלם על מי שעוסק ב'תפקיד' זה בכל העת.

 

ונחלקו הדעות מהי הכרעתו העיקרית של דויד, האם הוראתו המאוחרת בימי הבצורת שיש להסתפק בכך שהקבוצות השונות תפסקנה להתייחס זו לזו כ'פגרים', ודי בכך שיספידו את חברי הקבוצה הנגדית כאנשים ש'קבורים חיים' בתפקיד הכרחי. או שמא הוראתו הראשונה היא העיקרית, וצריך להתעלות מדרגה נוספת ולראות 'חיים' גם בתפקיד של חברי הקבוצה השניה; וכפי שרמז רס"ג בביאורו לברית ביו הבתרים: 'וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם' - וינידם ויחיו כולהם". ומה שהורה דויד בעת עצירת הגשמים לא היה חזרה מהחלטתו הקודמת, אלא הוראה שלכל הפחות יקיימו אותה.

נראה שר' שמעון בר יוחאי נחלק בכך עם חכמים אחרים, ומנהג העליה לקברי בית שמאי ובית הלל במירון קשור למחלוקת זו, וכדלקמן.

 

'בני רוכל' וה'אם' שלהם

הכפתור-ופרח כתב שיתכן ומרון קשורה למקומו של המרוני המוזכר במסכת בבא בתרא (דף קנו).

המעשה במרוני מובא בסוגית התלמוד שם בקשר למחלוקת שבין רבי אליעזר וחכמים. לדעת רבי אליעזר, חולה שנוטה למות ורוצה לחלק את רכושו צריך להקנות את רכושו בדרכי הקנין הרגילות. ואילו לדעת חכמים יש דין מיוחד שנקרא 'צוואת שכיב מרע'; והחולה יכול לחלק את רכושו באמירת פיו בלבד. ומסופר במשנה שם שחכמים רצו להוכיח את שיטתם ממעשה שאירע בעבר, וזו לשון המשנה (בתוספת באור):

"...אמרו לו: מעשה בְאִמָּן (הָאֵם) של בני רוֹכֵל שהיתה חולה, ואמרה: תנו כְּבִינָתִי (תכשיט) לבתי, והיא בשנים עשר מנה, ומתה, וקיימו את דבריה! אמר להן (ר' אליעזר לחכמים): בני רוֹכֵל תקברם אִמָּן".

הקללה של רבי אליעזר אינה מובנת. מאחר שאימם של בני רוֹכֵל כבר מתה, כיצד תתקיים קללתו - "בני רוֹכֵל תקברם אִמָּן"?!

 

במאמרים הקודמים התבאר שהקשיים שאנו מוצאים במעשים המסופרים על חז"ל הם מכוונים, וזו דרכם של חז"ל לרמוז לנו להתבונן במבט מעמיק המאפשר העפלה אל עולמות רוחניים.

המשנה דנה בענייני הלכה של צוואת חולה שנטה למות, אולם אגב כך חז"ל משלבים במשנה גם דברי אגדה שדרכם הם מלמדים זכות על הדמויות השונות שבעם ישראל, וחז"ל מבקשים שנעמיק ברמזי המעשה. אימם של בני רוֹכֵל לא 'מתה' במובן הפשוט; ולכן יש מחלקת כיצד להתייחס אליה. לדעת חכמים היא 'חולה שמתה', ובוודאי היא רוצה שיתנו את התכשיט שלה לבתה ששייכת לדור הצעיר. אך לדעת ר' אליעזר אדרבא - היא 'חיה ובריאה', וצריך להשאיר אצלה את התכשיט. גם ההתייחסות לבני רוֹכֵל היא הפוכה; חכמים רואים בהם אנשים שהם 'חיים ובריאים', אך לדעת ר' אליעזר - הם 'מתים שלא הובאו לקבורה'. ואדרבא, ר' אליעזר מחפש להם תקנה ולפיכך הוא מתפלל עליהם - "בני רוֹכֵל תקברם אִמָּן".

במאמר "והשיב לב אבות על בנים" התבאר ביתר אריכות שהמשנה מרמזת למחלוקת בהשקפת עולם בין שתי הקבוצות הקיימות בעם ישראל. קבוצה אחת נוקטת שכדי לזרז את גאולת ישראל כולם צריכים לעסוק בעיקר בתורה ובתפילה, ובמעשים של חז"ל נבחרים בדרך כלל הלל ותלמידיו כמייצגים שלה. מאידך, הקבוצה השניה נוקטת שכדי לזרז את הגאולה צריכים כולם לעסוק בעיקר במלאכות או באימונים צבאיים וכדומה, ובמעשים של חז"ל נבחרים בדרך כלל שמאי ותלמידיו ובמיוחד רבי אליעזר כמייצגים שלה. השם רוֹכֵל מסמל את מי שיצא לעולם המעשה, וכן מבואר במדרש שיר השירים רבה (ג, ב), וזו לשונו בתרגום חופשי:

"מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל (שיר השירים ג, ו): זה יעקב אבינו, שהיתה מיטתו שלמה לפניו ולא נמצא בהן פסולת... ר' יודן אמר: כל הרוכלות (מסחר וכלכלה) שישראל עושין ומצליחין בעולם הזה בזכות אותו האָבָק של יעקב אבינו. ר' עזריה אמר שני דברים, דבר אחד: כל מלחמות שישראל עושין ומצליחין בזכות האָבָק של יעקב אבינו..."

'הָאֵם רוֹכֵל' מסמלת את האנשים שעוסקים בעול מלכות ועול דרך ארץ. הצלחות המסחר של הָאֵם "(אבקת) רוֹכֵל" הן עצומות, ולומדי התורה נעזרים בסיוע הכלכלי שהם מקבלים מהָאֵם 'רוֹכֵל'. גם הניצחונות הצבאיים של הָאֵם 'רוֹכֵל' נותנים ללומדי התורה שלווה שמביאה להתעלות בתורה. מנגד, 'בני רוֹכֵל' מסמלים את אלו שקבלו עליהם עול תורה ונשארו בבית המדרש, שבזכות עמלם בתורה מתברכים אנשי המעשה בפועלם הכלכלי והצבאי. אלא שבין 'האם' לבין 'הבנים' יש מערכת יחסים מסובכת, וכדלקמן.

 

ה'קבורה' של 'בני רוכל'

אילו 'הָאֵם רוֹכֵל' וכן 'בני רוֹכֵל' היו מתעלים וזוכים ל'עין טובה' הם היו 'רואים' שהם למעשה בני משפחה אחת שמסייעים זה לזה, והם כולם 'חיים'. אלא שהם לא זכו לכך, וכל קבוצה בטוחה שרק בה יש 'חיים' ושרק היא זכאית להיות ב'ירושלים של מעלה'.

כאשר רבי אלעזר שהוא מבית שמאי אומר ש'בני רוכל' יזכו ל'קבורה', הוא מתפלל שתגיע העת שיתייחסו בכבוד ל'עמלי התורה' ש'בית הלל' מייצגים אותם, ויתייחסו אליהם לפחות כמו ל'מתים מכובדים' וכמי שמוכנים להיות 'קבורים חיים' בתפקיד לימוד התורה. ומן הסתם יחס דומה נדרש גם מעמלי התורה, ונדרש מהם להתייחס בכבוד אל 'עמלי המלאכות' ש'בית שמאי' מייצגים אותם, ולראותם כמי שמוכנים להיות 'קבורים חיים' בתפקידם הגשמי.

אולם כאמור זו מדרגת ביניים בלימוד זכות, ומי שזוכה ללמד זכות בלב שלם, רואה 'חיים' גם בחברי הקבוצה שלו וגם בחברי הקבוצה הנגדית. אלא שרבי אליעזר לא התפלל על כך. ולכאורה, המשנה מכריעה שבמעשה המאוחר יותר בספר שמואל, במעשה בקבורת בני שאול, דויד הכריע שמספיק שיתייחסו לחברי הקבוצה הנגדית בכבוד כמי ש'קבורים חיים' בתפקידם.

נראה שכנגד הבנה זו יוצא רשב"י, ולכך מרמז המעשה שבתוספתא ובהמשך הסוגיה, וכדלקמן.

 

המעשה ב'מירוני' ש'בירושלים'

בהמשך הסוגיה (בבא בתרא דף קנו, ב) מובאת ברייתא:

"תניא, אמר להן רבי אליעזר לחכמים: מעשה במרוני אחד שהיה בירושלים, והיו לו מטלטלין הרבה וביקש ליתנם במתנה, אמרו לו: אין להם תקנה עד שיקנה על גב קרקע. הלך ולקח בית סלע אחד סמוך לירושלים, ואמר: צפונו לפלוני ועמו מאה צאן ומאה חביות, ודרומו לפלוני ועמו מאה צאן ומאה חביות³, ומת, וקיימו חכמים את דבריו! אמרו לו: משם ראיה? מרוני בריא היה. "

הרובד החיצוני של המעשה הוא פשוט, לדעת רבי אליעזר המירוני היה חולה ואף על פי כן הקנה בדרכי הקנין הרגילות ומכאן שאי אפשר להקנות ב'צוואת שכיב מרע', ואלו לדעת חכמים הוא היה בריא ולכן לא יכול היה להקנות ב'צוואת שכיב מרע'. אלא שאם המעשה מסופר רק לצורך המשא-ומתן ההלכתי לא היה צורך להאריך בפרטים מיותרים. מדוע חשוב לספר שהנותן היה 'מרוני'? ומדוע חשוב לספר שהוא היה ב'ירושלים'? ומדוע חשוב לרמז שבני ירושלים לא רצו לסייע לו בהקנאת המתנות ולא הסכימו להקנות לו מעט קרקע אצלם והוא נאלץ לקנות אותה 'מחוץ לירושלים'?

אמנם כפי שהתבאר לעיל, פעמים רבות שהמעשה משלב בין משא-ומתן הלכתי לבין יסודות באגדה. והמעשה מאריך בפרטים שלכאורה הם מיותרים משום שהם בעלי חשיבות מרובה באגדה.

המעשה מספר שהנותן היה 'מירוני' כדי לרמז לתנא שידוע שמקומו ב'מירון', והוא רבי שמעון בר יוחאי⁴. רשב"י עמל בתורה ומקומו היה בתוך 'ירושלים של מעלה'. אולם הוא ראה 'חיים' גם באלו שמחוץ לירושלים של מעלה. הוא רצה להקנות 'מתנות' לאלו שבפנים אך גם לאלו שבחוץ. אך אלו שבפנים רצו שהמתנות תישארנה רק להם, ולא הסכימו לסייע לרשב"י להקנותם לאלו שבחוץ. אך רשב"י לא נכנע להם, וּבְמִלְחֶמֶת אֵשׁ-דָּת הַשַּׁעְרָה, הוא יצא מחוץ לירושלים ובמקום הסמוך לה⁵ הוא קנה 'בית סלע', ובאמצעותו הוא הצליח להקנות לשני הצדדים את המתנות. לאלו שנמצאים ב'צפון' שמסמל את העיסוק ב'עושר', ולאלו שנמצאים ב'דרום' שמסמל את העיסוק ב'חכמה'.

 

בית סלע

לשון 'בית סלע' היא תמוהה, והסוגיה בקידושין דנה בהשלכות הלכתיות שאפשר להסיק ממנה. אולם נראה שלשון זו מכוונת בעיקרה לרובד האגדתי של המעשה, והיא מרמזת למערת בית הלל ובית שמאי שנמצאת בתוך סלע בסמוך לבית מדרשו של רשב"י.

ואכן נראה שהיעב"ץ צודק שמסתבר יותר שהלל ושמאי נקברו בירושלים שם שכנה הסנהדרין, ולא במירון. ולפיכך מסתבר שהקברים שבמירון הם 'קברים סמליים', וסמך לאפשרות כזו נמצא בעיון ב'שער הגלגולים' (הקדמה לז). מובא שם שהאר"י הקדוש זיהה את 'קבר' יהוידע הכהן במקום מסוים סמוך לצפת. מאידך, בתנ"ך (דברי הימים ב כד, טו-טז) כתוב שיהוידע הכהן נקבר בירושלים - "בְעִיר דָּוִיד עִם הַמְּלָכִים". צריך להבין שכוונת האר"י הקדוש היתה, שמקום מסוים סמוך לצפת נועד להתייחדות ולהזדהות עם דמותו של יהוידע הכהן, ועם מה שדמותו מסמלת - והוא נחשב ל'קבר' שלו. ומסתבר שהבנה דומה יש לייחס לקברי בית הלל ובית שמאי שבמירון.

 

כפי שהתבאר, 'המעשה במרוני' מרמז שרשב"י חלק על הסוברים שדויד הכריע שמספיק שיתייחסו לחברי הקבוצה השניה בכבוד כמי ש'קבורים חיים' בתפקידם הגשמי. לשיטתו, דויד המלך לא ויתר על הדרישה למדרגה גבוהה יותר ולפיה צריך לראות 'חיים' גם בחברי הקבוצה האחרת.

מסתבר שלשם כך רשב"י בנה בסמוך לבית מדרשו מערת קבורה סמלית משותפת לשני הצדדים, לבית שמאי ולבית הלל. ואפשר שלא רשב"י בנה אותה אלא תלמידיו שהלכו בדרכו. ובכל אופן, מערה זו נבנתה לפי תורתו של רשב"י, ומסתבר שעוד בימיו, והיא נרמזת בתוספתא (בבא בתרא פ"י).

 

המספר 'שנים עשר' מסמל במעשים המסופרים על בית הלל ובית שמאי (וכן אצל דויד) את ההתייחסות של צד אחד אל הצד השני בתור 'מתים'⁶, וכפי שהתבאר במאמר "שמחה ועצב בקרב בגיא מלח". ואף במערה זו, בחלק הפנימי של המערה נמצאים מצד ימין 'שנים עשר' קברים ומצד שמאל 'שנים עשר' קברים. המספר 'ארבעה' מסמל במחלוקת שבין בני ישראל לבין הלויים את ההתייחסות של צד אחד כלפי הצד השני בתור 'מתים' וכפי שהתבאר במאמר הקודם "מנהגי האבלות על תלמידי רבי עקיבא חלק ד". ואף כאן בחלק החיצוני של המערה נמצאים מצד ימין 'ארבעה' קברים ומצד שמאל 'ארבעה' קברים. הקברים הם ארונות קבורה מאבן המכוסים במכסים מאבן. וההשערה שמדובר ב'קברים סמליים' מקבלת חיזוק מכך, שאחד מכסויי ארונות הקבורה שבפנים, נראה כאילו הוצב מתחילתו מוטה במקצת וכאילו אינו סוגר לגמרי את ארון הקבורה שתחתיו, וכאילו הוא מוכן לתחיה שתתרחש בקרוב.

 

במערת בית הלל ובית שמאי כל הצדדים כבר 'הובאו לקבורה', והם שוכנים יחד בשלום ומתוך כבוד זה לזה. ואין צורך להתפלל 'שיובאו לקבורה'. במערה זו מצפים ל'תחיית המתים' שרמז אליה רס"ג בהסברו למחזה ברית בין הבתרים, שמשמעותה שבני כל צד יראו 'חיים' גם בבני הצד השני. בחלק היותר פנימי במערה, קיימת מערה פנימית נוספת שברצפתה מצויות גומחות שגם בימינו באמצע עונת החורף הן מתמלאות מים מתוך נביעה פנימית איטית ביותר, שאינה נראית לעין. והן ממשיכות להיות מלאות במידה מסוימת גם בתחילת הקיץ, כאשר הדבר תלוי בכמות גשמי השנה.

אין זה מהכבוד שקבריהם של המתים יוצפו מים (שו"ע יו"ד שסג,א), ולא מסתבר שיקברו מתים מלכתחילה במקום שבו הקברים עלולים להיות מוצפים במים. ולפיכך, גם נביעה פנימית זו מסייעת להבנה שמדובר בקברים סמליים, שנבנו מלכתחילה סמוך למעין זה שנועד לסמל את 'תחיית המתים' שרמז אליה רס"ג, וכפי שהוא רומז בפיוטו על הלל ושמאי: "וְנִדְּנוּ רוּחִי בִּגְשָמַי", שמשמעותו היא תחיית המתים.

 

מעין פועם

תלמיד הרמב"ן מספר: "והרבה פעמים שלא נמצאו שם מים, ובעת תפלתם היו נראים המים כהרף עין". ותיאור דומה נמצא בספורי מסעות נוספים. מסתבר, שהמעין שבתוך המערה היה בעבר 'מעין פועם', שהוא סוג של מעין שהמים אינם נובעים בו באופן רציף אלא בהפסקות. בארץ יש מעין ידוע כזה בשם 'עין מבוע' הנמצא בנחל פרת, ויש עדויות שגם הגיחון שבירושלים היה בתקופה מסוימת בעבר מעין פועם עד שהפך למעין רציף.

 

במאמר הקודם "תלמידי רבי עקיבא והקשת" התבאר שכדי להסיר את הקטרוג הפנימי בין שתי הקבוצות שבעם ישראל הונהגו מנהגי אבלות שמשמעותם מתן כבוד לצד השני, והתייחסות אליו כמי שראוי להתאבל עליו על שהוא 'קבור חיים בתפקידו', ומנהגים אלו הונהגו דווקא בימי ספירת העומר, משום שאז רבים העוזבים את בית המדרש ויוצאים לקציר והקטרוג מתגבר ח"ו. והיו שנהגו במנהג נוסף ובל"ג בעומר הם הפסיקו את האבלות ונהגו בו שמחה והתבאר שמנהג זה משמעותו עלית מדרגה, ויכולת לראות 'חיים' גם באלו שיצאו לקציר (ולכן ביום זה הם חדלו מ'למות'). והתבאר של"ג בעומר נבחר משום שהוא ספירת 'הוד שבהוד', וספירת ה'הוד' מסמלת את התורה, ומי שזכו לעליית מדרגה וראייה בהירה רואים שיש 'הוד שבהוד' גם באלו שיוצאים אל הקציר.

 

מנהג העליה למערת הלל ושמאי קשור אף הוא למסורת זו. השבוע של ספירת ה'הוד' מתחיל בפסח שני (י"ד באייר = 'חסד שבהוד'). וביום זה היו באים למערת 'קברי' בית הלל ובית שמאי ומתפללים ששני הצדדים יראו חיים זה בזה. בספר שמואל ירידת גשמי ברכה סימלה את קבלת התפילות, ואף כאן יציאת מים מהמעין הפועם סימלה שהתפילות התקבלו, ושני הצדדים הצליחו לראות חיים זה בזה, וממילא יתברכו גם גשמי השנה הבאה.

 

מסתבר שבתקופה מאוחרת, ואולי עקב כמה רעידות אדמה, המעין הפועם הפסיק את פעימותיו, והפך לנביעה איטית בלתי נראית כפי שהמצב כיום. ואז, לא היה עוד ענין מיוחד להתפלל במערה זו, והעולים לרגל למירון החלו לרכז את פעילותם בבית המדרש של רבי שמעון. ואכן, בית מדרש זה מסמל את 'ירושלים (של מעלה)', ובסמוך לו היה אותו 'בית סלע' מפורסם (מערת בית הלל ובית שמאי) שבאמצעותו הקנה רשב"י 'מתנות (חיים)' לשני הצדדים. ומשלא היה עוד ענין ב'בית סלע' התמקדו העולים ב'ירושלים (של מעלה)' שבמירון.

 

בסיכום המאמר נמצאנו למדים, שהמנהגים השונים בענין האבלות בימי הספירה, מקורם במחלוקת שבין המשנה והתוספתא בהבנת הכרעת דויד המלך. במשנה במעשה ב'בני רוכל' מרומז שהכריע שדי בכך שבני הקבוצה הרוחנית יתייחסו בכבוד לאלו שיוצאים אל הקציר בימי ספירת העומר, ויראו בהם אנשים ש'קבורים חיים' בתפקיד נצרך, ויתאבלו עליהם ויספידו אותם. ואכן היו קהילות שנהגו להתאבל ולנהוג 'זכר לקבורה' במשך כל ימי ספירת העומר. ומאידך, במעשה שבתוספתא ב'מירוני' שקנה 'בית סלע' סמוך לירושלים, מרומז שדויד הכריע שצריך לראות בהם אנשים חיים.

הרי"ף שינה מהרגלו, ובאופן תמוה למרות שאין בתוספתא השלכה להלכה הוא טרח להביאה בצמוד למשנה. אולם לפי מה שהתבאר, הרי"ף רצה להכריע שבענין האגדתי הרמוז ב'מעשים' - אין הלכה כמשנה אלא כרשב"י (המירוני) שבתוספתא. והנוהגים כתוספתא וכרשב"י היו עולים לרגל למירון כבר בפסח שני בתחילת ספירת ההוד, וכמו כן היו מפסיקים את מנהגי האבילות בל"ג בעומר (הוד שבהוד), וביום זה 'פסקה המיתה' ומתחילים לראות בבני הקבוצה השניה 'אנשים חיים'.

 

______________________________________________

 

1   ב"מ לוין, אשא משלי לרס"ג, רב סעדיה גאון – קובץ תורני מדעי (עורך י' הכהן פישמן) תש"ג עמ' תקיח.

2   תשובה כ"א, עמוד 31 במהדורת פאזנאנסקי, וורשה

3   המספר הכולל של המתנות מאתיים צאן ומאתיים חביות יין ומאתיים חביות שמן מרמז לכתוב (יחזקאל מה, טו-טז): וְשֶׂה־אַחַת מִן־הַצֹּאן מִן־הַמָּאתַיִם מִמַּשְׁקֵה יִשְׂרָאֵל לְמִנְחָה וּלְעוֹלָה וְלִשְׁלָמִים לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם נְאֻם אֲ-דֹנָי יְקֹוִק: כֹּל הָעָם הָאָרֶץ יִהְיוּ אֶל־הַתְּרוּמָה הַזֹּאת לַנָּשִׂיא בְּיִשְׂרָאֵל". ובמפרשים מבואר שהנשיא ועמי הארץ מתכפרים יחד בקרבן זה.

4   ואמנם ר' שמעון בר יוחאי היה כמה דורות אחרי רבי אליעזר מספר המעשה, אך ה'מעשה' אינו מתכוון לתאר מאורע היסטורי אלא לתאר מפגש בין דעות, וכוונת המעשה לרמז שרבי אליעזר מסכים עם רשב"י שיש לראות 'חיים' גם בחברי הקבוצה הנגדית. 'מפגש' דומה חוזר גם בסוגיה בנזיר (דף סו,ב) ב'מעשה' שבו רבי אליעזר בא לבית מדרשו של ר' מאיר, כאשר הדבר אינו הגיוני מצד סדר הדורות, וגם שם הדבר נועד לרמז ליסוד באגדה. ומרומז בסוגיה שם שאין הכרח להביא את כל סדר מוסרי שמועה מסוימת, אך יש הפליה לרעה לשם 'יהושע', ודווקא אותו רגילים להשמיט. ומרומז שם שהסיבה לכך היא שיהושע (וכן כלב) מייצגים את 'אנשי המלחמה' שכבשו את ארץ ישראל במלחמות, ולכן יש המעדיפים להשמיט את השם 'יהושע'. ובמאמר "תלמידי רבי עקיבא והקשת" הוזכרה כבר המחלוקת כיצד להתייחס לדמותו של יהושע, מחלוקת שהשתלשלה גם למחלוקת המנהגים האם ל"ג בעומר הוא יום שמחה או יום צום על 'מות' יהושע. ואכמ"ל.

5   מחוץ לירושלים וסמוך לה הוא גם המקום שאחיה השילוני פוגש את הנציג של בית יוסף וממנה אותו למלך, וכל טעמי תורה מגולין להם כשדה. (ראו סנהדרין קב, א). גם רשב"י יוצא מחוץ ל'ירושלים של מעלה' ופועל לכך שמשיח בן יוסף לא ימות מחוץ לירושלים זו.

6   וכפי שמרומז גם במעשה בבני רוכל במשנה: "...והיא בשנים עשר מנה, ומתה". ומרומז שהעיסוק של האם 'רוכל' בהשגת הכסף ('מנה') קשור למספר 'שנים עשר' ולמיתה.