ריש לקיש ואוכלי האדם

 במסכת גיטין (דף מז, א) מסופר מעשה תמוה בריש לקיש, וז"ל בתרגום חופשי ובתוספת ביאור:

"ריש לקיש מכר את עצמו ל'לודאים' (אומה שאוכלין בני אדם. רש"י). לקח עימו 'חייתא וגלגלתא' (שק קשור ועיגול של אבן בתוכו. רש"י). אמר: מקובלנו שביום האחרון הם ממלאים את כל מה שיבקש מהם זה שנמכר להם - כדי שימחל להם על דמו. ביום האחרון אמרו לו: מה נוח לך שנעשה עבורך. אמר להם 'בעינא אקמטינכו ואותבינכו' (רצוני שאקשור אתכם ואושיב אתכם. רש"י), וכל אחד מכם אכה אותו 'חייתא ופלגא' (מכה וחצי מכה). 'קימט' אותם והושיב אותם. כל אחד מהם כאשר ריש לקיש היכה אותו מכה אחת ב'חייתא' יצאה נשמתו וחרק את שיניו. אמר לו ריש לקיש האם אתה צוחק עלי? עדין אני חייב לתת לך 'פלגא דחייתא' (חצי מכה). הרג את כולם. יצא מהם ובא בחזרה. והיה יושב ואוכל ושותה. אמרה לו בתו: האם אינך צריך משהו כדי לישן עליו? ענה לה: בתי, כריסי – כרי! כאשר עמד להיפטר מהעולם ראה שנותר מרכושו קב של כרכום. קרא על עצמו (בגנאי): 'וְעָזְבוּ לַאֲחֵרִים חֵילָם' (תהלים מט, יא)."

בתוספות שם ביארו שצריך לומר שריש לקיש עשה כך בתחילת דרכו בעת שהיה ליסטים, אך לאחר שחזר בתשובה ונעשה אמורא מן הסתם לא היה מזלזל בעצמו ומוכר עצמו לאוכלי אדם. אמנם גם לאחר הסברם, קשה להבין את ההיגיון שעומד מאחורי מעשיו של מי שמוכר עצמו לאוכלי אדם. במקרה דומה שמסופר לפני כן בסוגיה שם, מדובר באדם שמכר עצמו לאוכלי אדם, אך פנה מייד לקהילה יהודית שתפדה אותו. וניכר שאותו אדם לא עשה כך אלא משום שתכנן שבני הקהילה יפדוהו. אך לא כך עשה ריש לקיש, והאפשרות שאדם שפוי בדעתו ימכור עצמו לאוכלי אדם נראית תמוהה. גם האפשרות שאנשים אכזריים כמו אוכלי-אדם, לא יעקבו אחרי המעשים שריש לקיש מתכנן לעשות, וינהגו כפתיים ויאפשרו לו להכות אותם למוות, גם היא נראית תמוהה.

 

בתולדות יעקב יוסף (ויקרא בהר) מובא שהבעש"ט הסביר מעשה זה באופן סמלי:

"כמו ששמעתי בשם מורי פירוש הש"ס: ריש לקיש זבין נפשי' ללודאי וכו' חייתא ופלגא וכו'. והעולה מדבריו, כי אחר שזכה להתפלל בתכלית השלימות, או למד בתכלית, בא יצר הרע אחר כך כמה נאה מעשיך וכו', וזהו חייתא ופלגא וכו', ודפח"ח."

 

הסברי האדמו"ר מקאמארנא

דברי הבעש"ט מוסברים יותר ע"י האדמו"ר מקאמארנא בספרו זוהר-חי (על הזוהר פרשת פנחס דף רמ) באופן הבא¹:

"ואמר מרן (*הבעש"ט), רבי שמעון בן לקיש זבין נפשיה ללודאי, כי שמע במתיבתא דרקיע שהקשו על מאמר חז"ל (יומא דף פו, ב) דתשובה צריכה באותה אשה באותו מקום, האיך יהיה זה, דהא כשנכנס לשם תשובה נכנס בהכנעה ובלב נשבר? ואמרו במתיבתא, דהתירו לו לבעל תשובה לכנוס באותו עזות ובאותו התאוה ויכפה את יצרו מבלי לעבור על רצון קונו, ובזה וסר עוונו וחטאתו תכופר. ולאו דוקא בעבירה של אשה אלא בכל עבירות, לשון הרע וכדומה, בכל עבירות שעבר, צריך לכנוס לשם ולכפות את יצרו כדי לתקן עוונו, וזהו שאמרה חכמה - 'חַטָּאִים תְּרַדֵּף רָעָה' (ירושלמי מכות פ"ב ה"ו), לרדוף אחר הרע לכנוס לתוכו לכפות את יצרו הרע, וזהו שרבי שמעון בן לקיש זבין נפשיה ונכנס בעומק הקליפות לכפות הרע לתקן חטאיו הגדולים, ולבסוף מעוצם תשובתו המית כל הקליפות שנבראו על ידי מעשיו. וכשהמית הכל, אמר עדיין יש 'פלגא' שהוא 'קליפת נוגה', שלא להתגאות חלילה, שזה צריך לתקן כל ימיו, ולירא מקליפה דקה זאת, נוגה, שחציו טוב וחציו רע, וזהו 'פלגא מחיא', ומרן הריב"ש טוב (*הבעש"ט) אמר רגע קודם פטירתו 'אַל־תְּבוֹאֵנִי רֶגֶל גַּאֲוָה' (תהלים ל"ו, י"ב) שהיה מתיירא עדיין מקליפה זאת...".

לפי הסבר זה, לאחר שריש לקיש חזר בתשובה, הוא נכנס מרצונו ובמודע לתוך התאוות שהיו לו בעת שהיה ליסטים. תאוות אלו מכונות 'אוכלי אדם' (='לודאי'), וריש לקיש נכנס אליהן מרצונו כדי להמיתן, ובאופן סמלי מסופר שריש לקיש מכר את עצמו מרצונו לאוכלי האדם.

 

אמנם צד זה של פרשנות אינו פשוט. האדמו"ר מקאמארנא. מזכיר בדבריו את דברי הסוגיה ביומא (דף פו, ב) שדנה במשמעות של 'תשובה גמורה'. אך לפי פשטות הסוגיה משמע שמהשמיים זימנו לאדם ניסיון באותה עצמת פיתוי כמו שהיה לו בעת שחטא מתחילה, והוא הצליח לעמוד בו². ומשמע שמדובר ב'זכות' שזיכו לאדם בעל כורחו, אך לא שהותר לאדם לגרות בעצמו את יצר הרע כדי לגבור עליו. ואפשר שהאדמו"ר מקאמארנא לא היה שלם עם אופן ביאורו זה, ולכן בהקדמתו לספר נתיב-מצוותיך ביאר האדמו"ר מקאמארנא את כוונת הבעש"ט גם באופן זה³:

"כמאמר מרן הקדוש ריב"ש טוב (הבעש"ט) על מאמרם ריש לקיש זבין נפשיה ללודאי, דהענין בעת שיצא מן הלסטים ורצה לקבל על עצמו עול תורה ועבודה בפרישות וקדושה זבין נפשיה ללודאי, כי סבבוהו כתות הקליפות לפתותו שיעזוב דרכו בקדושה, כמבואר בזוהר, ונפל לתוך תאוות הזמן ומחשבות לא טובות, וכשהצדיק רואה זאת מקבל על עצמו קדושה יתירה, ועל ידי סיגופים מרים הוא ממית והורג את כל הקליפות... וכשנקבע בקדושה ומשיג הארה עצומה ומדריגות בא אליו היצר ואומר לו ראה מעשיך, כמה קדושות השגת, וכמה אורות בהירות, וזהו, אף שהרג אותם עד מות עדיין נשאר 'פלגא מחאה', שהוא קליפות נוגה חציו טוב וחציו רע, וזהו מלחמה כבדה כל ימיו להכות החציו רע ולהעלות החצי שהוא טוב ולילך בדרך ממוצע..."

לפי הסבר זה, ריש לקיש לא נכנס מרצונו לתוך התאוות, אלא שחזר מרצונו בתשובה. אך תהליך החזרה בתשובה מלווה בהכרח בהתגברות נגדית של כתות הקליפות, והם התגברו כנגדו להפילו לתוך תאוות הזמן. וריש לקיש קידש עצמו ואסר על עצמו את המותר לו. ולאחר מכן כשכבר לא התאווה לתאוות הזמן. נותר להיאבק עם עצמו שיעשה את הדברים המותרים לשם שמים ולא כדי להתגאות בהם.

 

פרשנות נוספת

בכל אופן, נראה שברור היה לבעש"ט שאי אפשר להבין מעשה זה כפשוטו. ואולי אפשר להציע פרשנות נוספת של המעשה, ולפיה המעשה מתייחס למאורעות שעבר ריש לקיש בחייו.

במאמר הקודם "רבי יוחנן מחוץ לבית המדרש" הובאו דברי פירוש קרבן העדה, מהם עולה שהמסופר בבבלי במסכת בבא מציעא (דף פד,א) שרבי יוחנן וריש לקיש רבו ביניהם ובעקבות כך שניהם נפטרו, אינו כפשוטו. ורבי יוחנן עזב את בית המדרש, ועזיבתו מתוארת כפטירה. באופן דומה יש להתייחס גם לפטירתו של ריש לקיש וגם אותה צריך לפרש במשמעות סמלית, והכוונה לעזיבת את בית המדרש. והתבאר שם שתלמידי החכמים מביטים אל בעלי העסקים שעושים את מעשיהם שלא לשם שמים בתור 'לסטים', ובתור אנשים 'מתים'. והתבאר שמאידך, תלמידי חכמים הלומדים את תורתם שלא לשמה, הם הגורמים לבעלי העסקים להתעורר ולחדש מלאכות חדשות ולהתעשר בעושר שאינו הכרחי (כמבואר בליקוטי מוהר"ן קמא קנט). והתבאר שרבי יוחנן וריש לקיש החליטו שבלימוד תורתם השתרבבו צדדים שלא-לשמה, וכדי שבעלי העסקים לא יתייסרו באשמתם, הם הלכו להתייסר בעצמם. והם הלכו לעסוק מלאכות שונות כדי להתעשר באמצעותן.

 

נראה שזה מה שמרמז המעשה בריש לקיש שמכר את עצמו ל'אוכלי האדם', ריש לקיש הלך להשיג הון ראשוני כדי שיוכל לפתוח עסק ולהתעשר. בירושלמי (מועד קטן פ"ג ה"א) מסופר שריש לקיש עסק בשמירת תאנים במקום הנקרא ברברית. בערוך השלם זיהה מקום זה עם Barbarissus הנמצאת במחוז העיר חאלב שבסוריה. מקום זה נמצא בצפון סוריה רחוק מאוד מארץ ישראל, ומסתבר שיציאה למקום כה רחוק נעשתה לתקופה ממושכת ותמורת שכר שיצדיק זאת. ומסתבר שבסיום תקופת השכירות היה אמור ריש לקיש לקבל גם מענק בנוסף לשכר שהוסכם עליו.

בדומה לכך מצאנו בבבלי (שבת קכז, ב) סיפור על שכיר אחד שנשכר אצל בעל הבית אחד בדרום, ולאחר שלוש שנים הוא ביקש את שכרו. ובסופו של דבר לאחר עיכוב מסוים בעל הבית הביא לו את השכר בתוספת משא של שלושה חמורים טעונים במאכל ובמשתה ובמיני מגדים. מסתבר שמתנות המענק היו מקובלות והיו ניתנות בכל מקרה, שאם לא כן הן היו אסורות בתור ריבית על עיכוב השכר. מסתבר שאף ריש לקיש היה אמור לקבל מענק שכזה בתום תקופת שכירותו.

 

מצוות נתינת המענק

 בתורה נאמר (דברים טו, יב-יח):

"כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ: וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם: הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ:... לֹא יִקְשֶׁה בְעֵינֶךָ בְּשַׁלֵּחֲךָ אֹתוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ כִּי מִשְׁנֶה שְׂכַר שָׂכִיר עֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבֵרַכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה:

התורה מצווה את מי שקנה עבד עברי, להעניק לו מתנה בעת שהוא משחרר אותו. ובספר החינוך (מצוה תפב) כתב, וז"ל:

"מצות הענק עבד עברי. לתת ממה שיש לנו לעבד עברי בזמן שיצא מתחת ידנו לחרות ולא נשלחנו בידים ריקניות ... משרשי המצוה למען נקנה בנפשנו מדות מעולות יקרות וחמודות, ועם הנפש היקרה והמעולה נזכה לטוב, והאל הטוב חפץ להיטיב לעמו, והודנו והדרנו הוא שנרחם על מי שעבד אותנו ונתן לו משלנו בתורת חסד מלבד מה שהתנינו עמו לתת לו בשכרו, ודבר מושכל הוא, אין צורך להאריך בו. ... ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות בזמן הבית, שאין דין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג כמו שכתבתי במה שקדם [מצוה מ"ב], ומכל מקום אף בזמן הזה ישמע חכם ויוסף לקח, שאם שכר אחד מבני ישראל ועבדו זמן מרובה או אפילו מועט - שיעניק לו בצאתו מעמו מאשר ברכו השם".

ספר החינוך מלמדנו, שמצוות הענקה לעבד עברי, נוטלת דבר שהוא מושכל אנושי, וקובעת אותו כחובת האדון לעבדו. אך מושכל אנושי זה קיים בפני עצמו. ולכן מי ששכר פועל לזמן מרובה או אפילו לזמן מועט ראוי שיעניק לו מתנה מעבר לשכר שסוכם בינם.

מסתבר שמושכל זה היה נפוץ גם בעבר בימי ריש לקיש. והיו פועלים שהיו משכירים את עצמם לעבודה יומית והיו מקבלים שכר יומי. והיו פועלים שהיו מוכנים להשכיר את עצמם למשך זמן רב יותר. ואמנם התחייבות לעבוד במשך זמן רב נראית כמו אדם שמוכר עצמו לעבדות, ולכן התורה אסרה על התחייבות לעבוד במשך זמן של יותר משלוש שנים (ראו אבן עזרא דברים טו,יח).

בהתחייבות לתקופה ממושכת יש צד של עבדות, ומושכל אנושי הוא, שאין זה ראוי שה'אדון' ינצל את השכיר הזה (כביכול ה'עבד'), והאדון יתעשר בעקבות התחייבות שכזו, ואילו ה'שכיר' ירגיש מנוצל. ולכן מושכל אנושי הוא שיש להעניק לשכיר שכזה 'מענק' בתום השכירות.

בכל אופן נוהג זה היה מקובל גם בימי ריש לקיש, ולכך מרמזים דברי ריש לקיש: "מקובלנו שביום האחרון הם ממלאים את כל מה שיבקש מהם זה שנמכר להם - כדי שימחל להם על דמו".

 

ריש לקיש ה'שכיר' ביום סיום שכירותו

במעשה מסופר שריש לקיש מכר עצמו ל'לודאים'. כאמור, אין זה מסתבר שאדם שפוי ימכור את עצמו ל'אוכלי אדם' פשוטו כמשמעו. וכוונת המעשה היא שריש לקיש השכיר עצמו כשכיר לזמן ממושך לאחד מבעלי הבתים העשירים. בעלי הבתים העשירים המנצלים את פועליהם השכירים מתוארים כ'אוכלי אדם' בנבואת מיכה (ג, א-ג): "...רָאשֵׁי יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל... וַאֲשֶׁר אָכְלוּ שְׁאֵר עַמִּי וְעוֹרָם מֵעֲלֵיהֶם הִפְשִׁיטוּ וְאֶת־עַצְמֹתֵיהֶם פִּצֵּחוּ וּפָרְשׂוּ כַּאֲשֶׁר בַּסִּיר וּכְבָשָׂר בְּתוֹךְ קַלָּחַת". והמעשה משתמש בדימוי סמלי זה שבנבואת מיכה, ומספר שריש לקיש 'מכר עצמו' לאוכלי אדם, אך הכוונה היא שהוא השכיר עצמו לעשיר למשך זמן רב.

 

אלא שריש לקיש יצא מבית המדרש ונכנס לתאוות העשירות, לשם שמים, וכדי לתקן תאווה זו, אך הוא לא רצה באמת להפוך לעשיר הרודף אחר ריבוי ממונו. וכדי לשכנע את עצמו שלא להיות לעשיר שכזה, הוא החליט להתייחס בבוז לתאווה זו. הוא שכנע את עצמו שהעשירים העסוקים בצבירת עושר מיותר, נמצאים בתוך 'גיהנום'. והוא ייחס אליהם את הכתוב (איוב כב, טז): "אֲשֶׁר־קֻמְּטוּ וְלֹא־עֵת נָהָר יוּצַק יְסוֹדָם", ואת דברי התלמוד (חגיגה דף יג ב) על אלו שנהר דינור נשפך על ראשם בגיהנם. וזו משמעות מה שמסופר שם שב'יום האחרון' ריש לקיש 'קימט' את 'אוכלי האדם' והיכה על 'ראשם' ו'הרגם'.

ביום סיום השכירות כשריש לקיש קיבל את משכורתו הגדולה ואת המענק, ועמד בפני הפיתוי אם לפתוח עסק ולרדוף אחר הממון, הוא החליט להתייחס אל הרודפים אחר הממון בבוז. והוא התייחס אליהם כמו אלו שנהר דינור נשפך על ראשם, והם 'הרוגים' עוד בחייהם. וזו גם המשמעות הסמלית שריש לקיש היכה אותם 'חד חייתא', וכוונתה שהוא התייחס אליהם כאל אנשים מוכים וחסרי חיים אמיתיים.

 

הוא גם ייחס אליהם את הכתוב בתהלים (תהלים מט, ז-יב): "הַבֹּטְחִים עַל חֵילָם וּבְרֹב עָשְׁרָם יִתְהַלָּלוּ:.. קִרְבָּם בָּתֵּימוֹ לְעוֹלָם מִשְׁכְּנֹתָם לְדֹר וָדֹר קָרְאוּ בִשְׁמוֹתָם עֲלֵי אֲדָמוֹת: וְאָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ". ופירש שהעשירים מתגלגלים וחוזרים לעולם הזה בתור צאצאים במשפחתם, והם נקראים על שם אותו עשיר שנפטר ("קָרְאוּ בִשְׁמוֹתָם עֲלֵי אֲדָמוֹת"), אך גם בחוזרם בדור הבא הם אינם עוסקים ברוחניות ובתורה אלא ברדיפה אחר העושר. וזו המשמעות המרומזת בכך שהוא היכה אותם ב'גלגלתא'⁴.

 

'פלגא דחייתא'

בהמשך מסופר שהוא היכה אותם 'פלגא דחייתא', משמעות הדבר היא שלדעתו הם טועים גם לפי הבנתם. מבחינתם, הם רואים 'חיים' ברדיפה שאחר העושר, והרי אינם מגיעים גם ל'חצי חייהם'. וכבר אמר קהלת (א,יג): "וְנָתַתִּי אֶת לִבִּי לִדְרוֹשׁ וְלָתוּר בַּחָכְמָה עַל כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמָיִם הוּא עִנְיַן רָע נָתַן אֱ-לֹהִים לִבְנֵי הָאָדָם לַעֲנוֹת בּוֹ". ועל כך דרשו חז"ל (קהלת רבה שם, בתרגום חופשי):

"הוּא עִנְיַן רָע נָתַן אֱ-לֹהִים לִבְנֵי הָאָדָם לַעֲנוֹת בּוֹ, ר' בון אומר זו שיפוטו של ממון, אמר ר' יודן בשם ר' איבו אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו אלא אם יש לו מאה רוצה לעשותם מאתיים, ואם יש לו מאתיים רוצה לעשותם ארבע מאות".

ומרומז שם בהמשך המעשה שאחרי שריש לקיש היכה אותם 'חייתא' וגם 'פלגא דחייתא', ריש לקיש ניצל את הכסף והמענק שהוא קיבל בתום השכירות לאכילה ושתיה, אך הוא לא פתח עסק, אלא קיים בעצמו את האמור בפרק קנין תורה (אבות פ"ו): "כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן". "כרסי – כרי" שאמר ריש לקיש ל'בתו' המסמלת את 'חכמתו', היא ביטוי סמלי להדרכת חז"ל ל"על הארץ תישן".

ולבסוף כשגילה ריש לקיש שנותר בידו מעט תבלין, הוא ייסר את עצמו וקרא על עצמו את הכתוב המתייחס בבוז לעשירים - 'וְעָזְבוּ לַאֲחֵרִים חֵילָם'.

בירושלמי שהובא במאמר הקודם התבאר שלאחר שלוש וחצי שנים חזר רבי יוחנן לבית המדרש. ונראה שלכך מרמז גם המעשה בריש לקיש ואוכלי האדם. והיינו, שלאחר שריש לקיש סיים את שכירותו הארוכה, חזר גם הוא לבית המדרש. ריש לקיש נכנס לתאוות העשירות לשם שמים, אך לא כדי להילכד בה.

 

_______________________________________________________

 

¹    מובא גם בהערות מקור-חיים על ספר בעש"ט-על-התורה (בראשית, הערה קלח).

²    וז"ל הסוגיה (יומא דף פו, ב): "היכי דמי בעל תשובה? אמר רב יהודה: כגון שבאת לידו דבר עבירה פעם ראשונה ושניה וניצל הימנה, מחוי רב יהודה: באותה אשה, באותו פרק, באותו מקום".

³    מובא בהערות מקור-חיים על ספר בעש"ט-על-התורה (בראשית, הערה קלח).

⁴    וכפי שהתבאר ביתר אריכות במאמר  "המערה של חוני".