פנחס והגאולה העתידית

 בספר שמות בפרשת וארא מסופר בקצרה על יחוסי משפחות ראובן ושמעון וכן על יחוסי משפחות הלווים. פרשיית הייחוס מופיעה בסמוך לכך שמשה שב וטוען שאינו מתאים להוציא את בני ישראל ממצרים. ולא מובן הקשר שבין יחוסי המשפחות לבין טענות משה שאינו מתאים לתפקיד. גם בחלוקת הפרשיות שסביב פרשיה זו קיים קושי שאבן עזרא לא מצא לו הסבר. במאמר זה נשתדל להציע הסבר לקשיים לפי מה שנראה מרומז בתרגום יונתן.

 

מינוי אהרון והרמז להתפטרותו

בפרשת שמות מסופר שה' ציווה על משה להודיע לבני ישראל שה' יצילם ממצרים ויביאם לארץ כנען, אך משה סירב להישלח מהחשש שלא יאמינו לו. ד' נענה לחשש זה ונתן בידו אותות להוכיח שהוא שליח ה', אך משה שב וסרב בטענה חדשה שהוא אינו איש דברים. ד' הבטיח לו שיסייע לו בדיבוריו אל העם, אך משה עדין ביקש שישלחו שליח אחר לגאול אותם. עקב כך, ד' צרף למשה את אהרון בתפקיד הדובר של משה.

כאשר משה ואהרון באו ובישרו לבני ישראל על הגאולה הקרובה, הם האמינו להם מתחילה. אך אחר כך כאשר משה ואהרון באו לפרעה ודרשו שיוציא את בני ישראל ממצרים, פרעה סרב להוציאם, ואדרבא הכביד את העבודה על ישראל. ומסופר ששוטרי בני ישראל פגשו את משה ואהרון ואמרו להם שהם מסופקים אם אכן נשלחו מאת ד' (ראו שמות רבה¹). בעקבות כך משה פנה לה' ואמר שהתברר כעת שהוא אכן אינו מתאים לשליחות, שהרי מאז שבא לפרעה הורע מצב בני ישראל. ד' ענה לו והודיע לו שכעת יראה כיצד ד' יכריח את פרעה להוציאם.

אך לפני שה' הכריח את פרעה לשלח את בני ישראל, מיד בסמוך בפרשת וארא מסופר שה' אמר למשה לחזור לבני ישראל ולומר להם הבטחות ולשונות רבות של גאולה, ומשה אכן עשה כך, ומסופר: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (שמות ו, ט). מהכתוב משמע שמשה אמר לעם את לשונות הגאולה בעצמו, ולא לקח עמו את אהרון.

לכאורה משמע, שבעקבות הכבדת השעבוד על ישראל, ובעקבות הדברים שאמרו להם שוטרי בני ישראל, אהרון תלה בעצמו את כשלון השליחות ו'התפטר' מתפקידו כ'דובר' של משה, ולא נותרה למשה ברירה אלא לומר בעצמו את לשונות הגאולה אל העם. אלא שכמבואר בכתוב, לכל הפחות כלפי חוץ נראה שהעם לא האמין למשה.

 

בקשת ה'התפטרות' משה

לאחר מכן, ד' הורה למשה להתקדם לשלב הבא, וז"ל הפרשיה הסמוכה (שמות ו, י-יב):

"וַיְדַבֵּר ד' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: בֹּא דַבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ד' לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם: פ "

פרשיה זו מסיימת בפרשיה פתוחה, וניתן לראות בה יחידה עצמאית, שמרמזת שמשה רוצה להתפטר מתפקידו. משה שב לטעון את שתי הטענות שהוא טען לה' עוד במדבר. הוא טען אז שבני ישראל לא יאמינו לו, והוא חוזר וטוען כעת שהם אכן אינם מאמינים לו, ומוסיף שקל-וחומר שפרעה לא יאמין לו. והוא חוזר לטעון גם את הטענה הנוספת שהוא טען שם. הוא טען אז שאינו איש דברים, והוא חוזר וטען כעת שהוא ערל שפתיים. וטענתו האחרונה מחזקת את הרמוז בפרשיה הקודמת שאהרון 'התפטר' מתפקיד הדובר של משה, ומשה נאלץ לדבר לבדו.

 

פרשיית ציווי השליחות במצרים

מייד לאחר פרשיה זו מופיעה פרשיה ארוכה המסתיימת לבסוף בפרשיה פתוחה ובאמצעה יש שתי הפסקות פנימיות של פרשיות סגורות. וז"ל הכתוב (שמות ו, יג-ל) כשהוא מחולק לפרשיות לפי מסורת ספרי התורה שבידינו (רמב"ם):

"וַיְדַבֵּר ד' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: ס אֵלֶּה רָאשֵׁי בֵית אֲבֹתָם בְּנֵי רְאוּבֵן בְּכֹר יִשְׂרָאֵל חֲנוֹךְ וּפַלּוּא חֶצְרֹן וְכַרְמִי אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת רְאוּבֵן: וּבְנֵי שִׁמְעוֹן יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד וְיָכִין וְצֹחַר וְשָׁאוּל בֶּן הַכְּנַעֲנִית אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת שִׁמְעוֹן: וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי לֵוִי לְתֹלְדֹתָם גֵּרְשׁוֹן וּקְהָת וּמְרָרִי וּשְׁנֵי חַיֵּי לֵוִי שֶׁבַע וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה: בְּנֵי גֵרְשׁוֹן לִבְנִי וְשִׁמְעִי לְמִשְׁפְּחֹתָם: וּבְנֵי קְהָת עַמְרָם וְיִצְהָר וְחֶבְרוֹן וְעֻזִּיאֵל וּשְׁנֵי חַיֵּי קְהָת שָׁלֹשׁ וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה: וּבְנֵי מְרָרִי מַחְלִי וּמוּשִׁי אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הַלֵּוִי לְתֹלְדֹתָם: וַיִּקַּח עַמְרָם אֶת יוֹכֶבֶד דֹּדָתוֹ לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת אַהֲרֹן וְאֶת מֹשֶׁה וּשְׁנֵי חַיֵּי עַמְרָם שֶׁבַע וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה: וּבְנֵי יִצְהָר קֹרַח וָנֶפֶג וְזִכְרִי: וּבְנֵי עֻזִּיאֵל מִישָׁאֵל וְאֶלְצָפָן וְסִתְרִי: וַיִּקַּח אַהֲרֹן אֶת אֱלִישֶׁבַע בַּת עַמִּינָדָב אֲחוֹת נַחְשׁוֹן לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת נָדָב וְאֶת אֲבִיהוּא אֶת אֶלְעָזָר וְאֶת אִיתָמָר: וּבְנֵי קֹרַח אַסִּיר וְאֶלְקָנָה וַאֲבִיאָסָף אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הַקָּרְחִי: וְאֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן לָקַח לוֹ מִבְּנוֹת פּוּטִיאֵל לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת פִּינְחָס אֵלֶּה רָאשֵׁי אֲבוֹת הַלְוִיִּם לְמִשְׁפְּחֹתָם: הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר ד' לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם: הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן: וַיְהִי בְּיוֹם דִּבֶּר ד' אֶל מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: ס וַיְדַבֵּר ד' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר אֲנִי ד' דַּבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲנִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִפְנֵי ד' הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם וְאֵיךְ יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה: פ "

הפרשיה פותחת בפסוק אחד המסתיים בפרשיה סגורה, ובו מצווה ד' את משה ואהרון, הן אל בני ישראל והן אל פרעה מלך מצרים. בפרשיה זו ד' מסרב לקבל את ההתפטרויות של אהרון ושל משה, ומודיע להם שמדובר ב'ציווי' שאין בו אפשרות ל'התפטרות'.

אלא שהסיבות שהביאו להתפטרויות עדין קיימות. בני ישראל ראו מתחילה את האותות שעשו בפניהם משה ואהרון, והאמינו להם שנשלחו מאת ה', אך אחר כך לכל הפחות כלפי חוץ, נראה שבני ישראל חזרו בהם מאמונה זו, ואולי תלו את הצלחת האותות במעשי כשפים וכדומה. ואם כן, גם אם משה ואהרון יעשו כעת אותות חדשים בפני פרעה וישכנעו אותו לשחרר את בני ישראל ממצריים, קיים עדין חשש שבני ישראל לא ירצו לצאת. בני ישראל עלולים לחשוש שמא פרעה יחזור בו לאחר זמן קצר, ויחשוב אף הוא כמוהם שהאותות של משה הם מעשי כשפים בלבד, כעין הכשפים שעושים החרטומים שלו. ואז כשפרעה יחזור בו מהסכמתו, הוא עלול להתנקם בבני ישראל ולהקשות עליהם את השעבוד, וכפי שכבר הקשה מיד לאחר שביקשו לצאת ממצרים.

נותר הצורך להביא לכך שבני ישראל יחזרו ויאמינו בלב שלם שמשה ואהרון נשלחו מאת ה', ושירצו לצאת יחד עימם ממצרים בבוא העת שפרעה יסכים להוציא אותם. פרשיית הייחוס המובאת בסמוך נראית כמי שנועדה לפתור את בעיית משבר האמון. ואופן זה יתבאר כדלקמן.

 

פרשיית יחוס ראשי האבות

פרשית יחוס ראשי האבות פותחת במשפחות של ראובן ושמעון, אך מייד בסמוך היא עוברת ומתמקדת בראשי אבות הלויים. תרגום יונתן בן עוזיאל, מרמז כאן כמה רמזים שננסה להבינם. וזו לשונו בתרגום חופשי (ו, טז-כה):

"...ושני חייו של לוי מאה ושלושים ושבע שנים חי עד שראה את משה ואת אהרן המושיעים של ישׂראל... ושני חייו של קהת החסיד מאה ושלושים ושלש שנים חי עד שראה את פנחס הוא אליהו כהן גדול שעתיד להִשׁתלח לגלות של ישׂראל בסוף הימים... ושני חייו של עמרם החסיד מאה ושלושים ושבע שנים חי עד שראה את בני רחביה בן גרשום בן משה"

דברי התרגום קשים להבנה, ומשום שלפי מנין השנים שמבואר בתנ"ך - לוי נפטר לפני לידת משה ואהרון, והוא לא יכול היה לראותם. וכן לפי מנין שנות חייו של קהת עולה שהאפשרות שקהת זכה לראות את פנחס תמוהה מסיבה דומה². קושי נוסף הוא שרחביה הוא בן אליעזר³, וכיצד אומר התרגום שהוא "בן גרשום". מה פשר רצף הדברים התמוהים האלו?

 

ליקוטי מוהר"ן על בני רחביה

מענה לקשיים שהועלו לפני כן ניתן למצוא בליקוטי מוהר"ן (מהדורא קמא סימן רעג)

"דע, שיש בנים שמולידים בזה העולם, אבל יש בְּנֵי עֲלִיָּה גדולים מאד, שמולידים נשמות שהם למעלה מהנשמות המתלבשים בבנים הנולדים בעולם. כי כל הנשמות שהם בעולם הם - שִׁשִּׁים רִבּוֹא; ואף שיש יותר, הם רק מהתחלקות הניצוצות. אבל בכלל הם רק שִׁשִּׁים רִבּוֹא. אבל אלו הנשמות הנ"ל הם למעלה מִשִּׁשִּׁים רִבּוֹא נשמות שמתלבשים בזה העולם, כי הם אינם ראויין כלל להתלבש בזה העולם, ואפלו כשבאין בזה העולם, הם אינם נחשבים מזה העולם כלל, וזה בחינות בני משה, שכתוב בהם "וּבְנֵי רְחַבְיָה רָבוּ לְמַעְלָה", ודרשו חכמינו, זכרונם לברכה (ברכות ז): 'לְמַעְלָה מִשִּׁשִּׁים רִבּוֹא', כי הם לא היו נחשבים בכלל הַשִּׁשִּׁים רִבּוֹא, כי הם היו לְמַעְלָה מהם כנ"ל:

ר' נחמן מברסלב מסביר, ש"בְּנֵי עֲלִיָּה גדולים מאד" מולידים נשמות שנחשבות "לְמַעְלָה" מהנשמות הרגילות של "שִׁשִּׁים רִבּוֹא"; והנשמות של "בני רחביה" היו שייכות לנשמות מהסוג הזה. פעמים שנשמות אלו מתגלות בתוך אנשים שנולדים בעולם הזה – אך הם למעלה מהאנשים הרגילים.

 

תרגום יונתן מרמז, שלוי היה מאותם "בְּנֵי עֲלִיָּה"; ובזכות מעשיו הטובים שנעשו במשך שנות חייו הוא זכה לראות 'בעיני רוחו' את 'נשמות משה ואהרון'. נשמות אלו נולדו בתוך אנשים לאחר מות לוי, אך הוא זכה לראות אותן עוד לפני כן. גם קהת היה "חסיד" כזה והוא זכה לראות את נשמת "פנחס הוא אליהו" לפני שהיא נולדה בתוך איש. גם עמרם היה "חסיד" והוא זכה לראות את נשמות "בני רחביה" לפני שהם נולדו בתוך אנשים. כמו כן גם גרשום עשה מעשים טובים שבזכותם הוא נחשב ל'אבא' של 'נשמות' 'בני רחביה', למרות שרחביה אינו בנו הגשמי אלא בן של אליעזר אחיו.

תרגום יונתן מגלה לנו שפרשיית הייחוס מאריכה ומפרטת את שנות חייהם של לוי, קהת ועמרם, משום שבזכות המעשים הטובים שעשו הן הולידו את אותן הנשמות החשובות, שאחת מהן היא נשמת פנחס, שבה מסתיימת פרשת הייחוס. וכמו כן הוא מגלה, שכאשר מגיעה העת 'לשתול' נשמת 'בן עליה' בתוך גוף, אין הכרח 'לשתול' אותה בתוך הצאצאים של זה ש'הוליד' את הגוף, אלא אפשר 'לשתול' אותה ב'גוף' שנולד למישהו אחר. וכמו שמצאנו אצל 'בני רחביה' שמבחינה גופנית הם היו צאצאי אליעזר, אך 'שתלו' בהם 'נשמות בני העליה' שנולדו על ידי גרשום.

 

נשמה כמציאות ממשית יותר מן הגוף

תרגום יונתן מבאר: "פנחס הוא אליהו כהן גדול שעתיד להִשׁתלח לגלות של ישׂראל בסוף הימים". והוא מרמז בכך, שמה שיעשה אליהו בסוף הימים, עשה פנחס כבר עתה במצרים. תפקידו של אליהו מבואר בנבואת מלאכי (ג, כג-כד):

"הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ד' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא: וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם..."

פעולה זו עשה גם פנחס בארץ מצרים. פנחס נשלח באותה העת על ידי ד' כדי להשיב את לב האבות על הבנים ואת לב הבנים על אבותם. הכתוב הפותח את פרשת הייחוס הוא (שמות ו, יד): "אֵלֶּה רָאשֵׁי בֵית אֲבֹתָם...", והתואר 'ראשי בית אבותם' מתייחס למשה ואהרון שהיו מנהיגי ישראל (ראו אבן עזרא וספורנו). ה'אבות' הראשיים שהם משה ואהרון התפטרו מתפקידם, ונוצר הצורך שהם יחזרו ויאמינו שה'בנים' (בני ישראל) ילכו אחריהם. וכן היה צורך שה'בנים' (בני ישראל) אכן ישיבו את לבם על האבות, כלומר שהם יחזרו ויאמינו שמשה ואהרון אכן נשלחו מאת ד' לגאול אותם. בשעת המשבר הזו נולד פנחס⁴. ודבר זה מרומז בפרשיות היחוס, וכדלקמן.

 

בתחילה מוזכרים שם בקצרה יחוסי ראובן ושמעון, ונראה שהדבר מרמז שהקב"ה סקר את השבטים ובדק היכן ראוי לשתול את 'נשמת' פנחס. ובתחילה נבדקו ראובן ושמעון שהם קודמים לשבט לוי, אלא שהם לא נמצאו מתאימים לכך שנשמת פנחס תיוולד אצל אחד מצאצאיהם. ולאחר מכן התמקדו בשבט לוי, עד שנמצאה המשפחה הנכונה שראוי שאצלה ייוולד הילד שבו תשכון נשמת פנחס.

 

ואמנם לא נראה שהילד פנחס סייע בהשבת לב האבות על הבנים ולב הבנים על אבותם בדבורים בפיו ממש. אלא שבאותה בעת החלה לפעם בלבו הופעה נשמתית גבוהה שמסוגלת להביא לאמון בין הצדדים. הנשמה הגבוהה של פנחס שהוא אליהו התלבשה אז בגופו של פנחס הילד, והיא דיברה בלא מילים גשמיות אל נשמות משה ואהרון ואל נשמות ישראל, והיא זו שהשיבה את ליבם זה לזה. מציאות נשמתית זו היא מציאות ממשית, וכעין כך מובא בשם הרב צבי יהודה קוק (שיחות הרצי"ה לבראשית, פרשת וישלח, נספח לסדרה ב, בהוצאת הרב ש. אבינר):

"יש המון עולמים, ולא רק העולם שאנו פוגשים בחושינו. ומה אנחנו? אנחנו איננו רק הפרצוף החיצוני שלנו, אלא נשמותינו. נשמה זו מציאות. מציאות יותר ממשית מזו של העולם הגופני... אליהו הוא אדם שנשמתו היא נשמה של פנחס. זאת מציאות ממשית".

 

נשמת פנחס מתלווה למשה ואהרון

נראה שהכתוב מרמז שנשמת פנחס התלוותה אל משה ואהרון בשליחויות שלהם אל בני ישראל וכן אל פרעה. וכאשר משה ואהרון דברו אל בני ישראל, נשמה זו דברה אף היא והשיבה את לבם של ישראל אל משה ואהרון. דבר זה מרומז בסגנון התמוה בהמשך הכתוב שם: "הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה...", לכאורה היה צריך לומר "הֵם אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה...", וכפי שכתוב בהמשך "הֵם הַמְדַבְּרִים...". אך ניסוח זה שאינו לפי כללי הלשון הרגילים מובן היטב, אם נבין שהמילה "הוּא" מרמזת ל"פִּינְחָס". פרשיית הייחוס מהולכת ומתמקדת יותר ויותר עד שהיא מתמקדת ועוצרת בפנחס. נשמת פנחס נשלחה כעת לסייע למשה ואהרון. ולכך מרמז הכתוב, וכדלהלן:

"...וַתֵּלֶד לוֹ אֶת פִּינְחָס אֵלֶּה רָאשֵׁי אֲבוֹת הַלְוִיִּם לְמִשְׁפְּחֹתָם: הוּא (פִּינְחָס) אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר ד' לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם: הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם הוּא (פִּינְחָס) מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן: וַיְהִי בְּיוֹם דִּבֶּר ד' אֶל מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:"

אבן עזרא התקשה מדוע הכתוב: "וַיְהִי בְּיוֹם דִּבֶּר..." צמוד לפרשיית הייחוס ומסיים אותה, ואינו מחובר לפרשיה הבאה. וכתב: "אולי בעל ההפסקות ידע לו טעם למה עשה כן, כי דעתו רחבה מדעתנו".

ולפי מה שמרומז בתרגום יונתן, נראה ש'בעל ההפסקות' חיבר כתוב זה לפרשייה הקודמת, משום שהוא אכן שייך אליו. והוא מרמז שביום שדיבר ד' אל משה במצרים וציווה אותו להמשיך בשליחותו, באותו יום נולד פנחס שנשלח אף הוא להצטרף למשה ולאהרון ולגאול את ישראל.

ואפשר שהמילה "בְּיוֹם" שבכתוב זה אינה מופיעה במובן של "זמן" אלא במובן של "בהירות". כוונת הכתוב היא שה' דיבר אל משה בבהירות והראה למשה כמו בבהירות של יום כיצד פועלת נשמת פנחס, וכשם שקהת "ראה" נשמה זו לא באור רגיל אלא בבהירות רוחנית, כך ראה אותה משה.

 

הטענה היחידה שנותרה למשה

השפעת פנחס ניכרת מיד בפרשיה הבאה (שמות ו, כט-ל):

"וַיְדַבֵּר ד' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר אֲנִי ד' דַּבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲנִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִפְנֵי ד' הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם וְאֵיךְ יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה: פ "

פרשיה זו נראית כלפי חוץ כחוזרת על קודמתה, שגם בה טען משה שהוא ערל שפתיים, וכך ביארו כמה מהפרשנים, אלא שלא מובן הצורך בחזרה זו. אמנם לפי מה שהתבאר, מדובר בדיבור חדש של ד' למשה ובמענה חדש של משה. פרשיה זו נועדה לרמז שפנחס אכן פתר את אחת מהטענות של משה. לפני כן היו למשה שתי טענות, האחת שבני ישראל לא האמינו לו ולכן קל-וחומר שפרעה לא יאמין לו, והטענה השניה שהוא ערל שפתים ואהרון 'התפטר' מתפקידו ואינו מסייע לו. כעת, לאחר לידת פנחס, ד' חוזר ומצווה על משה ללכת אל פרעה לצוותו להוציא את בני ישראל ממצרים, ומשה מסרב בטענה אחת בלבד, בטענה שהוא ערל שפתיים. משה כבר הרגיש שפנחס השיב ומשיב את לב הבנים (בני ישראל) אל משה, והוא חש שליבו שלו כבר שב ומאמין בבני ישראל. הטענה היחידה שנותרה למשה היא, שאהרון התפטר והוא עצמו ערל שפתים.

וכנגד טענת ההתפטרות של אהרון מתחילה בסמוך פרשיה פתוחה חדשה המספרת על מינוי חוזר של אהרון לדובר של משה.

 

רמזי תרגום יונתן בסרובו של משה להישלח

תרגום יונתן רמז עוד לפני כן שמשה היה זקוק לפנחס כדי להצליח בשליחותו. בכתוב נאמר (שמות ד, י-יג):

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ד' בִּי אֲ-דֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי: וַיֹּאמֶר ד' אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי ה': וְעַתָּה לֵךְ וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר: וַיֹּאמֶר בִּי אֲ-דֹנָי שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח:"

תרגום יונתן מתרגם את סירובו של משה כך:

"וַאֲמַר בְּבָעוּ בְּרַחֲמִין מִן קֳדָמָךְ ד' שְׁלַח כְּדוֹן שְׁלִיחוּתָךְ בְּיַד פִּנְחָס דְחָמֵי לְמִשְׁתַּלְחָא בְּסוֹף יוֹמַיָא:"

התרגום מרמז שמשה לא הסתפק בהבטחת ד' לעזור לו בדיבוריו, והתחנן שה' יצרף אליו כבר כעת את נשמת פנחס שעתידה להשתלח בעתיד. משה חש שתגיע עת שגם דיבוריו הרגילים ייראו כביכול כדיבורים שאינם נקלטים, והוא יצטרך עזרה ממי שמדבר באמצעות נשמתו. משה ביקש כבר שם, שהפעולות שעתיד פנחס (שהוא אליהו) לעשות בגאולה שבסוף הימים - תיעשנה כבר כעת בגאולת מצרים. משה הרגיש אז שהוא עתיד להתייאש בעתיד מכך שבני ישראל לא יאמינו בשליחותו, והוא מבקש שה' ישלח את פנחס כבר בגאולת מצרים, כדי שנשמתו הגדולה המסוגלת להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, תעשה זאת כבר במצרים.

ובסופו של דבר, דבר זה נעשה בעת שעלה הרצון מלפני הבורא, בעת שה'אבות' התפטרו משליחותם משום שהתייאשו מן ה'בנים'. באותה העת שלח להם ד' את נשמת פנחס שהשיבה את לב האבות על הבנים ואת לב הבנים על האבות.

 

_________________________________________________________

 

¹    וז"ל המדרש (שמות רבה ה,כא): "וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם יֵרֶא ד' עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט. אם באמת באתם משמו של הקדוש ברוך הוא, ישפוט בינינו ובין פרעה, ואם מעצמכם באתם ישפוט ד' בינינו וביניכם".

²    קושיות אלו מובאות כבר ב"פירוש יונתן" (להג"ר פייביל מביסק) שנמצא במקראות גדולות.

³    "בְּנֵי גֵרְשׁוֹם שְׁבוּאֵל הָרֹאשׁ: וַיִּהְיוּ בְנֵי אֱלִיעֶזֶר רְחַבְיָה הָרֹאשׁ וְלֹא הָיָה לֶאֱלִיעֶזֶר בָּנִים אֲחֵרִים וּבְנֵי רְחַבְיָה רָבוּ לְמָעְלָה". (דברי הימים א כג, טז-יז)

⁴    ונראה שלכן היה פנחס קטן בגילו בעת שנמשחו אהרון ובניו לכהונה, וראו גור אריה (במדבר כה,יג): "ופנחס באותו זמן קטן היה כשנמשחו אהרן ובניו".