העוף והנחל שבדרך

 בפרק ק"י בתהילים מוזכרות מלחמות מול אויבים, ובאמצע המזמור מוזכרת בחירה לכהונת עולם. ולקראת סיומו מוזכר הדין שיעשה ד' בגויים, וז"ל המזמור:

 לְדָוִד מִזְמוֹר נְאֻם ד' לַאדֹנִי שֵׁב לִימִינִי עַד אָשִׁית אֹיְבֶיךָ הֲדֹם לְרַגְלֶיךָ: מַטֵּה עֻזְּךָ יִשְׁלַח ד' מִצִּיּוֹן רְדֵה בְּקֶרֶב אֹיְבֶיךָ: עַמְּךָ נְדָבֹת בְּיוֹם חֵילֶךָ בְּהַדְרֵי קֹדֶשׁ מֵרֶחֶם מִשְׁחָר לְךָ טַל יַלְדֻתֶיךָ: נִשְׁבַּע ד' וְלֹא יִנָּחֵם אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק: אֲ-דֹנָי עַל יְמִינְךָ מָחַץ בְּיוֹם אַפּוֹ מְלָכִים: יָדִין בַּגּוֹיִם מָלֵא גְוִיּוֹת מָחַץ רֹאשׁ עַל אֶרֶץ רַבָּה: מִנַּחַל בַּדֶּרֶךְ יִשְׁתֶּה עַל כֵּן יָרִים רֹאשׁ:

במאמר הקודם "דויד המלך הכהן החדש" עסקנו בחלקו הראשון של המזמור, ובמאמר זה נעסוק בהמשכו. ונחזור בקצרה על עיקרי הדברים.

הכתוב שבמרכז המזמור: "נִשְׁבַּע ד' וְלֹא יִנָּחֵם אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק" מתבאר במסורת חז"ל (נדרים לב,ב) כתכנית להחלפת מַלְכִּי צֶדֶק באברהם. מסורת זו מתייחסת למסופר בתורה (בראשית יד) שאברהם יצא למלחמת הצלה כנגד ארבעת המלכים שבאו לארץ ישראל ממרחקים, וניצח אותם והציל את השבויים והרכוש שהיו בידיהם, ולאחר הנצחון בא אברהם למַלְכִּי צֶדֶק מלך שלם, ומַלְכִּי צֶדֶק יצא לקראתו וברך אותו. אלא שמַלְכִּי צֶדֶק נכשל בלשונו וברך את אברהם לפני שהוא ברך את הקב"ה, ובעקבות זאת הקב"ה הודיע לאברהם שהכהונה לא תצא מזרעו של שֵם בן נוח (שהוא מַלְכִּי צֶדֶק) אלא מזרע אברהם והם יהיו כהנים לעולם. אי אפשר להבין את דברי חז"ל כפשוטם, שהרי אברהם הוא צאצא ישיר של שֵם, ומבחינה גופנית הכהונה שיוצאת מאברהם יוצאת גם מִשֵּם. אלא שכוונת המסורת היא שממלכת הכהנים שתצא מאברהם תהיה מסוג אחר.

 

אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק

תפקידו של שֵׁם בן נוח שהיה "כֹּהֵן לְאֵ-ל עֶלְיוֹן" בירושלים, היה לגור בארץ ישראל וללמד תורה ולבצע משפט צדק בעולם ולכן הוא נקרא "מַלְכִּי צֶדֶק". אך מסתבר שרוב צאצאי שֵם לא רצו להמשיך בדרכו הרוחנית, והעדיפו לעסוק בפעולות פיתוח העולם של יֶפֶת. מסתבר שהם הרגישו חוסר נוחות מכך שאינם ממשיכים בדרכו של אביהם, ולכן הם עזבו את הארץ שנועדה להיות ארצו של אביהם שֵׁם, והכנעני החל להשתלט על הארץ.

מי שעשה משפט צדק בעולם היה אברהם, שהיה לו כוח צבאי משלו; ואף כוח כלכלי עצמאי משלו. מַלְכִּי צֶדֶק התפלל לקב"ה שיסייע לאברהם במלחמתו. אך הוא ראה שלולי יוזמת אברהם - התפקיד שלו היה נותר תפקיד סמלי. מַלְכִּי צֶדֶק נפל בדעתו ונכשל בדבריו; והקדים לברך את אברהם לפני הקב"ה. עקב כך, הקב"ה הודיע שאברהם יחליף את מַלְכִּי צֶדֶק, ואברהם יהיה "כֹהֵן לְעוֹלָם". כוונת הדברים היא ליצירת 'ממלכת כהנים' מסוג אחר. ממלכה שבניה יהיו דומים לאברהם אבינו שמצד אחד היה איש אמונה וצדק ומצד שני היה איש מלחמה ואיש כלכלה. ודויד שהיה איש מלחמה ואיש תורה הוא ממשיכו של אברהם ולכן הוא יהיה כהן לעולם.

הכתוב השלישי: "עַמְּךָ נְדָבֹת בְּיוֹם חֵילֶךָ" מזכיר ברמז את הכתוב בשירת דבורה (שופטים ה, ט): "לִבִּי לְחוֹקְקֵי יִשְׂרָאֵל הַמִּתְנַדְּבִים בָּעָם בָּרֲכוּ ד' ". והוא מרמז שגם בתקופת דוד היו מי שהתנדבו לעסוק בתורה, והיו מי שהתנדבו לצאת למלחמה ממש כחיילים בצבא דויד (ראו רלב"ג לשופטים שם). ובכך הצדדים השונים שבכלל ישראל מהווים יחד את ממלכת הכהנים מהסוג החדש.

 

לֹא שָׁכַח צַעֲקַת עֲנָוִים

הכתוב: "יָדִין בַּגּוֹיִם מָלֵא גְוִיּוֹת מָחַץ רֹאשׁ עַל אֶרֶץ רַבָּה". מתבאר במדרשים בכמה אופנים. באופן אחד הוא מתבאר כנקמה בגויים על הרוגי מלכות, כמבואר במדרש תהלים (שוחר טוב; בובר,ט):

"ר' אבהו בשם ר' אלעזר אומר כל צדיק וצדיק שאומות העולם הורגין אותו, הקדוש ברוך הוא כותבו בפורפוריא (בגד מלכות) שלו, שנאמר 'יָדִין בַּגּוֹיִם מָלֵא גְוִיּוֹת'. והקב"ה אומר לאומות העולם למה הרגתם הצדיקים שלי, כגון ר' חנינא בן תרדיון, וכל הנהרגין על קדוש שמי? והן כופרים ואומרים לא הרגנו אותם. מיד הביא הקדוש ברוך הוא פורפוריא שלו ודן אותם ונותן להם אפופסין (גזר דין של עונש), הֱוֵי [אומר שזו משמעות הכתוב]: [כִּי דֹרֵשׁ דָּמִים אוֹתָם זָכָר] לֹא שָׁכַח צַעֲקַת עֲנָוִים".

לפי מדרש זה, המילים "מָלֵא גְוִיּוֹת" מתייחסות לגוויות של כל הצדיקים שנהרגו על ידי מלכויות הגויים, שהקב"ה רושם את אותם בבגד המלכות שלו. וכאשר הקב"ה "יָדִין בַּגּוֹיִם" ויתבע את דמם מן הגויים, והגויים יכחישו שהרגו אותם, הקב"ה מוציא את בגד המלכות הזה ומבטל את דבריהם, ודן ומעניש אותם על כך. ולפי המשמעות הזו נבחר כתוב זה לחתום את תפילת "אב הרחמים". תפילה שנאמרת בקהילות אשכנז לאחר קריאת התורה, בתפילה לראות נקמה בגויים על דם היהודים שנרצחו על ידם.

 

והעוף בא לשתות מן הנחל

פרשנות אחרת לכתוב מופיעה במדרש אחר, שקושר בין המזמור הדן בבחירה לכהונת עולם לבין המזמור הבא בתהילים, וז"ל מדרש תהלים (שוחר טוב, בובר,קיא, בתוספת עריכה ומילות קישור):

"אימתי תגיע הגאולה ויהיה 'אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה'? כאמור שם בנבואת ישעיהו (ל, כה-ו): 'בְּיוֹם הֶרֶג רָב בִּנְפֹל מִגְדָּלִים'.' אלו הרשעים שגבוהין כמגדל, ומונעין את האור מלבוא בעולם, וכאשר רשעים אלו אובדים האור מתרבה... ואותה השעה הקדוש ברוך הוא מרפא שבר עמו... במה הוא מרפא, שמשפיל הרשעים ביום הרג רב... עד עכשיו אין אנו יודעין כמה הם, עד שבא דוד ואמר 'יָדִין בַּגּוֹיִם מָלֵא גְוִיּוֹת מָחַץ רֹאשׁ עַל אֶרֶץ רַבָּה'. נהרות יורדין מדמן של רשעים, והעוף בא לשתות מן הנחל ההוא של דם, שנאמר בכתוב הבא 'מִנַּחַל בַּדֶּרֶךְ יִשְׁתֶּה'. מהו האמור שם בהמשך הכתוב 'עַל כֵּן יָרִים רֹאשׁ'? בא לשתות והנחל עושה גלים, והגל בא לשוטפו, והוא מרים ראשו. אמר דוד הלל והודיה אני עתיד ליתן לך, ולכך נאמר בתחילת המזמור הבא: 'הַלְלוּ יָהּ אוֹדֶה ד' בְּכָל לֵבָב בְּסוֹד יְשָׁרִים וְעֵדָה'. 'בְּכָל לֵבָב' - בכל לב, ולא בלב חלוק."

במדרש זה משמע, שעיקר האיום שהגויים מאיימים על ישראל הוא בהיותם 'גבוהים כמגדל' ושהם מסתירים את אור הגאולה מלבוא. וכאשר הם יאבדו האור יתרבה, והמילים "מָלֵא גְוִיּוֹת" מתייחסות לעת שבה הגויים האלו יאבדו. אך מסתבר שהם אינם אובדים ממש אלא רק מושפלים ואינם גבוהים עוד כ'מגדל', וגם לאחר אובדנם נותרת בהם חיות. שכן לפי המדרש ישנו 'עוף' שבא לשתות מהנחל המלא בדם של הרשעים האלו, אך בנחל יש חיות והגלים רוצים להטביע את ה'עוף' וכדי להציל את עצמו הוא נאלץ להרים את ראשו. מה פשר המדרש?

 

ברית בין הבתרים

לאחר שמַלְכִּי צֶדֶק נכשל בדבריו מסופר, שהקב"ה הבטיח לאברהם שהוא יתן לו את ארץ ישראל, אך אברהם שמע וחקר אודות הבשורה - "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה". יש מדרשים המפרשים זאת כחוסר אמונה. אך קשה לפרש זאת בתור חסרון באמונה, שהרי סמוך לפני כן נאמר - "וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה". ואם אברהם האמין שלעת זקנותו ייולד לו בן שיירש אותו, מדוע הוא אינו מאמין שאותו בן יירש את הארץ. יש גם פרשנות נוספת שמרומזת בדברי רבנו סעדיה גאון. ולפיה אברהם ידע את המצוקה שגרמה לנפילתו של שֵׁם (מַלְכִּי צֶדֶק); והוא שאל את הקב"ה - כיצד אפשר למנוע מצוקות דומות בעתיד; מצוקות שעלולות להביא לאובדן הארץ והתפקיד גם מזרעו, וכדלקמן.

 

כתשובה לשאלת אברהם, הקב"ה ציווה על אברהם לעשות 'מעשה נבואי', שמשפיע על העתיד: "קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ, וְתֹר וְגוֹזָל". אברהם הצטווה ליטול שלושה מיני בהמות, ובנוסף לבהמות שתי ציפורים תור וגוזל. הבהמות נחשבות לגשמיות ביחס לצפורים; שהרי הן אינן מסוגלות להתנתק מהארציות ולעוף באוויר. והדבר מסמל הסכמה של הקב"ה להקמת "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים" מסוג חדש. ממלכה אחת ומאוחדת; שיהיו בה בנים של אברהם שמחוברים מאוד לרוחניות (צפורים); ובנים של אברהם שמחוברים מאוד לגשמיות (בהמות). הבנה כזו מתבארת בתשובות ר' סעדיה גאון (רס"ג) על שאלות חיוי הבלכי. התשובה כתובה בחרוזים (כ"א, עמוד 31 במהדורת פאזנאנסקי, וורשה):

"טעמי המחזה והבתרים לא היבנת עניינם; על כן נבהלת בשמעך את חזונם. הרף ואגידה לך את פתרונם; כי 'תחיית המתים' כתובה בחביונם. פְּגָרִים בּוּתְּרוּ וְהוּרָד 'הַצִּפּוֹר' עֲלֵיהֶם; 'וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם' - וינידם ויחיו כולהם. ולכן הקדים תת כל בֶּתֶר 'לִקְרַאת רֵעֵהוּ' מהם; בְּקָרֵב 'עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ' - לָפַחַת בהם חייהם. חיל הא-ל הגדול הזה בראותו; חויב לצוות כן את בניו ואת ביתו. למען לא ידאגו מן העינוי בביאתו; ויבטחו כי אחריו יודיע ד' ישועתו."

רס"ג מבאר, ש"הָעַיִט" הם הצפורים שמוזכרים לפני כן. וכפי שכבר רמז תרגום אונקלוס שם: "וית עופא לא פליג. ונחת עופא על פלגיא". בתחילה העוף יורד על הבהמות ותוקף אותם כאילו הם פגרים, אך לאחר מכן אברהם מחבר בין העוף והבהמות ונופח בהם חיים. מה משמעות הדבר?

 

חיזוק עצמי

לא קל לאדם להיות פרוש ממנעמי העולם ולעסוק בתורה וברוחניות בלבד. כזכור רוב צאצאי שם לא המשיכו בעיסוקיו הרוחניים של אביהם, וכיוון שהרגישו שלא בנוח עם כך, הם התרחקו ממנו ועזבו את הארץ והכנעני החל להשתלט עליה. גם לחברי קבוצת 'העוף' של ממלכת הכהנים העתידית של אברהם לא קל להיות פרושים ממנעמי העולם, והם מתקנאים בהצלחות הכלכליות ובכבוד שמשיגים חברי קבוצת הבהמות. וכדי להישאר ספונים בבית המדרש הם מתירים לעצמם להתייחס לחבריהם שבקבוצת 'הבהמות' בתור 'פגרים'. והם אף אומרים להם שאין חיים בעיסוקים הגשמיים שלהם, ורק בעיסוק בתורה וברוחניות יש חיות, ולכן עליהם להצטרף אליהם ו'לעוף' עימם יחד.

אך זו ראיה שאינה שלימה. שהרי זו היתה התכנית הראשונית של ממלכת הכהנים של מלכי-צדק והיא תכנית שנכשלה. אמנם, כדי לגבש קבוצה גדולה של חברי 'קבוצת העוף' מותרת פעולה של 'עזרה ראשונה נפשית' ולפיה הם מחזקים את עצמם במחשבה ובדיבורים שכל מי שאינם דומים לי, ואפילו הם מבני עמי, נחשבים ל'פגרים'.

אלא שראייה שכזו עלולה ח"ו לקטרג על בני ישראל והיא מעכבת את הגאולה. והגאולה תחל כאשר תפסקנה 'פעולות העזרה הראשונה' האלו, ואת רגשי הבוז האלו יפנו כלפי הגויים. גם בגויים יש מה לקנא, גם לאומות הגויים יש הצלחות כלכליות וכבוד שאנשים מישראל מתקנאים בהם, והם כמו 'מגדלים' שמסתירים את אור הגאולה מלהגיע, וקנאה זו שוברת את העם. וכאמור במדרש, הרפואה של שבר העם תהיה בזה "שמשפיל הרשעים ביום הרג רב".

 

"שמשפיל הרשעים ביום הרג רב"

המחשבות שאדם חושב משפיעות גם על הסובבים אותו ועל הקשורים אליו1. כאשר חברי קבוצת 'העוף' יפנו את רגשות הבוז האלו כלפי הגויים, והם יתייחסו אל הרדיפה אחרי העושר והכבוד, רדיפה המפתחת את העולם, בתור מעשים בטלים שאין בהם חיות, ובתור מעשים שנעשים על ידי אנשים רשעים ועל ידי אנשים הנחשבים ל'הרוגים'. מחשבות אלו תשפענה לטובה על כל העם וגם על חברי קבוצת הבהמות, והם יפסיקו מלהתייחס אל הגויים בתור 'מגדל גבוה' שיש לקנא בו. ואז תתחיל להתגלות אור הגאולה.

לפי הבנת מדרש זה, כאשר דויד אומר במזמור: "יָדִין בַּגּוֹיִם מָלֵא גְוִיּוֹת מָחַץ רֹאשׁ עַל אֶרֶץ רַבָּה" הוא מתפלל שחברי קבוצת העוף ירגישו אחווה כלפי אחיהם חברי קבוצת הבהמות, ואת רגשות הבוז שלהם הם יפנו כלפי הגויים. במקום לדון את אחיהם בתור 'מתים' ('פגרים') הם ידונו את הגויים בתור 'מתים' ("יָדִין בַּגּוֹיִם מָלֵא גְוִיּוֹת").

 

תיאור כזה מרומז גם בפרשנות של רס"ג לברית בין הבתרים. ה'דקירות ש'העוף' דוקר את 'הבהמות' מופיעות רק בשלב הראשון והמכין, כאשר כל אחד מחברי הקבוצה מזדהה עם התפקיד שהוא בחר בו. אך לאחר מכן אברהם הניד יחד את 'הַפְּגָרִים' ואת 'הַצִּפּוֹר'; ורס"ג מבאר שאברהם נשב רוח של תחיה בשתי הקבוצות2. אברהם עורר את כולם ברוח של תשובה. כל קבוצה תתעורר לראות את מעלת חבירתה; ותחזור בה מההבנה המוטעית שלה - שיש לה כביכול 'חיים' בפני עצמה. כולם יכירו בצורך בקיום שתי הקבוצות, קבוצה של 'בהמות (פְּגָרִים)' וקבוצה של 'צפורים' - ואז יהיו 'חיים' בשתי הקבוצות3.

 

"בא לשתות והנחל עושה גלים"

במדרש מתואר, ש'העוף' בא לשתות מהנחל שנוצר מהדם של ההרוגים הגויים, אך הדבר מסכן אותו: "בא לשתות והנחל עושה גלים, והגל בא לשוטפו, והוא מרים ראשו".

המדרש מרמז שחברי קבוצת העוף נמצאים בשלב זה כשהם כבר מאוחדים עם חברי קבוצת הבהמות, והם מתייחסים גם אליהם בתור חברי קבוצת העוף. אך כיוון שחבריהם עוסקים בפיתוח הגשמי של העולם, יש להתייחס אל הקבוצה הכוללת בתור 'עוף' שעוסק גם הוא במעשים גשמיים של פיתוח העולם. אלא שאז, אם העיסוק של הגויים בפיתוח העולם נחשב לדם של הרוגים, הרי שנחל הדם צריך לשטוף לתוכו גם את 'העוף', שהרי גם 'העוף' עוסק בפיתוח העולם הגשמי.

וכדי שלא להישטף יחד עם הגויים בנחל הזה – על כן העוף "יָרִים רֹאשׁ". משמעות הדבר היא הסתכלות חדשה על העיסוק בעולם הגשמי ובפיתוחו. מדובר בעיסוק נצרך, וממילא יש חיים במי שעוסק בו. אך מי שקשור לעיסוק בתורה זוכה לחיי נצח מלאים. גם הגויים עוסקים בפיתוחו הגשמי של העולם וגם אנשים מישראל עוסקים בפיתוחו הגשמי של העולם. אך אנשים מישראל שעוסקים בפיתוחו הגשמי של העולם עוסקים גם בתורה, או שהם קשורים באופן מסוים עם אנשים מישראל שעוסקים בתורה, ולכן הם זוכים לחיי נצח מלאים.

 

'בְּכָל לֵבָב' - בכל לב, ולא בלב חלוק

דויד ממשיך במזמור הבא ומגלה, שלפי ההבנה החדשה הזו צריך להודות לקב"ה בלב שלם על החסדים שהוא הביא בתקופתו לעם ישראל, ולא בלב חלוק.

במלחמות שדויד ניצח התגשמו הנבואות שניבא בלעם, אך לא כולם הודו על כך ושמחו בלב שלם. חייליו של דויד המלך לא נראו ולא עסקו במה שעסקו חברי קבוצת העוף, ולכן חברי קבוצת העוף שמחו והודו על הניצחונות, אך עשו זאת בלב חלוק ולא בלב שלם. לדעתם, הגאולה תגיע רק כאשר כולם ייראו ויעסקו במה שעוסקים חברי קבוצת העוף. וכל עוד לא הגיעה הגאולה כפי שהם ראו אותה לנכון, אי אפשר להודות על הניצחונות של דויד בלב שלם4.

ודויד אומר שיש לגלות את 'הסוד' שלא כולם צריכים להיראות כמו חברי קבוצת 'העוף', וצריך להודות בלב שלם על החסדים שבתקופתו. וראייה טובה זו על שאר בני העם, תביא לכך שגם הם יעלו במעלות הנבואה כמבואר שם בהמשך המדרש⁵.

 

מדרש זה שעסקנו בו במאמר זה, מבאר את סיום המזמור כפונה אל חברי קבוצת 'העוף' לראות בעין טובה את אחיהם חברי קבוצת 'הבהמות'. יש מסורת אחרת אצל חז"ל, ולפיה סיום המזמור פונה אל חברי קבוצת 'הבהמות' לראות בעין טובה את חבריהם חברי קבוצת 'העוף', ובעז"ה במאמר הבא נדון גם במסורת ההיא.

 

__________________________________________________________________

 

¹      ראו ליקוטי מוהר"ן נט וליקוטי מוהר"ן רנא.

²      רס"ג כותב בפרושו לתורה: "ויניח את העוף על הגופות"; אך בתשובתו לחוי הבלכי הוא מדייק וכותב "וְהוּרָד הַצִּפּוֹר". רס"ג מרמז בכך שאברהם הוריד אמנם את הַצִּפּוֹר כמו עַיִט; אך הוא לא הזדהה לגמרי עם פעולת 'הדקירות', ולכן הכתוב לא מייחס אותה אליו במפורש והדבר נעשה כביכול מעצמו. לעומת זאת אברהם הזדהה עם פעולת התחייה ולכן הכתוב מייחס אותה אליו: 'וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם'; ורס"ג מבאר זאת ואומר – 'וינידם ויחיו כולהם'.

³      ואולי כעין כך מבואר גם בדברי הצדיק הירושלמי הרב אשר פרוינד זצוק"ל (גליון החברותא 356 פר' בהעלותך תשס"ט, עמוד 3): "היות שבשביל קיום התורה עם ישראל צריך את כל הדינים שה' נתן לנו בשעת מתן תורה, אז הוא נתן זכות לחלק מהעם שיעבדו כל ימיהם בתורת משה שקיבלנו במעמד הר סיני. ולעומתם יש חלק נכבד שהולך להם קשה לשבת וללמוד את התורה... אך ללא שתהיה אחדות בין שני המחנות הם לא יוכלו להגיע לתכליתם... אך לצערנו הגדול עוד לא זכינו להגיע לאחדות ולדביקות עם אלה, מפני הלשון הרע והמחלוקת שיש בכל דור ודור."

⁴      וראו במאמר "שמחה ועצב בקרב בגיא מלח"

⁵      וז"ל המשך מדרש תהלים שוחר טוב, בובר,קיא: "... ולכך נאמר 'הַלְלוּ יָהּ אוֹדֶה ד' בְּכָל לֵבָב', בכל לב ולא בלב חלוק, 'בְּסוֹד יְשָׁרִים וְעֵדָה', לפי שהקב"ה מגלה סוד [לישראל, וכן הוא אומר כי לא יעשה ד' אלהים דבר כי אם גלה סודו] אל עבדיו הנביאים (עמוס ג ז), וכן ישראל נקראו נביאים... ואין צריכין מי שילמדם, אלא זה יאמר לה' אני וזה יקרא בשם יעקב (ישעיהו מ"ד,ה), זו הנבואה... ומי גרם להם סוד שגיליתי להם, לכך נאמר בסוד ישרים ועדה".