רבי יוחנן מחוץ לבית המדרש

 במסכת שבת בפ"ז ה"ב מונה המשנה את 'אבות המלאכות' שיש בשבת, שהם ארבעים חסר אחת, וז"ל הירושלמי על המשנה שם בתרגום חופשי:

"רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש עוסקים היו בפרק זה שלוש שנים ומחצה. הוציאו ממנו ארבעים חסר אחת 'תולדות' על כל אחד ואחד מן האבות. מה שהצליחו לסמוך אותו (מצד דמיונו) ל'אב מלאכה' מסוים הגדירו אותו כ'תולדה' לאותו 'אב', ותולדה שלא הצליחו לסמוך אותה לאב מסוים סמכו אותה לאב המלאכה של 'מכה בפטיש'.

יש להבין את האמור כאן מבחינה הלכתית. 'אב-מלאכה' הוא מלאכה שנעשתה במדבר לצורך בניית המשכן, והתורה אסרה לעשותה בשבת. ו'תולדה' היא מלאכה הדומה לאב באופנים מסוימים, ולכן גם היא אסורה בשבת. אך מנין לרבי יוחנן ולריש לקיש שיש פעולה שברור שצריך לאוסרה בשבת ולהגדירה כ'תולדה', גם בלא שמצאו לה דמיון לאחד מאבות המלאכה? ומנין להם שפעולה כזו מוגדרת כתולדה של אב המלאכה 'מכה בפטיש'?

 

המלאכות שנאסרו במרה

שאלה דומה יש לשאול על האמור במסכת סנהדרין (דף נו, ב), שבני ישראל נצטוו על השבת בהיותם במרה בסמוך ליציאתם ממצרים, עוד לפני שהצטוו על בניית המשכן. כיצד ידעו בני ישראל אלו מלאכות אסורות בשבת? מדוע ברור שיש מלאכות שצריכות להיות אסורות גם בלא לדעת מהן המלאכות הנדרשות לעשיית המשכן?

מתבקש שבני ישראל ידעו אז מעצמם מה מוגדר כמלאכה, גם בלא להכיר את המלאכות הנדרשות לעשיית המשכן. וזאת מתוך הספורים הידועים בתחילת ספר בראשית. אדם הראשון אכל בזיעת אפיו לחם, ומכאן ידעו את המלאכות שבסדר עשיית הפת. הבל היה רועה צאן, ומכאן ידעו את המלאכות שבסדר עשיית הבגד. על למך מסופר שהרג איש וילד וכן שהפיץ דברי כפירה בשכר ועונש בעולם, וחז"ל מספרים שלמך עשה זאת תוך כדי מלאכת צידה (ראו בהערת השולים¹). מסתבר שסיפור קדום זה היה ידוע ומועבר במסורת קדומה בעם ישראל. ובני ישראל שיצאו ממצרים הכירו מתוך הספור את מה שמרומז בו. והם הבינו שלמך הוא שחידש את מלאכות הצידה והפשטת העור וכתיבת הספרים, ובאמצעותם הוא הפיץ את דעותיו בכל מקום. יָבָל בנו של למך היה 'אבי יושב אהל ומקנה' ומכאן ידעו את מלאכות הבונה והסותר.

על תּוּבַל-קַיִן בנו האחרון של למך מסופר שהיה "לֹטֵשׁ כָּל חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל". 'לוטש' הוא נפח 'המכה בפטיש' (ראו רמב"ם הלכות חובל ומזיק ו,יא), ומכאן ידעו את מלאכות המכבה והמבעיר לצורך עשיית הפחם הנדרש לנפח למלאכתו, וכן את מלאכת ההכאה בפטיש.

חז"ל דורשים (בראשית רבה) את השם תּוּבַל-קַיִן בתור מי שהוסיף תבלין לאומנותו של קין, ושבתור נפח הוא ייצר חרבות למלאכת ההריגה. וכמו כן הוא מרמזים שהוא הכיר את קין אך הטעה את למך אביו כדי שיהרוג את קין, ובסופו של דבר גם הוא נהרג מכך². מסתבר שהוא נהרג בסופו של דבר כהשתלשלות מן המלאכה שהוא חידש בעולם, והוא ייצר ראשי חצים מברזל לחצים של למך, ובסופו של דבר למך הרג את תובל-קין. וסופו המר של תובל-קין זיכה אותו להיות המאסף של כל אבות המלאכה, ומכה בפטיש הוא 'אב המלאכה' האחרון שבספר בראשית.

 

למעשה, זהו סדר המלאכות כפי שהן מסודרות במשנה במסכת שבת (פ"ז מ"ב³), ובסופן מצויה מלאכת ההוצאה, שאינה דומה לשאר המלאכות, משום שהיא 'מלאכה קלה', ושחז"ל למדו שנאסרה רק מחמת ציווי מפורש בעת עשיית מלאכות המשכן (שבת צו,ב).

 

ומעתה מובן מדוע המשנה מונה בסדר המלאכות כ'אב מלאכה' את 'האופה' ולא את ה'מבשל'. שהרי לכאורה קשה, בבניית משכן היה בישול סממני צבע לצורך המשכן ולא היתה אפיה, והיה צריך למנות את 'המבשל' כאב מלאכה. אולם לפי מה שהתבאר, המלאכות האסורות היו ידועות מתוך המסופר בתחילת ספר בראשית, והן מסודרות במשנה כסידורן בספר בראשית. וכך ידעו אותם בני ישראל בצאתם ממצרים. ומלאכת 'האופה' התחדשה על ידי אדם הראשון כשאפה את הלחם שנענש באכילתו, ולכן היא מוזכרת שם.

 

רבי יוחנן וריש לקיש ו'ההכאה בפטיש'

מעתה מובן יותר מה שמסופר בירושלמי על רבי יוחנן וריש לקיש. 'סדר מלאכות הפת' שורשו בעונש שנענש האדם - "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם". רבי יוחנן וריש לקיש למדו מכך שגם שאר המלאכות שאנשים עושים כדי להתפרנס מהן יש לראות בתור 'עונש' וקללה. 'לט' פרושו קללה, ולכן הם מצאו ל"ט תולדות לכל אחת מאותן ל"ט המלאכות.

ופעולה נפוצה הקשורה למאמץ וטיפול בדברים, שאנשים משתכרים ממנה לפרנסתם, יש להגדירה כ'קללה' וכ'תולדה' לאחד מ'אבות המלאכה'. ואם הם הצליחו למצוא דמיון בינה לבין אחד מהאבות היא תולדה של אותו אב. ואם לא מצאו דמיון, הם שייכו אותה לאב מלאכה של 'מכה בפטיש', משום שהוא 'אב המלאכה' האחרון של המלאכות המרומזות בספר בראשית, ויש לראותו בתור 'מאסף' לכל אבות המלאכות, וכל תולדה שאין לדעת לאן לשייכה - יש לשייכה אליו. ואולי הם דרשו את הכתוב "לֹטֵשׁ כָּל חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל", באופן שהמילה כָּל מרמזת, שאב המלאכה של 'מכה בפטיש' הוא מעין 'אב כללי', שכל התולדות שייכים אליו, אלא אם הצליחו למצוא להן דמיון לאב מלאכה אחר.

 

אלא שעדין קשה להבין כיצד יתכן שתחילה יקבעו אמוראים שמלאכה אסורה מן התורה, ואחר כך יחפשו  למה לדמותה, והרי הסברה היא הפוכה. שמשום דמיונה של פעולה לאב-מלאכה מסוים באופן עשייתה או במטרת עשייתה יקבעו האמוראים שהיא תולדה של אותו אב-מלאכה. וכן הסברה נותנת שאם פעולה מסוימת אינה דומה במהותה או במטרתה לאב-המלאכה 'מכה בפטיש' היא אינה תולדה שלו, ואי אפשר לחייב עליה כ'תולדה' על סמך סברות שנראית כדברי אגדה.

ולכן נראה לומר, שאכן מדובר כאן במעשה בעל משמעות סמלית שאין לו משמעות הלכתית ממשית להלכות שבת. ומטעם זה לא מגלה להו הירושלמי מה היו כל אותן ל"ט תולדות של ל"ט המלאכות.

 

ויש לברר אם כן, מהי המשמעות הסמלית של המעשה המספר על חידושי המלאכות של רבי יוחנן וריש לקיש במשך שלוש וחצי שנים. כדי לברר זאת יש לעיין בסיפור נוסף על רבי יוחנן, המספר על היעדרותו מבית המדרש למשך שלוש וחצי שנים, וכדלקמן.

 

ההתגלות של רבי יוחנן בבית המדרש

וז"ל הירושלמי (מגילה פ"א הי"א) בתרגום חופשי ובתוספת ביאור:

"רבי יוחנן לא הגיע לבית המדרש במשך שלוש שנים ומחצה מחמת צער, ורבי אלעזר מילא את מקומו. לבסוף ראה רבי אלעזר בחלומו, שלמחר 'סיני' מגיע ומחדש לכם דבר. למחר הגיע רבי יוחנן ואמר: מהיכן קָשַט הַקּוֹשֶט הזה שתהא עבודה בבכורות? מהכתוב הזה (במדבר ח, יז): 'כִּי לִי כָל־בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל־בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי אֹתָם לִי'. וכתוב (שמות יב, יב): '...וּבְכָל־אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ד' (והמצרים היו עובדים את הבכורות שלהם, ולכן נענשו בכורות מצרים. קרבן העדה). קודם לכן מה היו עושין (בראשית כז, טו): 'וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת־בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל הַחֲמֻדֹת אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת...". מהו 'הַחֲמֻדֹת' – שהיה משמש בכהונה גדולה."

פרוש קרבן-העדה ביאר, שרבי יוחנן לא בא לבית המדרש שלוש שנים ומחצה מחמת הצער שנגרם לו על פטירת ריש לקיש כמבואר במעשה בבבלי בבבא מציעא (דף פד,א). לכאורה פירושו קשה, שהרי בסוגיית הבבלי מסופר שרבי יוחנן נפטר גם הוא, ואלו בירושלמי מסופר שהוא לא הגיע לבית המדרש, ולבסוף חזר אליו. ונראה שקרבן-העדה סבור שאין מחלוקת במציאות בין הבבלי לבין הירושלמי, אלא שהבבלי מתאר את הסתלקות רבי יוחנן מבית המדרש באופן סמלי כ'פטירה'. ואם כן מסתבר שגם ה'פטירה' של ריש לקיש שקדמה לכך, היתה למעשה 'עזיבה' של בית המדרש.

 

פירוש זה של המעשה שבבבלי התבאר ביתר אריכות במאמר הקודם "רבי יוחנן בירדן". והתבאר שם שתלמידי החכמים מביטים אל בעלי העסקים שעושים את מעשיהם שלא לשם שמים בתור 'לסטים', ובתור אנשים 'מתים'. והתבאר שמאידך, תלמידי חכמים הלומדים את תורתם שלא לשמה, הם הגורמים לבעלי העסקים להתעורר ולחדש מלאכות חדשות ולהתעשר בעושר שאינו הכרחי (כמבואר בליקוטי מוהר"ן קמא קנט).

והתבאר שרבי יוחנן וריש לקיש החליטו שבלימוד תורתם השתרבבו צדדים שלא-לשמה, וכדי שבעלי העסקים לא יתייסרו באשמתם, הם הלכו להתייסר בעצמם. והם הלכו לחדש מלאכות שונות כדי להתעשר באמצעותן, ולכך מכוון הירושלמי כשהוא מספר שהם הולידו ל"ט תולדות לל"ט האבות. אב המלאכה של 'מכה בפטיש' הוא אב המלאכה האחרון שמסופר עליו בספר בראשית, ולכן מספר הירושלמי בסגנון אגדתי שכל 'תולדה' שלא ידעו לאיזה אב לשייכה הם שייכו אותה ל'מכה בפטיש'. ואכן אין זו סברה הלכתית, אלא סברה אגדתית.

אלא שבסופו של דבר חזר רבי יוחנן לבית המדרש, וסיבת הדבר מתוארת בירושלמי, וכדלקמן.

 

הדרשה המצדיקה את ההתגלות בבית המדרש

רבי יוחנן חזר לבית המדרש וגילה שהתנא שחידש שלעתיד לבוא תחזור העבודה לבכורות - אמר דברי אמת ('קָשַט הַקּוֹשֶט', קושטא=אמת), וכן כדי  לפרש את דברי תנא זה. וז"ל התנא שבספרי (במדבר בהעלותך צב):

"... שבכל מקום שנאמר 'לי' הרי זה קיים לעולם ולעולמי עולמים. בכהנים הוא אומר 'וכהנו לי', בלוים הוא אומר 'והיו לי הלוים'... בבכורות הוא אומר 'כי לי כל בכור בבני ישראל'..."

ולכאורה תמוה, אם הכהנים והלויים ישמשו בתפקידם לעולמי עולמים, כיצד יתכן שהבכורות יחזרו גם הם לתפקידם לעולמי עולמים. רבי יוחנן בא ומחדש שמדובר בתפקיד שהוא אחד מתפקידי הכהנים. מצאנו בתורה שלעשיו היו 'בגדי חמודות' ורבי יוחנן מבאר שהם נועדו לתפקידו כ'כהן גדול'. פרוש זה תמוה לכאורה, שהרי באותה העת לא היה מקדש ממש, ומי ששימשו בתפקיד שמקביל ל'כהן גדול' היו שם וכן עבר בנו. וכיצד יתכן שהיו לעשיו בגדי כהונה גדולה?

רבי יוחנן מגלה ש'בגדי החמודות' שהיו אצל רבקה היו בגד המסמל שהלובשו מייעד את עצמו לעבודת ה', ואפשר שיתעלה בבוא היום למדרגת כהן גדול, כמו שהיו שם ועבר בתקופת האבות⁴. תפקיד זה נועד בכל משפחה ל'בן הבכור', ומכאן שיש בבכור קדושה מסוימת. המצרים שהיו במצרים השתבשו בדעותיהם והיו עובדים את הבכורות בתור אלוהות, ולכן הקב"ה היכה את בכורותיהם. אך באותה העת הקב"ה החזיר את בכורות ישראל לקדושה הטבעית וכפי שהיה בימי האבות.

 

תוספת החידוש של רבי יוחנן

רבי יוחנן הוסיף שרבקה הלבישה את יעקב ב'בגדי הבכורה' משום שלפי דעתה הוא היה ראוי למלא תפקיד זה יותר טוב מאשר עשיו. גם יעקב עצמו חשב כך, ועוד לפני כן הוא קנה את ה'בכורה' מעשיו. המשמעות המעשית של 'קנית הבכורה' היא שיעקב ימלא את התפקיד הרוחני במשפחה, והוא זה שייחד את עצמו לעבודת ה'. ואכן חז"ל מספרים שבעת שיעקב יצא מארץ ישראל לחרן הוא נטמן בדרכו בישיבה של שם ועבר למשך ארבע עשרה שנים. עבודה רוחנית זו התאימה ליעקב, ואף התבקשה מה'בכורה' שקנה יעקב.

 

'קניית הבכורה' על ידי יעקב משמעותה, שיעקב יהיה באופן מוסכם בבית המדרש, דבר שאכן התאים  לאופיו שהיה "אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים", ואילו עשיו יעסוק בענייני הפרנסה ויפרנס את יעקב באופן מוסכם, דבר שאכן התאים  לאופיו של עשיו שהיה "אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה". פרנסה זו היתה אמורה להתקבל באופן ישיר מידי עשיו לידי יעקב, בדומה ל'הסכם יששכר וזבולון'. או באופן עקיף, שעשיו ימסור מעשר מכל אשר לו לידי שם ועבר, ושם ועבר ישתמשו במעשר זה כדי לתמוך בתלמידי בית המדרש שלהם ובכללם יעקב. וכן מצאנו שאברהם נתן מעשר למלכי-צדק מלך שלם. ומלכי-צדק שהוא שם בן נוח השתמש בו להחזקת תלמידי בית המדרש שלו. אלא שמשום מה, עשיו התחרט וחזר בו ממכירת הבכורה.

 

התנא שבספרי חידש, שגם לאחר שנבחרו הכהנים והלויים להיות פנויים לעמל התורה ולקבל את פרנסתם מהמעשרות, תפקיד דומה נותר 'קיים לעולם' גם עבור 'בכורות' ישראל. ורבי יוחנן מוסיף ומבאר, שהמצב חוזר למה שמצאנו אצל יעקב ועשיו, ומותר לאדם 'לקנות את הבכורה' מאחד ה'בכורות'. והיינו, שמותר לאדם מישראל, ואפילו שאינו 'בכור' ממש, להיכנס לבית הועד ולהיות פנוי לעמל התורה, ושפרנסתו תתקבל מאחרים שיתנו מעשר מפרנסתם לעומד בראש בית הוועד, והוא יחלקם לתלמידים לפי הבנתו. כאשר אמר רבי יוחנן, שבעל שיטה זו אמר דברי אמת ("קָשַט הַקּוֹשֶט"), כוונתו היתה שהוא קיבל את שיטתו, ולכן החליט לחזור לבית הוועד.

 

ואכן, מצב זה ולפיו ה'בכורה' ניתנת לקניה, עלול לגרום ללימוד תורה שלא-לשמה, שהרי יתכן שאדם יעדיף 'לקנות את הבכורה' ולעסוק בתורה משום ה'כבוד' וה'פרנסה' שמתלווים ל'בכורה' זו. ובכל זאת התורה התירה זאת, ומכאן שהתורה התירה לעסוק בתורה למרות שיתכן שמתלווים לכך שיקולים שאינם לשמה. ואמנם צריך להשתדל לעסוק בתורה שלא בגלל שיקולים אלו, אך אין להימנע מחמת כך מהעיסוק בתורה, ולפיכך חזר רבי יוחנן ל'בית הוועד'.

 

רבי יוחנן הנפח

בסיכום המאמר נמצאו למדים, שבשלוש וחצי השנים שרבי יוחנן היה מחוץ לבית הועד, הוא היה יחד עם ריש לקיש ועסק בהולדת תולדות למלאכות. הבבלי מספר שריש לקיש ורבי יוחנן 'מתו' משום שבעיני עמלי התורה אלו שעוסקים בהולדת תולדות למלאכות אינם קשורים ל'חיים האמיתיים'. הם כביכול צאצאיו הרוחניים של תובל-קין שהיה אבי המכים בפטיש. והירושלמי מרמז לכך כשהוא מספר שבאותם שלוש וחצי שנים של העדרות מבית המדרש הם הולידו ל"ט תולדות לכל ל"ט המלאכות, וכל תולדה שלא ידעו להיכן לשייכה הם שייכו אותה ל'מכה בפטיש'.

 

אך יש השקפה אחרת הרואה בהם 'אנשים יפים', ורבי יוחנן וריש לקיש הפכו למשך שלוש וחצי שנים להיות מהאנשים היפים האלו. ואגדת הבבלי מרמזת לכך כאשר היא מספרת שמי שרוצה לראות את יופיו של רבי יוחנן יביט בנפח המוציא כלי כסף מן האש⁵. ועל שם אותה תקופה נקרא רבי יוחנן 'בר נפחא'⁶.

 

___________________

 

1    וז"ל מדרש אגדה (בובר, בראשית ד): "כי למך סומא היה והיה תובל קין משכו, והיה למך מורה בקשת והיה צד חיות, לפי שכשהיה רואה תובל-קין היה אומר ללמך חיה אני רואה, היה אומר לו באיזה מקום היא, והיה מראה לו, והיה למך מורה בקשת, והיה הורגה. פעם אחת יצא למך לצוד, והיה יודע תובל-קין לקין, שהיה לו קרן אחת במצחו, אמר ללמך אביו דמות חיה רואה אני במקום פלוני, משך למך בקשת והכה לקין והרגו, כשהלכו אצלו אמר תובל-קין ללמך אביו, לא חיה הרגת, אלא קין זקנינו הרגת שהיה לו קרן במצחו, כיון ששמע כן והוא היה סומא הכה ידיו זו על זו כף על כף והרג תובל-קין בנו בין שתי ידיו".

2    ראו במדרש שבהערת השולים הקודמת.

3    "אבות מלאכות ארבעים חסר אחת: הזורע והחורש והקוצר והמעמר הדש והזורה הבורר הטוחן והמרקד והלש והאופה (מלאכות אדם הראשון).   הגוזז את הצמר המלבנו והמנפצו והצובעו והטווה והמיסך והעושה שתי בתי נירין והאורג שני חוטין והפוצע ב' חוטין הקושר והמתיר והתופר שתי תפירות הקורע ע"מ לתפור שתי תפירות (מלאכות הבל).   הצד צבי השוחטו והמפשיטו המולחו והמעבד את עורו והמוחקו והמחתכו הכותב שתי אותיות והמוחק על מנת לכתוב שתי אותיות (מלאכות למך).    הבונה והסותר (מלאכות יבל).   המכבה והמבעיר המכה בפטיש (מלאכות תובל-קין).   המוציא מרשות לרשות (ציווי מפורש במשכן). הרי אלו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת" (שבת פרק ז משנה ב).

4    וכן מבואר ברד"ק שמואל א ב, יח): "ואפוד של פשתן היו חוגרים אותו העובדים את ד' והיו משתנים בו משאר בני אדם ואותו היו חוגרים בין כהן בין לוי בין ישראל". בגד זה נתכנה 'אפוד' משום שהלובשו ייחד את עצמו לעבודת ה', ואפשר שבבוא העת יתעלה במדרגות רוח הקודש עד למדרגת כהן גדול. וכן מצאנו שהנבואה ורוח הקודש שרו על שמואל יותר מאשר על עֵלִי למרות שעֵלִי היה הכהן הגדול.

5    וז"ל הבבלי בבא מציעא (פד, א): "האי מאן דבעי מחזי שופריה דרבי יוחנן, נייתי כסא דכספא מבי סלקי, ונמלייה פרצידיא דרומנא סומקא, ונהדר ליה כלילא דוורדא סומקא לפומיה ונותביה בין שמשא לטולא, ההוא זהרורי - מעין שופריה דרבי יוחנן".

6    וז"ל הבבלי (בבא מציעא פה, ב): " ורבי יוחנן אצל רבי חייא לא? - אמר לי: באתר דזקוקין דנורא ובעורין דאשא - מאן מעייל בר נפחא לתמן".