על ספר הישר

 בספר יהושע מסופר שהגבעונים כרתו ברית עם יהושע, וכאשר חמשה מלכים מארץ כנען שמעו על כך הם יצאו להילחם בגבעונים, ויהושע וכל ישראל באו ונלחמו בחמשת המלכים. ומסופר שם שיהושע עצר את השמש בשמים כדי שבני ישראל יוכלו לנקום באויביהם (יהושע י,י-יד):

"וַיְהֻמֵּם ד' לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּכֵּם מַכָּה גְדוֹלָה בְּגִבְעוֹן וַיִּרְדְּפֵם דֶּרֶךְ מַעֲלֵה בֵית חוֹרֹן וַיַּכֵּם עַד עֲזֵקָה וְעַד מַקֵּדָה: וַיְהִי בְּנֻסָם מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵם בְּמוֹרַד בֵּית חוֹרֹן וַד' הִשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶם אֲבָנִים גְּדֹלוֹת מִן הַשָּׁמַיִם עַד עֲזֵקָה וַיָּמֻתוּ רַבִּים אֲשֶׁר מֵתוּ בְּאַבְנֵי הַבָּרָד מֵאֲשֶׁר הָרְגוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בֶּחָרֶב: אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ לַד' בְּיוֹם תֵּת ד' אֶת הָאֱמֹרִי לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן: וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד עַד יִקֹּם גּוֹי אֹיְבָיו הֲלֹא הִיא כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר וַיַּעֲמֹד הַשֶּׁמֶשׁ בַּחֲצִי הַשָּׁמַיִם וְלֹא אָץ לָבוֹא כְּיוֹם תָּמִים: וְלֹא הָיָה כַּיּוֹם הַהוּא לְפָנָיו וְאַחֲרָיו לִשְׁמֹעַ ד' בְּקוֹל אִישׁ כִּי ד' נִלְחָם לְיִשְׂרָאֵל:"

יהושע כותב בספרו שנס עמידת השמש כתוב בספר הישר, ותרגום יונתן מבאר שם שהכוונה לספר התורה. הרד"ק מבאר שם בשם אביו שנס זה דובר עליו עוד בתורה כאשר הקב"ה נעתר לתפילת משה שישוב וישכון בקרב ישראל (שמות לד,י-יא)

 "וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית נֶגֶד כָּל עַמְּךָ אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת אֲשֶׁר לֹא נִבְרְאוּ בְכָל  הָאָרֶץ וּבְכָל הַגּוֹיִם וְרָאָה כָל הָעָם אֲשֶׁר אַתָּה בְקִרְבּוֹ אֶת מַעֲשֵׂה ד' כִּי נוֹרָא הוּא אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עִמָּךְ:  שְׁמָר לְךָ אֵת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם הִנְנִי גֹרֵשׁ מִפָּנֶיךָ אֶת הָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי:"

נס עמידת השמש הוא פלא שלא נברא כמוהו, ונראה שהכתוב בתורה מתכוון אליו. וצריך לברר מדוע יהושע קורא כאן לספר התורה – "סֵפֶר הַיָּשָׁר"?

 

ישרות ותמימות

נראה שיהושע קרא לספר התורה "ספר הישר" משום שהוא התייחס למה שכתוב בו בישרות ובתמימות, ולכן זכה לנס עמידת השמש, וכן מצאנו משמעות שכזו במדרש תהלים (שוחר טוב; בובר ט,א,ב):

" 'וְכָתוּב יֹשֶׁר דִּבְרֵי אֱמֶת' (קהלת יב,י) - כבר כתבתי לך על ספרי - 'יושר', שנאמר 'הֲלֹא הִיא כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר' (יהושע י,יג), עשה בישרות, עשה בתמימות, עשה באמונה, גזירה גזרתי, חוקה חקקתי, ואין להרהר אחריה"

בפני יהושע עמד קושי גדול בהבנת ציווי שנצטווה עליו בתורה. בתחילת פרשת ראה, נצטוו בני ישראל שבהיכנסם לארץ יערכו מעמד של אמירת ברכות וקללות בהר גריזים ובהר עיבל (דברים יא, כו-ל):

"רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה: ... וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ ד' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל: הֲלֹא הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעֲרָבָה מוּל הַגִּלְגָּל אֵצֶל אֵלוֹנֵי מֹרֶה:

לא הוזכר כאן זמן מדויק מתי יש לערוך מעמד זה, אך יהושע יכול היה לעמוד על כך מהכתוב בהמשך בפרשת כי-תבוא (דברים כז, ב-ו):

"וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד: וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ד' אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ: וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד: וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַד' אֱלֹהֶיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל:"

לפי פשוטו, נאמר כאן שביום שישראל עוברים את הירדן הם צריכים להגיע להר עיבל, ולכתוב שם את התורה על אבנים מסויידות ולבנות מזבח ולהקריב עליו. ומסתבר שכאשר הם כבר מצויים בהר עיבל לצורך כתיבת התורה על האבנים הם יאמרו אז גם את הברכות והקללות שנצטוו לומר שם.

ומן המסופר בספר בראשית (יב, ו): "וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה...". יש להניח שהר גריזים והר עיבל שהתורה מציינת שמצויים "אֵצֶל אֵלוֹנֵי מֹרֶה", מצויים בסביבות שכם. כך שמצירוף כלל המקורות מתבקש שכאשר בני ישראל חצו את הירדן בסמוך לעיר יריחו (יהושע ג, טז), הם היו צריכים להגיע באותו היום להר עיבל שבסביבות שכם.

 

אלא שדבר כזה נראה בלתי הגיוני, המרחק שבין מקומות אלו מוערך בתלמוד (סנהדרין מד, א) במרחק של כששים מיל (כששים ק"מ), ואין זה מציאותי שעם שלם גברים נשים וטף ילכו מרחק שכזה ביום אחד.

ואכן בתלמוד הירושלמי (סוטה פ"ז ה"ג) מובאת דעת התנא רבי אלעזר שבני ישראל לא הגיעו ביום הראשון לסביבות שכם, אלא שלאחר מעבר הירדן הם קיימו את מעמד הברכות בסמוך לירדן: "שתי גבשושיות עשו וקראו זה הר גריזים וזה הר עיבל". כלומר, יהושע הורה לבני ישראל להקים שתי ערימות עפר קטנות, ולקרוא להם הר גריזים והר עיבל כדי לצאת חובת מה שכתוב בתורה, שיש לקיים את מעמד הברכות ביום שעוברים את הירדן במקומות שקרויים כך. אלא שדבר כזה נראה לכאורה כהערמה, ואינו נראה כישרות ותמימות. לפי שיטת רבי אלעזר, יהושע נדחק באופן נוסף, וכדלקמן.

 

אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ

התורה ציינה את מקומם של הר גריזים והר עיבל ואמרה: "הֲלֹא הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעֲרָבָה מוּל הַגִּלְגָּל אֵצֶל אֵלוֹנֵי מֹרֶה". ציון המיקום "אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ" נראה לפי פשוטו כבא לומר שהם נמצאים במקום מרוחק. ומשמע ש"דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ" היא דרך ידועה, שעולה לכיוון מערב לאורך נחל תרצה (ואדי אל פארעה) מסביבות גשר אדם עד סביבות העיר שכם (בערך בתוואי כביש 57). ונראה שכוונת התורה לומר שהר גריזים והר עיבל נמצאים לאחר הדרך הידועה העולה מערבה.

אך רבי אלעזר, שביאר שיהושע קיים את מעמד הברכות בסמוך לירדן, פירש שכוונת הכתוב היא שהר גריזים והר עיבל נמצאים 'רחוק' מן 'המערב' המרוחק, כלומר שהם נמצאים קרוב והם במזרח שקרוב לנהר הירדן (ראו רש"י סוטה דף לג, ב). וקשה מדוע לציין בציון כה מסובך מקום שנמצא כה קרוב?!

אלא שההכרח לא יגונה. יהושע היה סבור שזה לא הגיוני שעם שלם ילך כששים מיל ביום אחד, ולכן הוא דחק בפירושו של הכתוב.

 

זמן קיום המעמד בספר יהושע

מהעיון בספר יהושע עולה שלפי פשוטו הספר בני ישראל לא הגיעו ביום מעבר הירדן לסביבות שכם. בתחילה הם חנו בסמוך ליריחו. לאחר מכן הם כבשו את יריחו. לאחר מכן הם נכשלו בכיבוש העי משום שעכן עבר על החרם ונטל משלל יריחו. לאחר מכן הם סקלו את עכן וכבשו את העי. ורק לאחר מכן (יהושע ח, ל-לה) מסופר שיהושע קיים את מצוות משה והקים מזבח בהר עיבל, ואף כתב את התורה על האבנים, וכן קיים את טקס הקללות והברכות.

במאמר הקודם "מתי התקיים מעמד הברכות בהר עיבל", הובא שלפי שיטת רב שילא במסכת סנהדרין (מד, א). יהושע הבין שהוא שגה כשלא קיים את דברי משה כפשוטם. בפני יהושע עמדה אפשרות נוספת. נס אחד כבר התרחש באותו היום, ומי הירדן עמדו כדי שבני ישראל יעברו את הירדן. ויהושע היה יכול להורות לבני ישראל לנסות ולקיים את ציווי משה כפשוטו, ולהתחיל ללכת לכיוון שכם, ולצפות שיתרחש נס נוסף והם יצליחו להגיע לשם באותו יום. או לחילופין, להורות להם להשכים למחרת הלינה בסמוך לירדן, ולהמשיך בדרכם לסביבות שכם, ואם יש צורך לחנות בדרך בלילות נוספים, ובלבד שישתדלו לקיים מצווה זו במהירות האפשרית.

עכן ראה שיהושע אינו מורה לנסות ולקיים את ציווי משה כפשוטו, והוא למד משם שלא לקיים את ציווי יהושע כפשוטו, ולכן הוא נטל מהחרם של יריחו.

יהושע הבין את מה שהקב"ה רמז לו במעשה עכן, והוא החליט לתקן את המעוות כאשר הדבר יתאפשר. תחילה הוא רצה לנצח ולכבוש את העי, משום שהמנוסה של ישראל לפני אנשי העי היתה עלולה לגבש את כל הגויים למלחמה כנגד ישראל, והוא ראה הכרח להקדים ולמנוע סיכון שכזה. אך מייד לאחר כיבוש העי, הוא הורה לקיים מצוות משה כפשוטו. ולפני שבני ישראל יצאו להשלמת כיבוש הארץ הם באו להר עיבל שבסביבות שכם והקימו שם מזבח וכתבו את התורה על האבנים וקיימו את מעמד הברכות והקללות. וזו משמעות האמור שם (יהושע ח, לג):

"וְכָל יִשְׂרָאֵל וּזְקֵנָיו וְשֹׁטְרִים וְשֹׁפְטָיו עֹמְדִים מִזֶּה וּמִזֶּה לָאָרוֹן נֶגֶד הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק כַּגֵּר כָּאֶזְרָח חֶצְיוֹ אֶל מוּל הַר גְּרִזִים וְהַחֶצְיוֹ אֶל מוּל הַר עֵיבָל כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד ד' לְבָרֵךְ אֶת הָעָם יִשְׂרָאֵל בָּרִאשֹׁנָה:"

כלומר, הדבר הראשון שיש לעשות בכניסה לארץ הוא מעמד הברכות ולא העיסוק בכיבוש יריחו והעי.

 

בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעֲרָבָה

יהושע שב והתבונן אז בכתוב בספר התורה. ההבנה שמעמד הר עיבל היא הדבר הראשון שצריך להיעשות היא משמעות מתבקשת לציווי התורה "וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל", והוא קיים אותו כעת לפני שימשיך בכיבוש שאר הארץ. אך המשמעות הפשוטה של הציווי "וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד: וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת..." היא שהדבר יעשה באותו יום עצמו. והרי לפי פשוטו לא מסתבר שעם שלם ילך מרחק כה גדול ביום אחד

יהושע חיפש היכן הכתוב רומז לפתרון בעיה זו. הסיק אז שציון המיקום "אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעֲרָבָה" - הוא מיותר ואף יוצר קשיים. הר עיבל והר גריזים הם הרים שנמצאים בגב ההר, וכיצד יתכן לומר עליהם שהם "בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעֲרָבָה", וכבר הוזכר קושי זה גם בתלמוד (סוטה לג, ב): " 'הַיֹּשֵׁב בָּעֲרָבָה' - והלא בין הרים וגבעות הן יושבין!?".

יהושע הניח שבקושי זה רמז משה שאין לקיים כפשוטו את הציווי (דברים כז,יב-יג): "אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם עַל הַר גְּרִזִים בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשכָר וְיוֹסֵף וּבִנְיָמִן: וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה בְּהַר עֵיבָל רְאוּבֵן גָּד וְאָשֵׁר וּזְבוּלֻן דָּן וְנַפְתָּלִי:". מציווי זה משמע שכמה מהשבטים יעמדו ממש על גריזים וכמה מהשבטים יעמדו ממש על הר עיבל. אך יהושע הבין שציון המקום "בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעֲרָבָה" אינו נועד לציין את מקום ההרים אלא את המקום שבו יש לקיים את המעמד, והיינו שכל השבטים יעמדו יחד במישור שבין שני ההרים ("בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעֲרָבָה"), אלא ששבטים מסוימים יהיו קרובים להר גריזים ושבטים מסוימים יהיו קרובים להר עיבל, אך כולם יעמדו יחד "בָּעֲרָבָה" שבין ההרים, וכפי שעולה מפשוטו של ספר יהושע, וכפי שהבין רבי יהודה הנשיא את ציווי התורה (וראו בסוגיה בסוטה לז, א)

 

אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ – לצורך המלחמה באויבי ישראל

גם ציון המקום "אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ" שמתחילה הובן שכוונתו לומר שהרי גריזים והר עיבל הם אחרי הדרך הידועה הפונה מערבה (תוואי נחל תרצה), אינו מובן דיו. שהרי הכתוב מציין שהם אחרי הדרך אך אינו מציין כמה רחוק ממנה. יהושע הסיק אז שהכתוב מרמז כאן כיצד יתכן שעם שלם יגיע לשם ביום אחד. יש לקרוא את הכתוב כאלו הוא אומר - שאחרי הדרך תבוא (תשקע) השמש. בני ישראל צריכים להתחיל ללכת בדרך לכיוון הר גריזים והר עיבל, והשמש תשקע רק לאחר שהם יסיימו אותה.

יהושע הבין אז שהכתוב מרמז לו שיש בכוחו להעמיד את השמש לצרכי עם ישראל. לאחר הנפילה בעי הוא לא רצה לנצל כוח זה לצורך ההגעה להר עיבל, כיוון שהוא רצה שכעת הוא ובני ישראל יתאמצו בתהליך התשובה שלהם בהגעה להר עיבל, ולא ישתמשו בנס לשם כך. אך הוא ידע שהתורה רמזה לו שיש בכוחו להעמיד את השמש.

ואמנם בעת שהוא ובני ישראל רדפו אחרי חמשת המלכים, והקב"ה סייע להם בנס והמטיר אבנים מהשמים על אויבי ישראל, יהושע השתמש במה שהבין מרמזי התורה שיש בכוחו לשלוט על גרמי השמים, ועצר את השמש:

"אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ לַד' בְּיוֹם תֵּת ד' אֶת הָאֱמֹרִי לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן: וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד עַד יִקֹּם גּוֹי אֹיְבָיו הֲלֹא הִיא כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר"

הצורה: "אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ לַד' " היא צורה נדירה שמחברת עבר ועתיד, והיא נועדה להדגיש את הזמן שבו ארע הדבר. צורה דומה נמצאת לפני כן (יהושע ח, ל): "אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ מִזְבֵּחַ לַד' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר עֵיבָל". הכתוב מדגיש שם את זמן בניית המזבח, ומרמז שמדובר בפעולה שנעשתה לאחר זמן. והיינו שבניית המזבח היתה צריכה להיעשות מייד ביום הראשון, אך היא נעשתה לאחר זמן. ואף כאן צורת הדיבור: "אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ לַד' " מרמזת שיהושע היה צריך לעצור את השמש כבר ביום הראשון למעבר בני ישראל את הירדן, כדי שיגיעו עוד באותו היום להר עיבל ויקימו כבר אז את המזבח. אך בסופו של דבר הוא ניצל כוח זה בשלב מאוחר יותר כדי שבני ישראל יוכלו לנקום באויביהם.

ולפי מי שהתבאר המילים: "הֲלֹא הִיא כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר" מרמזות שהאפשרות שיהושע יוכל לעצור את השמש כתובות כבר בספר התורה, והן מרומזות במילים: "אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ", והיינו שהשמש תשקע רק לאחר שבני ישראל יסיימו את דרכם. ויהושע קורא כאן לספר התורה "סֵפֶר הַיָּשָׁר" משום שההבנה שיהיה לו כוח לעצור את השמש, הגיעה אליו לאחר שהבין שהוא צריך לקיים בתמימות ובישרות את מה שכתוב בתורה, ושעליו להגיע להר עיבל עוד ביום הראשון למעבר הירדן.

 

ואמנם כפי שהתבאר המאמר הקודם "מתי התקיים מעמד הברכות בהר עיבל", ב'עולם התשובה' רשום שבני ישראל קיימו את מעמד הברכות ביום הראשון. והבנה זו מרומזת בשיטת רבי יהודה - ולפיה בני ישראל הלכו ביום מעבר הירדן ששים מיל עד סביבות שכם וקיימו שם את מעמד הברכות וכתיבת התורה על האבנים, וחזרו באותו היום ששים מיל עד סביבות יריחו ולנו שם, ובסך הכל הלכו מאה ועשרים מיל באותו יום – שיטה זו מתארת כיצד נראים הדברים ב'עולם התשובה'. בעולם התשובה שהוא 'למעלה מן השמש' רשום שיהושע עשה את ציווי משה כפשוטו. ואמנם אם בני ישראל הגיעו לסביבות שכם וקיימו את המעמד הנדרש עוד באותו היום, מסתבר שהיו צריכים ללון שם, ואין צורך שיחזרו וילונו בסביבות יריחו. ואילו בעולמנו הגשמי רשום שבני ישראל לנו באותו הלילה בסביבות יריחו. ולפיכך, כדי לתאם בין מה שרשום ב'עולם התשובה' לבין מה שרשום ב'עולם הגשמי', רשמו שם ב'עולם התשובה' שהוא 'למעלה מן הזמן' שבני ישראל הלכו באותו היום הלוך ושוב, ובסך הכל מאה ועשרים מיל.