מה למד דויד מאחיתופל

 בפרק 'קנין תורה' (אבות פ"ו מ"ג) מובא לימוד בקל-וחומר שצריך להעמיק בהבנתו:

"הלומד מחבירו פרק אחד או הלכה אחת או פסוק אחד או דבור אחד אפילו אות אחת צריך לנהוג בו כבוד. שכן מצינו בדויד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד, וקראו רבו אלופו ומיודעו. שנאמר 'וְאַתָּה אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכִּי אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי' (תהלים נה, יד). והלא דברים קל וחומר! ומה דויד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד, קראו רבו אלופו ומיודעו, הלומד מחבירו פרק אחד או הלכה אחת או פסוק אחד או דבור אחד אפילו אות אחת, על אחת כמה וכמה שצריך לנהוג בו כבוד!".

נאמר כאן שדויד שלמד מאחיתופל שני דברים ונהג בו כבוד, ואם כן קל-וחומר שהלומד מחבירו אות אחת צריך לנהוג בו כבוד. אלא שקל-וחומר זה אינו מובן, שהרי אם דויד למד מאחיתופל שני דברים אולי זו הכמות הפחותה שמחייבת לנהוג כבוד בזה שלימד, אך לימוד אות אחת אינו מחייב בכך.

ונראה שקושי זה הוא מכוון. ומטרתו לרמז שדויד למד מאחיתופל 'שני דברים' שעל פניהם הם אינם נראים כ'תורה' ואולי אף מנוגדים לה. ואם דויד נהג כבוד באחיתופל שלימדו שני דברים שאינם תורה, קל וחומר שצריך לנהוג כבוד במי שלמד מחבירו אות של תורה ממש.

כדי להרחיב בכוונת מאמר חז"ל זה יש להקדים ולחזור בקצרה על מה שהתבאר במאמר הקודם.

 

הייחוס של בת שבע

מהשוואת כמה מקורות בתנ"ך עולה שאליעם בן אחיתופל שהיה בקבוצת הגבורים של דויד היה בנו של אחיתופל יועצו של דויד. ובת שבע שהיתה בתו של אליעם (ונכדתו של אחיתופל) היתה 'נשואה' לאוּרִיָּה החתי, שלפי פשטות הכתוב היה גוי חתי. וכן היא גם דעת הרמב"ם שאוריה החתי היה 'גר תושב' (שו"ת רבי אברהם בן הרמב"ם סימן כה), כלומר גוי שמאמין בבורא העולם ואינו עובד אלילים, ומקיים את המצוות שנצטוו בני נוח.

אולם היותו גר-תושב לא מתירה את ה'נישואין' שלו עם בת שבע. בתורה נאמר (דברים ז, א-ג): "כִּי יְבִיאֲךָ ד' אֱ-לֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ... וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ". לפי דיני התורה גוי משבעת העממים שהשלים עם בני ישראל ואינו עובד עבודה זרה יכול להיות בגדר 'גר תושב'1, אך גם כך הנישואין שלו עם בת ישראל הם אסורים מן התורה ("וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם"2), וכמו-כן הם חסרי תוקף3. לפיכך, נראה שדויד נהג כראוי כאשר הפריד בין בת שבע לאוריה החתי, וצריך ברור מדוע דויד מואשם כאילו הוא בא על 'אשת אוריה'. נראה שהמדרש בענין ה'דברים' שלמד דויד מאחיתופל מרמז לפתרון השאלה.

 

דויד והעציץ

במאמר הקודם "דויד והעציץ" התבאר שלדעת אחיתופל גוי שנלחם בצבא ישראל עבור עם ישראל נחשב ל'ישראלי' ויכול להתחתן עם ישראלית, ובהתאם להשקפה זו אחיתופל היה מיוזמי הנישואין של בת שבע נכדתו לאוריה החתי. ודבר זה מרומז גם במעשה תמוה שמובא בתלמוד הירושלמי (סנהדרין פ"י ה"ב בתרגום חופשי):

"בשעה שבא דויד לחפור את היסודות של בית המקדש חפר חמש עשרה מאות אמה ולא מצא את התהום. ובסוף מצא עציץ אחד ורצה ליטלו. אמר לו העציץ אין אתה יכול ליטלני. שאל אותו דויד מדוע? אמר לו משום שאני כבוש כאן על התהום שלא יציף את העולם. אמר לו ומאימתי אתה נמצא כאן? אמר לו משעה שהשמיע הבורא את קולו בסיני ואמר 'אנכי ד' אלהיך' רעדה אז הארץ ושקעה, ומאז אני נתון כאן כדי לכבוש את התהום. אף על פי כן לא שמע לו דויד. וכיוון שהרים דויד את העציץ עלה התהום ורצה להציף את העולם. והיה אחיתופל עומד שם, ואמר בלבו כעת דויד יחנק ואני אמלוך..."

אי אפשר להסביר את המעשה כפשוטו, שהרי שלדויד נודע על המקום הראוי למקדש בזמן מאוחר מאוד לאחר שאחיתופל כבר מת. וכמו כן, אם מדובר בהצפה ממש, גם אחיתופל היה טובע בה, ולא יכול היה למלוך. והתבאר שדויד רצה לבנות את המקדש והקב"ה מנע זאת ממנו ושלח את נתן הנביא להודיע לו שעתיד להיוולד לו בן שייקרא שְׁלֹמֹה ויבנה את המקדש⁴. ודויד הניח שלשם כך כדאי למצוא אשה ירושלמית ולהוליד ממנה את הבן הזה (שְׁלֹמֹה ~ וַיְהִי בְשָׁלֵם סֻכּוֹ ~ יְרוּשָׁלִַם), והכתוב מרמז לכך (שמואל ב ה, יג-יד): "וַיִּקַּח דָּוִד עוֹד פִּלַגְשִׁים וְנָשִׁים מִירוּשָׁלִַם...". המיוחד בנשים היה שהן היו מירושלים, וכך תכנן דויד לקיים נבואה זו. וכאשר המעשה מתאר את דויד כחופר את היסודות למקדש, כוונתו לתאר את דויד כמי שמשתדל להוליד את הבן הצדיק שיבנה את המקדש.

כאשר דויד מוצא 'עציץ' הכוונה היא שהוא מצא את בת שבע בתור 'כלי' מתאים לזרוע בו את הבן שלמה. וכאשר העציץ מספר לדויד שהוא נתון שם כדי למנוע את הצפת העולם, המעשה מרמז מה היתה השקפת עולמה של בת שבע בעת שהיתה נשואה לאוריה החתי.

 

מדוע נישאה בת שבע לאוריה החתי

ניתן לומר שה'נישואין' של בת שבע לאוּרִיָּה נבעו מאהבה. אך מסתבר, שהם נבעו בעיקר מיוזמה של אחיתופל ואליעם. אליעם בן אחיתופל ואוריה החתי היו חברים ביחידת הגיבורים של דויד. אשתו הראשונה של אוריה מתה עליו והוא נותר עם ילדיו הקטנים (רד"ק שמואל ב יב, א). מסתבר, שאוריה תכנן לפרוש מן הצבא כדי לטפל בילדיו הקטנים. אליעם סיפר על כך לאביו אחיתופל; וזה הציע לו שיאמר לבת שבע - לגמול חסד עם האומה הישראלית. היא תינשא לאוריה החתי ותטפל בילדיו; וכך יוכל אוריה להתפנות לצבא ולהילחם את מִלְחֲמוֹת ה'.

אחיתופל, היה איש דמים ומרמה; אך הוא היה נחשב בעיני העם כמבין בעניינים תורניים - "וַעֲצַת אֲחִיתֹפֶל אֲשֶׁר יָעַץ בַּיָּמִים הָהֵם כַּאֲשֶׁר יִשְׁאַל אִישׁ בִּדְבַר הָאֱ-לֹהִים" (שמואל ב טז, כג). אחיתופל אמר, שהנישואים של בת שבע לאוריה החתי - הם אמנם חסרי תוקף על פי תורת ישראל; אך הם תקפים על פי חוקי בני נוח. אחיתופל ואליעם שכנעו את בת שבע, והיא 'נישאה' ב'נישואים אזרחיים' לאוריה החתי וטיפלה בילדיו; ואוריה חזר לצבא דויד.

דבר זה מרמז המעשה שבירושלמי, כשהוא מספר שה'עציץ' אמר לדויד שהוא מונע את הצפת הארץ ושהוא נתון שם מאז מתן תורה שאז כמעט והוצפה הארץ. עד מעמד הר סיני העולם התקיים בזכות עשיית מעשי חסד, ומערכת החוקים המחייבת היתה 'חוקי בני נוח'. כאשר ניתנה תורה, היה צד לחשוב שכל הכללים שהיו נהוגים לפני כן נמוגו כליל, וה'ארציות' תשקע כביכול בתהום. אך הקב"ה הודיע שדבר זה אינו נכון, ואמנם העולם מתקיים מעתה בזכות התורה ובזכות עמל התורה, אך גם בזכות מעשי חסד כפי שהיה קודם לכן, וכמו כן שחוקי בני נוח ממשיכים לחייב את כלל האנושות.

ואכן גם לאחר מתן תורה 'חוקי בני נוח' הם הכללים הקובעים בענייני ממונות בין ישראל לגויים, וכאשר ישראלי וגוי (גר-תושב שאינו עובד עבודה זרה) באים לדון בבית דין תורני, הרי שבית הדין התורני צריכים לשפוט אותם לפי הנהוג בחוקי בני נוח (ראו רמב"ם הלכות מלכים י, יב5). אלא שאחיתופל טען שכך הדבר גם בחוקי האישות, ולמרות שלפי דיני התורה אסור לאוריה החתי לשאת את בת שבע שהיא ישראלית, הרי שהנישואים שלהם תקפים לפי חוקי בני נוח. ולשיטתו, חוקי בני נוח קובעים בדיני אישות ואפילו במקום שהם מתנגשים עם תורת ישראל. אחיתופל הודיע את שיטתו ברבים, ואף שכנע את נכדתו בת שבע שהיא עושה מעשה חסד לעם ישראל כאשר היא 'נישאת' לאוריה החתי ומטפלת בילדיו ומאפשרת לו לחזור לצבא ישראל.

כאשר דויד שלח שליחים לבת שבע שתבוא אליו, היא חזרה על השקפת עולמו של הסבא אחיתופל, והודיעה שבנישואיה עם אוריה היא עוסקת בעשיית מעשי חסד שבזכותם העולם קיים עוד לפני מתן תורה. ואם דויד ייקח אותה תיווצר מהומה ציבורית שתטביע אותו, ועדיף שלא ייקחה. וזו כוונת הירושלמי כשהוא מספר שהעציץ אמר לדויד שאם הוא ייטול אותו יעלה התהום ויטביע אותו. אלא שבכל זאת דויד לקח אותה, וכדלקמן.

 

וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים וַיִּקָּחֶהָ וַתָּבוֹא אֵלָיו...

במאמר הקודם התבאר שלדויד נודע כבר ממשרתיו על הנישואין האסורים של בת שבע, ושהוא חשש להתערב ולהפריד בינם, משום שהוא היה באמצע מלחמה מול עמון והוא חשש מפתיחת חזית נוספת כנגד אחיתופל וממרידה ציבורית. אך לאחר שהוא ראה את בת שבע וברר אודותיה, משרתיו העלו ענין זה בשנית ("הֲלוֹא זֹאת בַּת שֶׁבַע בַּת אֱלִיעָם אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי"), והציעו לו להפריד בינם ולקחת אותה לו לאשה. דויד נעתר אז להצעתם, אלא שהיה צורך לשכנע גם את בת שבע.

במקומות אחרים כאשר השליט לקח אשה בכפייה מופיע רק הפועל של לקיחה: ("וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה"; "וַיִּשְׁלַח אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ גְּרָר וַיִּקַּח אֶת שָׂרָה"; "וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ"; "וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר"). הכתוב "וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים וַיִּקָּחֶהָ וַתָּבוֹא אֵלָיו..." מכיל סתירה פנימית. הוא מתחיל ב"וַיִּקָּחֶהָ" שמשמעותו לקיחה בכפיה, והוא מסתיים ב"וַתָּבוֹא אֵלָיו" שמשמעותו הגעה מרצון.

הכתוב מרמז בכך שעוזריו של דויד ניהלו שיחות נפש עם בת שבע; והסבירו לה שאחיתופל הטעה אותם והחטיא אותם, והיא ואוריה החתי עוברים על איסור תורה שאין לו היתר. אדרבא, כדאי שהיא תגמול חסד עם האומה הישראלית; ותוליד לדויד את הבן שְׁלֹמֹה - שיבנה את המקדש. בת שבע נטתה להאמין לדבריהם, והיא באה מרצונה לדויד. אך מאחר שהספור נשמע כהמצאה חשודה; היא ביקשה שדויד יאשר שהוא קיבל נבואה כזו, ושהוא ישבע שהנבואה תתייחס אל הבן שייוולד להם.

השבועה הזו מוזכרת במקום אחר (מלכים א א, יז): "וַתֹּאמֶר לוֹ אֲדֹנִי אַתָּה נִשְׁבַּעְתָּ בַּה' אֱ-לֹהֶיךָ לַאֲמָתֶךָ כִּי שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרָי וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי". אין זה מובן מדוע דויד הוכרח להישבע לבת שבע. אולם לפי מה שהתבאר, השבועה נעשתה לפי דרישת בת שבע - שרצתה לאשר שדברי דויד על הנבואה הם אמיתיים, והוא אינו קורא לה כדי לספק את תאוותו, אלא לשם שמים כדי להוליד ממנה את הבן שלמה שיבנה את המקדש! דויד ובת שבע היו סבורים מתחילה שהשבועה תתייחס לבן הראשון שייוולד להם, אולם לאחר שהוא נפטר - הם הבינו שהיא מתייחסת לבן השני.

 

התכנית ל'גרושים האזרחיים' של בת שבע

כאשר בת שבע הודיעה בפני העוזרים שהיא פורשת מרצונה מלהיות 'אשת אוריה', הדבר יכול היה להתפרסם ולהיחשב גם ל'גירושין בדיני בני נוח'6, משום שהעוזרים היו עדים שיכולים לפרסם זאת. אך אם סמוך לכך דויד היה נושא אותה - אחיתופל ואליעם היו טוענים שאוריה היה בצבא הרחק מביתו, ודויד ניצל זאת לרעה ושידל את בת שבע 'להתגרש' ממנו, והם היו מתסיסים את הצבא כנגדו. משרתיו של דויד הציעו להאשים את אוריה בגרימת גירושין כאלו. באופן כזה, דויד יוכל לשאת את בת שבע בלא שהצבור יקטרג עליו. ולשם כך הם תכננו להשתמש ב'תקנת אביגיל'.

בעבר, כאשר אנשי דויד פנו לנבל הכרמלי וביקשו תמורה להגנה שהם סיפקו לו; נבל ביזה אותם ואת דויד ואמר "הַיּוֹם רַבּוּ עֲבָדִים הַמִּתְפָּרְצִים אִישׁ מִפְּנֵי אֲדֹנָיו". לאחר מכן ד' המית את נבל; ודויד הציע לאביגיל הכרמלית להינשא לו לאשה. היא הסכימה וענתה: "הִנֵּה אֲמָתְךָ לְשִׁפְחָה לִרְחֹץ רַגְלֵי עַבְדֵי אֲדֹנִי". רחיצת רגלים של מישהו אחר יש בה השפלה, והיא מלאכה שנראית מתאימה לשפחה. אך אביגיל רצתה לרומם את קרנם של דויד ושל אנשיו; ולהראות שכל אחד מהם הוא כמו שר חשוב; לפיכך, צריך שמישהו אחר ירחץ את רגליו.

אביגיל הכרמלית לא נהגה שקר בעצמה. היא היתה נביאה ואישה חשובה ועשירה; ויחד עם זאת היא רחצה את רגליו של דויד בעלה. דויד קיבל את דבריה, והחליט לרומם את מעמדם של חייליו. דויד קבע שכל אחד מאנשיו צריך לנהוג כך בביתו. צריך שמישהו אחר ירחץ את רגליו - ואין מתאים לכך יותר מאשתו של כל אחד מהם. חכמי ישראל ראו את מכלול ההדרכות שנובעות מדברי אביגיל הכרמלית - כהדרכות לכל ישראל⁷. אך מסתבר שבכל הדורות תקנה זו לא פשטה באופן גורף - והיו נשים שסירבו לקיים אותה; ובעליהן ויתרו ולא דרשו זאת (כמבואר בהערת השולים⁸), ומסתבר שכך היה גם בימי דויד.

העוזרים הציעו שדויד יקרא לאוריה מן הצבא, ויורה לו לחזור לביתו ולרחוץ את רגליו; והם יבואו עם אוריה כמשלחת של כבוד המביאה מתנה מהמלך. בדרך לשם המשלחת תשכנע את אוריה שכוונת דויד היתה שאשתו תרחץ לו את רגליו בפניהם - כהערכה לגבורתו במלחמות. אוריה ידרוש זאת מבת שבע. אולם בת שבע תאמר לו שהדרישה הזו משפילה אותה; ולכן היא מחליטה להתגרש ממנו ולעזוב את הבית. הפרישה מבית אוריה תיחשב לגירושין בדיני בני נוח. ועוזרי דויד יוכלו לספר לציבור שהגירושין נעשו באשמת אוריה החתי - שהציב לבת שבע 'דרישה משפילה' בפני אנשים זרים, ואילו כוונת דויד היתה רק בגדר הצעה לאוריה שאשתו תרחץ את רגליו בצנעה. ובעקבות הגירושין האלו, דויד יוכל לשאת את בת שבע ללא חשש מתסיסה בצבא.

אלא שאם הם היו מעכבים את הנישואים עד לביצוע בפועל של 'הגירושין האזרחיים', ודבר העיכוב היה נודע בעתיד, עלול היה הדבר להתפרש כהכרה שלהם בשיטת אחיתופל, שגם דיני התורה מכירים בתוקפם של נישואין אזרחיים בין גוי ויהודיה. לפיכך – 'כדי להוציא מליבם של צדוקים' – הם הורו לדויד שכבר כעת הוא יישא את בת שבע לאשה בפניהם, וידחה את מועד ביצוע הגירושין האזרחיים לעת שהדבר יהיה הכרחי.

 

התקלה בתכנית

"וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתִּשְׁלַח וַתַּגֵּד לְדָוִד וַתֹּאמֶר הָרָה אָנֹכִי". בת שבע לא הוצרכה להצפין את המידע על הריונה; מפני שמדובר היה בתכנית ידועה מראש, שהשליחים היו היוזמים שלה. דויד הורה ליואב לשלוח אליו את אוריה. כשאוריה הגיע, דויד שאל אותו אודות אירועי המלחמה; ולאחר מכן אמר לו: "רֵד לְבֵיתְךָ וּרְחַץ רַגְלֶיךָ!". ושליחי דויד הלכו אחריו ובידם מתנות כבוד - "וַתֵּצֵא אַחֲרָיו מַשְׂאַת הַמֶּלֶךְ"; אולם אוריה לא נהג כצפוי - והתכנית השתבשה. אוריה לא הלך לביתו, וישן יחד עם חיילי דויד בפתח ארמונו. דויד שאל אותו מדוע, ואוריה ענה:

"הָאָרוֹן וְיִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה יֹשְׁבִים בַּסֻּכּוֹת, וַאדֹנִי יוֹאָב וְעַבְדֵי אֲדֹנִי עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים, וַאֲנִי אָבוֹא אֶל בֵּיתִי לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׁכַּב עִם אִשְׁתִּי?! חַיֶּךָ וְחֵי נַפְשֶׁךָ אִם אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה!"

אוריה הסביר, שהוא נוהג במידת חסידות; וכל עוד ישראל מצויים במחנה מלחמה, הוא מחמיר על עצמו, ואינו רוצה לשכב עם 'אשתו'. ואמנם דויד כלל לא רצה שאוריה ישכב עם בת שבע! דויד רצה שאוריה ירד לביתו כדי ליזום מריבה באשמת אוריה; אלא שהוא לא יכול היה לגלות זאת.

דויד השאיר את אוריה יום נוסף והשקה אותו ביין, אולם אוריה לא ירד לביתו. התכנית לגירושין אזרחיים פומביים של בת שבע מאוריה נכשלה, ובעקבות זאת דויד שלח בידי אוריה עצמו מכתב סודי אל יואב שר הצבא: "וַיִּכְתֹּב בַּסֵּפֶר לֵאמֹר הָבוּ אֶת אוּרִיָּה אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה וְשַׁבְתֶּם מֵאַחֲרָיו וְנִכָּה וָמֵת".

 

הצידוק הפנימי של דויד

לשיטת הרמב"ם, מידת החסידות של אוריה חייבה אותו מיתה - מפני שהוא היה גוי! (מלכים י, ט):

"גוי שעסק בתורה חייב מיתה, לא יעסוק אלא בשבע מצות שלהן בלבד... או יהיה גר צדק ויקבל כל המצות, או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע, ואם עסק בתורה, או שָׁבַת, או חִדֵּש דבר, מכין אותו ועונשין אותו, ומודיעין אותו שהוא חייב מיתה על זה, אבל אינו נהרג."

אוריה החתי "חִדֵּש דבר" על דעת עצמו; הוא נהג מנהג חסידות - ונמנע מלשכב עם אשתו בזמן שעם ישראל מצוי בצרה. חידוש דבר בתורת ישראל נחשב אצל יהודי למעלה יתירה; אך הוא נחשב אצל גוי לעבירה המחייבת 'מיתה בידי שמים'. ודויד החליט 'לעזור לשמים' להמית את אוריה.

גם סגנון דבורו של אוריה החתי - סייע להחלטה הזו. אוריה היה סבור שדויד שנשאר בירושלים עם נשותיו ולא יצא לשדה הקרב זלזל במנהג החסידות שלו, ואילו יואב שר הצבא שהיה באותה שעה בשדה הקרב נהג בפועל כמנהג הזה. אוריה החליט שיואב ראוי להיות למלך על ישראל; ושצריך לפגוע בסמכותו של דויד. מן הראוי היה שאוריה יענה לדויד - "*וְעַבְדְּךָ יוֹאָב *וַעֲבָדֶיךָ עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים...". אולם אוריה ביטל את סמכותו המלכותית של דויד, והתריס בפניו: "וַאדֹנִי יוֹאָב וְעַבְדֵי אֲדֹנִי עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים וַאֲנִי אָבוֹא אֶל בֵּיתִי לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׁכַּב עִם אִשְׁתִּי?!...".

ההתרסה הזו של אוריה נחשבת ל'מרידה במלכות', שהמלך רשאי להרוג עליה בחרב; והדבר הצטרף ל'חיוב המיתה בידי שמים'. לפיכך, דויד החליט 'לעזור לשמים' להמית את אוריה החתי. דויד הורה ליואב להציב את אוריה במקום מסוכן - וליטוש אותו בסערת הקרב.

ואמנם למעשה, יואב לא נהג לגמרי כהוראת דויד ולא הורה לנטוש את אוריה, אלא הציב את אוריה במקום שידוע היה שיהיה שם קרב קשה, ואוריה נהרג בקרב בלא שנטשו אותו אלא משום שטעה  בשיקול דעתו והתקרב באופן מסוכן לחומה (ראו מלבי"ם שמואל ב יא, טז).

 

האיחור בשליחת נתן הנביא

"וַיַּעֲבֹר הָאֵבֶל וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיַּאַסְפָהּ אֶל בֵּיתוֹ וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ בֵּן וַיֵּרַע הַדָּבָר אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד בְּעֵינֵי ה':            וַיִּשְׁלַח ד' אֶת נָתָן אֶל דָּוִד וַיָּבֹא אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ שְׁנֵי אֲנָשִׁים הָיוּ בְּעִיר אֶחָת אֶחָד עָשִׁיר וְאֶחָד רָאשׁ..."

הכתוב מעורר תמיהה גדולה! מדוע הקב"ה לא מחה בדויד מייד אחרי שהוא בא על בת שבע, או מייד אחרי הריגת אוריה ולקיחת בת שבע לאשה? מדוע הקב"ה המתין זמן רב עד שהבן נולד?

מסתבר שההיענות של דויד לתכנית 'הגרושין' שיזמו השליחים, דומה להיענות משה רבנו לשליחת השליחים (=המרגלים) לארץ ישראל. בשני המקרים המנהיג נעתר ליוזמת השליחים, ורק לאחר סיום התכנית התברר עד כמה התכנית היתה כושלת מלכתחילה.

 

חלף זמן עד שנודע לבת שבע שהיא הרה. כמו כן חלף זמן עד שהחזירו את אוריה מארץ עמון לירושלים והתברר שהוא אינו רוצה לבוא לביתו וש'תכנית הגירושין האזרחיים' נכשלה. וכן חלף זמן עד שהוא הגיע בחזרה לעמון, ועד שהוא מת בקרב; ועד שהודיעו לבת שבע והיא התאבלה עליו, ועד שחלף האבל והיא נישאה לדויד. הזמן הכולל שהצטרף - היה זמן רב! הבן שנולד לדויד מבת שבע - נולד 'לשבעה חודשים' מאז שהיא נישאה לו. אולם מי שראה אותו - הופתע לראות שהתינוק גדול כמו 'נולד לתשעה'!

מסתבר שאחיתופל בא לראות בעצמו את ה'נין', שנכדתו בת שבע ילדה לו מדויד המלך. אחיתופל לא היה תמים, וכשהוא ראה את התינוק הגדול שנולד בזמן קצר, עלה בראשו תרחיש משוער. הוא ידע שדויד קרא באופן פתאומי לאוריה החתי והורה לו לרדת אל ביתו, ושאוריה סירב לכך. הוא ידע שאוריה מת לאחר מכן בהסתבכות בקרב, ושבת שבע נכדתו נישאה בזריזות לדויד. הוא צרף את כל העובדות החשודות, והסיק שדויד בא על בת שבע בזמן שהיא היתה נשואה ב'נישואים אזרחיים', ושדויד פעל להסוות זאת. לדעתו דויד הורה לאוריה לחזור לביתו כדי שאוריה ישכב עם בת שבע ויחשבו שהבן שיוולד הוא מאוריה, וכשאוריה סירב, דויד הורה לסבך את אוריה בקרב ולהמיתו בקרב. אחיתופל לא שמר את מחשבותיו לעצמו, והחל להפיץ אותן בצבור ובצבא. אנשים רבים הצטרפו אליו; ואמרו שדויד בא על 'אשת איש' וגם 'הרג' את אוריה כדי להסוות זאת.

דויד הוצרך להגיב על הדברים, והוא פרסם שהוא קיבל נבואה מנתן הנביא על הצורך בהולדת הבן שיבנה את המקדש, ושכל מעשיו נעשו מתוך התייעצות תורנית עם עוזריו. הם הורו לו שה'נישואים האזרחיים' של אוריה ובת שבע הם אסורים וחסרי תוקף. עוזריו ייעצו לו שישא את בת שבע באופן מיידי מכיוון שאין צורך בגירושין אזרחיים. ודויד קרא לאוריה לחזור לביתו, כדי שבת שבע תודיע לאוריה שהיא אינה רוצה להיות אשתו, ולא כדי שאוריה ישכב איתה. בנוסף לכך דויד פרסם, שבדיקה עניינית של העובדות תוכיח שאוריה מת בקרב מפני שהוא טעה בשיקול דעתו והתקרב לחומה, ושדויד לא 'חיסל' אותו.

הצבור היה נבוך לשמע הגרסות השונות. צבור גדול נטה אחרי דברי אחיתופל, שטען שדויד בא על 'אשת איש', ושבגלל הבן שנולד מהריון זה, הוצרך דויד להרוג את אוריה. ואילו דברי דויד על נבואה שניתנה לו שהוא צריך להוליד את הבן שלמה, ושמעשיו נעשו מתוך התייעצות עם עוזריו נראו לו כשקר שהומצא כדי להצדיק את מעשיו. למרות זאת, דויד התעקש להמשיך בתכניתו שהבן הזה יבנה את המקדש, וזאת 'כדי להוציא מליבם של צדוקים' כאילו יש ממש בטענותיהם. ואילו אחיתופל מצידו המשיך להתסיס את הצבור ולתכנן מרידה שתמליך אותו במקום את דויד, ולכך מרמז הירושלמי כשהוא מספר שאחיתופל אמר שכעת דויד יטבע והוא ימלוך.

אך הקב"ה ראה בדרך שבה דויד לקח את בת שבע ובהתעקשות שלו שהבן הזה יבנה את המקדש - ביזוי של הנבואה. נבואה זו ניתנה לנתן הנביא, והוא היה זה שהודיעה לדויד, ובמידה מסוימת היתה לנתן אחריות על השתלשלות האירועים, ולכן הקב"ה שלח אותו לדויד למחות בו על מעשיו.

 

ביזוי הנבואה

נתן הנביא בא אל דויד במשל של כבשת הרש שנגזלה על ידי העשיר, ודויד חרץ את דינו של העשיר לעונש חמור, ואז נתן גילה לדויד - שהוא עצמו החוטא: (שמואל ב יב, ז-י):

"וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל דָּוִד אַתָּה הָאִישׁ... מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר ד' לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינַי אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב וְאֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן: וְעַתָּה לֹא תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ עַד עוֹלָם עֵקֶב כִּי בְזִתָנִי וַתִּקַּח אֶת אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי לִהְיוֹת לְךָ לְאִשָּׁה:"

דויד נענש משום שהוא ביזה את דבר ה'! והכוונה לנבואה על הולדת שלמה: "וַיְהִי עָלַי דְּבַר ה'... הִנֵּה בֵן נוֹלָד לָךְ הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה וַהֲנִחוֹתִי לוֹ מִכָּל  אוֹיְבָיו מִסָּבִיב כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ... הוּא יִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי". דויד היה צריך לממש את הנבואה הזו באופן מכובד, אך הוא מימש אותה באופן בזוי. צבור גדול נוטה לקבל את דברי אחיתופל, שבת שבע נחשבת לאשתו של אוריה החתי, ושדברי דויד על הנבואה שניתנה לו הם שקר שהומצא כדי להצדיק את מעשיו. דויד היה צריך להעריך מראש שהתכנית היא תכנית כושלת ולא לבצעה. וגם אם דויד טעה אז ולא הבין זאת מתחילה, הוא היה צריך להבחין כעת שאחיתופל הצליח למשוך אחריו רבים והצבור עמד למרוד בדויד ולהמליך את אחיתופל. וההתעקשות של דויד שהבן הזה ימלוך אחריו ויבנה את המקדש, רק הגבירה את תסיסת הצבור כנגדו.

 

אֶפֶס כִּי נִאֵץ נִאַצְתָּ אֶת אֹיְבֵי ד' בַּדָּבָר הַזֶּה

כאשר נתן הנביא בא אז והאשים את דויד בלקיחת 'אשת אוריה', וכן בהריגת אוריה, לא היתה בכך הכרה ב'נישואין האזרחיים' של בת שבע לאוריה שהיה גוי, או בטענות הצבור שנטשו את אוריה בסערת הקרב ולכן אוריה מת (ואמנם דויד רצה שינטשו אותו אלא שלבסוף יואב לא הורה זאת ולא נטשו אותו). היתה בכך חזרה על הטענות שהעלה אחיתופל כלפי דויד, ושצבור גדול נטה לקבלן ולמרוד בדויד. דויד היה צריך להתחשב בטענות הצבור למרות שהן מוטעות ונוגדות לתורה, ולהסכים שהבן שנולד ועמד כעת במחלוקת צבורית לא יבנה את המקדש.

ואמנם לאחר שדויד הודה בחטאו, הודיע לו נתן הנביא שחטאתו נמחלה לו במידה מרובה, אך לא לגמרי, וסיבת הדבר (שמואל ב יב, יד): "אֶפֶס כִּי נִאֵץ נִאַצְתָּ אֶת אֹיְבֵי ד' בַּדָּבָר הַזֶּה גַּם הַבֵּן הַיִּלּוֹד לְךָ מוֹת יָמוּת". אויבי ד' הם אחיתופל ומנהיגי ציבור נוספים שהיו סבורים כמוהו, ורצו להחטיא את ישראל בהיתר נישואים בין גויים לבין בני ישראל. מעשיו של דויד פתחו את פיהם בדברי נאצה והתסיסו את הצבור כנגד דויד וכנגד חוקי התורה וכנגד התכנית שהבן הזה יבנה את המקדש, ודויד היה צריך להתחשב בכך, ולא להתעקש שהבן שנולד ועמד במרכז המחלוקת יבנה את המקדש.

ואמנם את הבן השני שנולד לדויד מבת שבע, היא הרתה לו בעת שהיא לא נחשבה עוד גם בעיני הצבור ההוא כ'אשת אוריה', והבן השני לא נחשב בעיניהם למי שהריונו גרם להריגת אוריה, ולכן הוא היה רצוי בעיני ה'9.

 

הדבר הראשון שדויד למד מאחיתופל

דויד ידע כבר שיש דברים שנראים כנכונים מצד התורה, אך הקב"ה אינו רוצה בם. שהרי דויד רצה מתחילה לבנות בעצמו את המקדש והתייעץ בדבר עם נתן הנביא, ונתן חיזק אותו מתחילה שהדבר נראה כנכון מצד חכמת התורה. אך אחר כך קיבל נתן נבואה שהקב"ה אינו רוצה בכך, והודיע אותה לדויד: "לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי". המלחמות של דויד היו צודקות; אך הגויים לא חשבו כך. הגויים טועים! אולם דויד לא מתאים לבניית המקדש - מכיוון שהמקדש מופנה גם אל הגויים הטועים.

 

לפני שדויד נעתר לתכנית של עוזריו לשאת את בת שבע באופן מיידי עוד לפני קיום גירושין אזרחיים, וזאת 'כדי להוציא מליבם של צדוקים', היה עליו להתייעץ גם עם נתן הנביא ולברר האם הקב"ה מסכים לתכנית זאת. ואז היה מתגלה לו שהקב"ה מייעד את המקדש לכל הישראלים, ואסור ליטול סיכון שמא 'כשרות' הבן שיבנה את המקדש לא תהיה מוסכמת על הצבור שנוטה אחרי אחיתופל. רק אחרי שיבנה המקדש והוא יהיה מוסכם על כולם, אפשר יהיה לעשות במה שקשור אליו פעולות שונות 'כדי להוציא מליבם של צדוקים', אך לא לפני כן.

דבר זה מרומז במסכת כלה רבתי (ה, ד) המרחיבה בשני הדברים שאותם למד דויד מאחיתופל ואומרת ששניהם מרומזים בכתוב הסמוך בתהילים (נה, טו) שנאמר בו: "אֲשֶׁר יַחְדָּו נַמְתִּיק סוֹד, בְּבֵית אֱ-לֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ":

" 'נַמְתִּיק סוֹד'. אמר ליה, דויד, למה אתה יושב לבדך ועוסק בתורה, אין דברי תורה מתקיימין אלא בחברים – ב'סוֹד'..."

דויד עסק לבדו בקבלת ההחלטה האם לשאת את בת שבע לפני היפרדותה הרשמית מאוריה, והיה עליו להסתודד עם אחיתופל בענין זה, או לכל הפחות להתחשב בדעתו, או להתייעץ עם נתן הנביא.

 

הדבר השני שדויד למד מאחיתופל

ובהמשך הדברים במסכת כלה רבתי נאמר שם:

"ואידך (הדבר השני שלמד דויד מאחיתופל), פעם אחרת מצאו אחיתופל לדויד שהיה הולך לבית המדרש לבדו, אמר ליה ולית לך 'בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ' (משלי יד, כח)?! אלא 'בְּבֵית אֱ-לֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ', ברגישת בני אדם נלך אני ואתה"

'בית המדרש' שמוזכר כאן מרמז לבית המקדש ששם תשב הסנהדרין ומשם תצא הוראה לכל ישראל. מקום שכזה צריך להיות מוסכם על כל ישראל, אך דויד התעקש שהבן שנולד לו יבנה אותו למרות התנגדות אחיתופל והצבור הגדול שנטה אחריו. אך כעת כשנתן הנביא בא אל דויד התברר לדויד שהוא טעה. הבן שיקים את 'בית אלהים' צריך להיות בן שכשרותו מוסכמת גם על אחיתופל והצבור שנוטה אחריו: " 'בְּבֵית אֱ-לֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ', ברגישת בני אדם נלך אני ואתה".

 

וזו כוונת הקל-וחומר שמובא בפרק קנין תורה, שהרי אם דויד למד על בשרו מאחיתופל שני דברים שנראים כמנוגדים לרצון התורה, ומחמת כך הוא קראו רבו אלופו ומיודעו, הרי שקל-וחומר שהלומד מחברו אות אחת של תורה ממש צריך לנהוג בו כבוד.

 

___________________________________________________________

 

¹    ראו רמב"ם עבודה זרה י, ו ובמפרשים.

²    ראו בבלי עבודה זרה לו, ב.

³    ככל נישואין של גוי עם בת ישראל שהם חסרי תוקף ואינם מצריכים גט, וראו שו"ת יביע אומר (י, יורה דעה, כו).

⁴    ראו שמואל ב ז, יב-יז; דברי הימים א כב, ז-י.

⁵    וראו מאירי בבא קמא דף לז,ב. וראו עוד בכסף משנה הלכות עבודה זרה י,ו.

⁶    אופן הגירושים של בני נוח מבואר ברמב"ם (מלכים ט הלכה ח): "... שאין להם גירושין בכתב; ואין הדבר תלוי בו לבד, אלא כל זמן שירצה הוא או היא לפרוש זה מזה פורשין."

⁷    "צוו חכמים על האשה שתהיה מכבדת את בעלה ביותר מדאי... ויהיה בעיניה כמו שר או מלך". (רמב"ם אישות טו, כ).

⁸    בפירוש רלב"ג משמע שנשים היו עושות זאת לבעליהן; מאידך בפירוש מצודות-דוד משמע שרק שפחות עשו זאת. וראו בבית-שמואל (אבן העזר סימן פ ס"ק ז) שמתייחס למכלול ההדרכות שנובעות מדברי אביגיל.

⁹    "וַיְנַחֵם דָּוִד אֵת בַּת שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שְׁלֹמֹה וַה' אֲהֵבוֹ: וַיִּשְׁלַח בְּיַד נָתָן הַנָּבִיא וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יְדִידְיָהּ בַּעֲבוּר ה':" (שמואל ב יב, כד-כה).