מבנה המקדש ורמזים לכפרה

 בספר שמואל (ב, כד) ובספר דברי הימים (א, כא) מסופר שדויד חטא ומנה את העם ללא צורך, ובעקבות כך נגזר עונש של מגפת דֶּבֶר בעם, ומסופר (דברי הימים א כא, טו): "וַיִּשְׁלַח הָאֱלֹהִים מַלְאָךְ לִירוּשָׁלִַם לְהַשְׁחִיתָהּ וּכְהַשְׁחִית רָאָה ד' וַיִּנָּחֶם עַל  הָרָעָה וַיֹּאמֶר לַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית רַב עַתָּה הֶרֶף יָדֶךָ וּמַלְאַךְ ד' עֹמֵד עִם גֹּרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי". בתלמוד1 התבאר שהקב"ה ראה את המקדש שעתיד להיבנות שם ולכן ניחם על הרעה, ושענין זה מרומז בדברי אברהם לאחר עקדת יצחק (בראשית כב, יד): "וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ד' יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ד' יֵרָאֶה".

 

נראה שבתבנית של הר הבית ובתבנית של המקדש והעזרות יש רמזים המלמדים זכות על ישראל, ובזכותם הקב"ה מוחל לעם ישראל ומקבל את תפילותיהם, וכדלקמן.

 

הר הבית

במסכת מידות (פ"ב מ"א) שנינו: "הר הבית היה חמש מאות אמה על חמש מאות אמה".

המספר 'חמש מאות' הוא הדגשה של המספר 'חמש', ורבוע של "חמש מאות אמה על חמש מאות" הוא הדגשה חזקה של המספר חמש. המספר 'חמש' מודגש לראשונה בתפילה שהתפלל אברהם כדי להציל את אנשי סדום (בראשית יח,כג-כח):

"וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע: אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר... וַיֹּאמֶר ד' אִם אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם: וַיַּעַן אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲ-דֹנָי וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר: אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם חֲמִשָּׁה הֲתַשְׁחִית בַּחֲמִשָּׁה אֶת כָּל הָעִיר וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית אִם אֶמְצָא שָׁם אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה: "

אברהם התפלל מתחילה שבזכות חמישים צדיקים יינצל המקום מעונש. ובהמשך בכל תפילה נוספת הקטין אברהם בדרך כלל בעשרה את מספר הצדיקים שהוא התפלל בעבורם. אך בתפילה השניה הוא הקטין את מספר הצדיקים בחמישה והזכיר אותם בצורה יוצאת דופן. לכאורה ראוי היה שאברהם יזכיר אותם במדוייק "ארבעים וחמישה" כפי שהקב"ה ענה לו: "לֹא אַשְׁחִית אִם אֶמְצָא שָׁם אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה". מדוע אברהם נקט בסגנון תפילה המדגיש את החמש: "הֲתַשְׁחִית בַּחֲמִשָּׁה..."?

 

המספר 'חמש' מסמל מציאת חן, וכפי שמצאנו ביחסו של יוסף לבנימין ("וַתֵּרֶב מַשְׂאַת בִּנְיָמִן מִמַּשְׂאֹת כֻּלָּם חָמֵשׁ יָדוֹת" [בראשית מג,לד]; "לְכֻלָּם נָתַן לָאִישׁ חֲלִפוֹת שְׂמָלֹת וּלְבִנְיָמִן נָתַן... וְחָמֵשׁ חֲלִפֹת שְׂמָלֹת" [בראשית מה, כב]). מציאת חן זו מועילה לקבלת בקשות וכפי שמצאנו שכאשר יוסף רצה שפרעה ייתן את ארץ גושן לאחיו הוא שלח אליו משלחת של חמשה מאחיו (בראשית מז, ב): "וּמִקְצֵה אֶחָיו לָקַח חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים וַיַּצִּגֵם לִפְנֵי פַרְעֹה". מספר זה שמועיל לקבלת בקשות ואותו הדגיש אברהם אבינו בתפילתו על סדום, מסמל את מצוות התפילה ונראה שמטעם זה בחר הרמב"ם למנות בספר המצוות שלו את מצוות העשה של התפילה בתור המצווה החמישית2.

ונראה שמטעם זה מידותיו של הר הבית (שהוא הר המוריה) שנקבע לבית תפילה הן "חמש מאות אמה על חמש מאות אמה", ומטעם זה גם מנין השערים של הר הבית הוא 'חמשה' כמבואר בתחילת מסכת מידות (פ"א מ"א: "חמשה שערי הר הבית").

 

מצוות תלמוד תורה

לפני תפילת אברהם על אנשי סדום מסופר שהקב"ה גילה לו שבדעתו להענישם (בראשית יח, יז-יט):

"וַד' אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה: וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ד' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ד' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו:"

מודגש כאן שהקשר המיוחד שיש לקב"ה עם אברהם הוא משום שאברהם יחנך את צאצאיו ואת הנלווים אליהם לשמור את דרך ד' לעשות "צדקה ומשפט". ומשום הזכות הזו יש בכוחו של אברהם לנסות לשנות את הגזירה באמצעות תפילה.

מצוות תלמוד תורה קשורה למספר 'אחד עשר' משום שמספר זה מופיע פעמים רבות בתנ"ך בתור 'עשתי עשר' וביאר אבן עזרא (במדבר ז,עב):

"בְּיוֹם עַשְׁתֵּי עָשָׂר יוֹם - כבר בארתי בספר מאזנים, למה השתנה זה המספר, וטעם 'עַשְׁתֵּי' כמו 'עֶשְׁתֹּנֹתָיו' (תהילים קמו,ד), מה שיולידו מחשבותיו, כאילו העשר הוליד והוא סוד גדול".

מספר זה מתאים לסמל את מצוות חינוך הבנים והתלמידים על ידי המורים שהם כבר שלמים (ביחס לתלמידים) ומולידים בתלמידים את התבונה שיש במורים. ומטעם זה בקשת 'השיבה שופטינו כבראשונה' (החותמת במילים "מלך אוהב צדקה ומשפט" ומזכירה את הזכות המיוחדת של אברהם שילמד את בניו ואת ביתו אחריו "צדקה ומשפט") - נקבעה בברכה ה'אחת עשרה', ומטעם זה קבע הרמב"ם את מצוות תלמוד תורה בתור המצווה האחת עשרה במנין המצוות שלו.

 

התפילה והתורה של יעקב

בתורה מסופר שיעקב שמע שעשיו בא לקראתו עם "ארבע מאות איש" ופחד מהמפגש עמו. מספר זה מדגיש את המספר "ארבע", והוא מזכיר מידת דין ועונש כמו שמודגש בנבואות עמוס (פרק ג): "כֹּה אָמַר ד' עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי... וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ...". יעקב לא היה אמור לפחד מהמפגש הזה שהרי הקב"ה הבטיח לו בבית אל שהוא ישמור עליו וישיב אותו לארץ, ואף על פי כן יעקב היה ירא "שמא יגרום החטא" (בבלי ברכות ד,א). יעקב פחד בעצם מחטאים שאולי הוא וביתו חטאו בהם, והתפלל לד' שיציל אותו מאותם חטאים וממילא שלא יהיה בכוחו של עשיו לפגוע בו ובאנשי ביתו.

נראה שיעקב רצה לשחזר את הדברים החשובים שמרומזים בתפילת אברהם על סדום, את ענין לימוד התורה שקשור למספר 'אחד עשר', ואת ענין קבלת התפילה שקשור למספר 'חמש'.

זכות ה'תפילה' של יעקב מודגשת גם באופן מספרי. יעקב שלח לעשיו כמנחה 'חמישה' עדרים מחמישה מינים שונים (עזים, כבשים, גמלים, פרים, חמורים) וציווה את עבדיו לשים רווח בין עדר לעדר, כדי שעשיו ישים לב שמדובר ב'חמישה' עדרים (בראשית לב, יד-כב).

 

כמו כן מסופר שם (בראשית לב, כג-כה):

"וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק: וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת הַנָּחַל וַיַּעֲבֵר אֶת אֲשֶׁר לוֹ: וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר"

 יחד עם דינה היו אז ליעקב שנים עשר ילדים, אך הכתוב מונה כאן "אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו", והדבר קשה. ובמאמר הקודם "יעקב ולימוד התורה של בניו ובנותיו" התבאר שהכתוב מרמז למאבק רוחני שיעקב ניהל מול הקיטרוג של 'שרו של עשיו' ובו הציג יעקב את זכויותיו, ויעקב ראה כזכות מרכזית את 'הבל פה של תינוקות של בית רבן' שאין בו חטא, שזכותו גדולה גם יותר מזכות הלימוד של יעקב עצמו.  יעקב נצטווה ללמד את בניו את כלל התורה ולא רק מצוות מעשיות המחייבות את כולם ובכלל זה את הבנות, ואגב זכות הלימוד הטהור שלו עם בניו עברה המעבר הרוחני הזה גם כל המעטפת התומכת ללימוד שהיא ההורים (יעקב והאמהות והשפחות).

יעקב הדגיש את זכות מצוות התפילה שלו ואת זכות לימוד התורה שלו גם במנחה שהוא שלח לעשיו, משום שהמנין הכולל של הפריטים הוא חמש מאות וחמישים3, שהוא כפולה של המספרים 'אחד עשר' ו'חמשה'.

 

מבנה העזרות

מספרים אלו מודגשים גם במבנה המקדש והעזרות שבבית המקדש שהוא 'בית תפילה'. במקדש היו שתי עזרות כלליות: העזרה הפנימית שהיא כנגד 'מחנה שכינה', והעזרה החיצונית שנקראת 'עזרת נשים'. בענין העזרה הפנימית שנינו במסכת מידות (פ"ה מ"א):

"כל העזרה היתה אורך מאה ושמונים ושבע על רחב מאה ושלשים וחמש. מן המזרח למערב מאה ושמונים ושבע, מקום דריסת ישראל אחת עשרה אמה, מקום דריסת הכהנים אחת עשרה אמה, המזבח שלשים ושתים, בין האולם ולמזבח עשרים ושתים אמה, ההיכל מאה אמה, ואחת עשרה אמה לאחורי בית הכפורת".

מידות אלו מבוארים בתרשים להלן:

 

המשנה מציינת ב'עזרה הפנימית' ארבע רצועות רוחב שהיו שם מלבד המבנים הגדולים של ההיכל והמזבח. שלוש רצועות שרוחב כל אחת "אחת עשרה אמה", ורצועה אחת רחבה "בין האולם ולמזבח" שרוחבה "עשרים ושתים אמה". ארבע רצועות רוחב אלו שאין בהם מבנים מרכזיים, מדגישה במידה מסויימת את המספר ארבע. כפי שהתבאר לעיל המספר 'ארבע' מסמל פעמים רבות מפגש עם קטרוג, וכפי שמסמל המפגש של יעקב עם "ארבע מאות איש" של עשיו. הרצועה הבולטת מתוך אותן ארבע רצועות היא הרצועה הרחבה יותר, בת 22 אמה זו שבין האולם למזבח, ואכן מצאנו שהיא קשורה במידה מסוימת לקטרוג (יואל ב,יז): "בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ יִבְכּוּ הַכֹּהֲנִים מְשָׁרְתֵי ד' וְיֹאמְרוּ חוּסָה ד' עַל עַמֶּךָ וְאַל תִּתֵּן נַחֲלָתְךָ לְחֶרְפָּה לִמְשָׁל בָּם גּוֹיִם לָמָּה יֹאמְרוּ בָעַמִּים אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם".

 

אמנם בנקודת האמצע של רצועה זו מצוי הכיור, כמבואר במסכת מידות (פ"ג מ"ו): "הכיור היה בין האולם ולמזבח ומשוך כלפי הדרום". ועבודתו של כל כהן במקדש מחייבת ליטול את ידיו ורגליו מן הכיור כמבואר ברמב"ם (הלכות ביאת המקדש פ"ה ה"א): "מצות עשה לקדש כהן העובד ידיו ורגליו ואח"כ יעבוד שנאמר 'וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם' ". ולכאורה קשה, שבהגיון האנושי שלנו נראה שמקומו של הכיור צריך להיות כפי שמקובל היום מחוץ לעזרה או לפחות בחלק שלפני המזבח, מדוע כל כהן צריך להתקדם עד אמצע הרצועה הזו וליטול שם את ידיו ורגליו ואחר כך לחזור לאחור אל המזבח לעבודות השונות כמו הרמת הדשן, והוספת גזרי העצים וכדומה.

 

אמנם מיקום זה של הכיור מחייב את כל הכהנים להגיע לאמצע הרצועה הרביעית וליטול שם את ידיהם ואת רגליהם, ובכך לחלק אותה למעשה לשתי רצועות, הרצועה שממזרח לכיור שקרובה למזבח שיש בה אחת עשרה אמה, והרצועה שממערב לכיור שקרובה לאולם שיש בה אחת עשרה אמה. בכך הופכות ארבע הרצועות הפנויות לחמש רצועות, שבכל אחת מהן אחת עשרה אמה. המעשה הפותח הזה שכל כהן מחויב לעשות -  הוא המהות של האות ה"א, ש'מארבע' היא הופכת ל'חמש'.

 

האות ה"א, ש'מארבע' היא הופכת ל'חמש'.

ענין זה מתבאר מצורת האות ה"א, וזו צורתה בכתיבת סת"ם

ה

האות ה"א מורכבת מהאות דל"ת שמתווספת לה הנקודה של האות יו"ד בקצה הנגדי ובכך היא הופכת לאות ה"א, וענין זה קשור לקבלת תפילות כמבואר בליקוטי מוהר"ן (תורה מט, ב-ג):

"וזה בחינת 'וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם', איזהו עבודה שבלב זה תפלה... וזה בחינת ה"א, כי דל"ת היתה, ואתחזרת ונעשית ה"א4..."

נטילת הידים והרגלים היא פעולה של היטהרות, ומסמלת הסרת לכלוך וקטרוג רוחני. בהגעה לכיור שנמצא שם ונטילת הידים והרגלים דווקא שם נוצרות 'חמש' רצועות שבכל אחת מהן 'אחת עשרה' אמה, ובסך הכל 'חמישים וחמש אמות'. וכפי שהתבאר לעיל שהמספרים 'חמש ו'אחת עשרה' מוזכרים במאמצים של יעקב להינצל מהקיטרוג של ה'ארבע' של עשיו ("וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ"), ומספרים אלו מודגשים גם במנחה של יעקב שמנתה 'חמש מאות וחמישים' פריטים, שהם כפולה של 'חמישים וחמש'.

ונמצא שהמידות של העזרה הפנימית שבמקדש מרמזות בתוכן סגולה של ביטול קטרוגים, ואפשר שלכך כוונת חז"ל באומרם שכאשר הקב"ה ראה את המקדש הוא הסיר את הקטרוג מעל ישראל ועצר את המגפה שהחלה בעם. במאמר הבא נשתדל להראות בעז"ה כיצד עניינים אלו רמוזים גם במידות של העזרה החיצונית שהיא עזרת הנשים.

 

________________________________________________

 

¹ "ומסתברא כמאן דאמר בית המקדש ראה, שנאמר אשר יאמר היום בהר ד' יראה" ( בבלי ברכות סב, ב).

² "והמצוה החמישית היא שצונו לעבדו יתעלה... ואעפ"י שזה הצווי הוא גם כן מן הציוויים הכוללים כמו שביארנו בשרש הרביעי הנה יש בו יחוד שהוא צוה בתפילה". (ספר המצוות לרמב"ם מצוות עשה).

³ כך הוא המנין כפי שמשתמע מפרקי דרבי אליעזר (חורב פרק לו), וכפי שהתבאר במאמר "המנחה של יעקב לעשיו".

⁴  "ורזא דה"א דא דל"ת הות וההוא נקודה דשרייא עלייהו באמצעיתא אתעביד ה"א " (זוהר חדש סתרי אותיות כרך א דף ג,ב).