המקדש והאות ק

 וּמָדְדוּ אֶת תָּכְנִית

בנבואת יחזקאל נאמר (מג,י-יא): "אַתָּה בֶן אָדָם הַגֵּד אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אֶת הַבַּיִת וְיִכָּלְמוּ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם וּמָדְדוּ אֶת תָּכְנִית. וְאִם נִכְלְמוּ מִכֹּל אֲשֶׁר עָשׂוּ... וְיִשְׁמְרוּ אֶת כָּל צוּרָתוֹ וְאֶת כָּל חֻקֹּתָיו וְעָשׂוּ אוֹתָם", וביאר שם מלבי"ם:

"כי בצורת הבית ובפרטי עניניו יש רמזים רוחנים הרומזים על הנהגת ד' ההשגחיית הפלאיית הבלתי תלוי בסדר העולם הטבעי רק בהנהגת בית הנפש לבנותו ולשכללו כדוגמת הבית הגדול. ולעבוד בו את העבודה הערוכה בבית הנפש על שמירת התורה והמצוה כדוגמת העבודה הערוכה בבית הגדול, והעלאת נפש החיים אל האלהים אל שיחול בם בקדש. ולפ"ז בנין הבית תלוי בבנין בית נפשם, כפי צורת הבית, וכפי מדות התורה וצורתה..."

ומתבאר שהעיון במידות ובצורת הבית מעורר באדם פעולות נפשיות שמתאימות לצורות אלו, ובזכות פעולות נפשיות אלו גם ייבנה המקדש.

במאמר הקודם "עזרת הנשים ומאמר אזמרה" התבאר כיצד העיון במידות של עזרת הנשים כפי שהן מוזכרות במשנה (מידות פ"ב מ"ה), מעורר באדם מצד אחד כלימה על עוונותיו, ומצד שני כאשר האדם מתבונן על כל פרטי המידות ("וְיִשְׁמְרוּ אֶת כָּל צוּרָתוֹ וְאֶת כָּל חֻקֹּתָיו וְעָשׂוּ אוֹתָם") הוא מבין שהוא צריך להתמלא בשמחה על הנקודות הטובות שעוד נותרו בו, והדבר מסייע לבנין המקדש. והתברר שדבר זה מתבאר גם בליקוטי מוהר"ן (קמא סימן רפב) במאמר הידוע בשם 'אזמרה':

"דַּע כִּי צָרִיךְ לָדוּן אֶת כָּל אָדָם לְכַף זְכוּת... וְכֵן צָרִיךְ הָאָדָם לִמְצֹא גַּם בְּעַצְמוֹ... וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁמְּחַפֵּשׂ וּמוֹצֵא בְּעַצְמוֹ עֲדַיִן מְעַט טוֹב. עַל יְדֵי זֶה הוּא יוֹצֵא בֶּאֱמֶת מִכַּף חוֹבָה לְכַף זְכוּת וְיוּכַל לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה... וִישַֹמַּח אֶת נַפְשׁוֹ בִּמְעַט הַטּוֹב... וְזֶה בְּחִינַת (תְּהִלִּים קמ"ו): 'אֲזַמְּרָה לֵאלֹקַי בְּעוֹדִי'. 'בְּעוֹדִי' דַּיְקָא, הַיְנוּ עַל יְדֵי בְּחִינַת הָ'עוֹד' שֶׁלִּי שֶׁאֲנִי מוֹצֵא בְּעַצְמִי בְּחִינַת 'עוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע' כַּנַּ"ל, עַל יְדֵי אוֹתָהּ הַנְּקֻדָּה, עַל יְדֵי זֶה אוּכַל לְזַמֵּר וּלְהוֹדוֹת לַד' כַּנַּ"ל... וְדַע שֶׁיֵּשׁ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר רוֹעֶה, וְהוּא בְּחִינוֹת משֶׁה, שֶׁהוּא רְעָיָא מְהֵימָנָא, וְזֶה הָרוֹעֶה הוּא עוֹשֶׂה מִשְׁכָּן... דַּע, מִי שֶׁיּוּכַל לַעֲשׂוֹת נִגּוּנִים הַנַּ"ל, הוּא יָכוֹל לֵידַע כָּל זֶה".

נראה שהיסודות האלו מרומזים לא רק במידות העזרות אלא גם במידות של המקדש עצמו, וכדלהלן.

 

מדות המקדש עצמו

במשנה (מידות ד,ו) נאמר: "וההיכל מאה על מאה על רום מאה"¹. הדגשת המספר מאה במבנה המרכזי של המקדש מגלה שהמהות של המבנה הזה מסומלת במספר 'מאה'. המספר 'מאה' מסמל את האות ק, וזו צורתה של האות ק באותיות סת"ם:

 

 התלמוד (שבת קד,א) דן בתבנית האות הזו, וז"ל בתרגום חופשי, ובתוספת ביאור:

"האות קו"ף – מסמלת קדוש (הכוונה לקב"ה)... ומדוע תלויה הרגל של האות קו"ף – כדי שאם החוטא ירצה לחזור בתשובה, יוכל לחזור דרך הפתח שיש בין הרגל הזו לבין הגג של האות ק. ומדוע לא יחזור החוטא דרך הפתח התחתון של האות ק שמשם יצא. אלא שהפתח התחתון מסמל את הבחירה החופשית ואת האפשרות להידרדר ולצאת דרכו ולחטוא, והפתח העליון מסמל פתח מיוחד שהקב"ה חותר תחת כסא הכבוד כדי לפתוח ולסייע לחוטא לשוב דרך הפתח ההוא בחזרה פנימה. והבנה זו מסייעת למה שאמר ריש לקיש מהו שכתוב: 'אִם לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ וְלַעֲנָוִים יִתֶּן חֵן' (משלי ג,לד)? אם בא אדם ליטמא ולחטוא פותחים לו (והפתח התחתון של האות ק מסמל את הבחירה החופשית ומתן האפשרות להידרדר ולחטוא). ואם בא לטהר ולחזור בתשובה מסייעים אותו (והפתח שלמעלה באות ק מסמל את הפתח המיוחד שנפתח שם כדי לסייע אותו לחזור בתשובה)".

הסבר הסוגיה מובן מצד עצמו, אלא שאת הסברו זה של ריש לקיש מביא התלמוד (מנחות דף כט,ב) גם כהסבר לשני הפתחים שמצויים באות ה, וגם שם מבארים שהפתח התחתון מסמל את הבחירה החופשית ואת האפשרות לחטוא, ואילו הפתח העליון מסמל את הפתח המיוחד שנפתח כדי להקל על החזרה בתשובה. ונשאלת השאלה מדוע יש צורך בשתי אותיות שמסמלות תהליך נפשי של חזרה בתשובה.

 

המיוחדות שבאות ה

צורת האות ה"א בכתיבת סתם מורכבת מהאות דל"ת שבקצה שלה נמצאת האות יו"ד, וכדלהלן:

האות דל"ת מסמלת את מידת הדין ואת הדלות שאדם חש לנוכח עוונותיו. והאות יו"ד מסמלת את הנקודה הטובה שאדם מוצא בעצמו, ולפי היסוד שנמצא בליקוטי מוהר"ן (קמא סימן רפב) במאמר הידוע בשם 'אזמרה', שהובא לעיל. באמצעות הנקודה הטובה שהאדם מצא בעצמו, הוא שמח והופך את הדל"ת לה"א ומתחזק וחוזר בתשובה. האות ק דומה במקצת לאות ה אך יש בה כמה שינויים, וכדלהלן.

 

צד ימין של האות ק

בצד ימין של האות ק יש זרוע תחתונה שמצמצמת את הפתח שלמטה, זרוע זו מסמלת את היד שמושיט בורא העולם למי שעומד בניסיון, ומספק לו באמצעותה סיבות לעמוד בניסיון, ובכך מצטמצמת בעצם אפשרות הבחירה. ובדומה למובא ב'אמרי אשר' (מכתב קכט):

"מציאות עבודה כזאת היא עבודת הצדיקים האמיתיים... כי הם היו מציאות זורחת של אמונה פשוטה ע"י שחיו עם היסוד שלהם, ולא רימו את עצמם אלא תמיד ראו לפניהם את מידותיהם ואת טבעיהם, שאם הקב"ה לא ישלח להם את הסיבה לא היו מחזיקים מעמד. כמו שהקב"ה שלח את הסיבה ליוסף הצדיק בדמות דיוקנו של אביו, וכל צדקותו היתה בכך שלא דחה את הסיבה, אלא שעה אליה ועשאה חומה בינו לבין נטיית טבעו. כך כל אחד בכל נסיונותיו והרפתקאותיו העוברים עליו, צריך למצוא את הסיבה מה שהשי"ת רוצה מעמו, כדי שדרכה יוכל לגשת אל הקודש."

כאשר האדם מכיר בכך שהקב"ה סייע בידו ושלח לו את הסיבה לעמוד בניסיון, הוא אינו מייחס לעצמו את ההצלחה בעמידה בניסיון, אלא מרגיש שהוא פעל בעולם בתור שליח של הקב"ה. ואפשר שענין זה מרומז בכתוב: "אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה" (תהלים קלט,ח), כלומר, גם כאשר האדם מרגיש כאילו הוא 'בשמים', בהצליחו לעמוד בנסיון, הוא מבין ש"שָׁם אָתָּה" שבורא העולם הוא זה שסייע בידו, ופעל דרכו בעמידה בנסיון.

 

צד שמאל של האות ק

בצד שמאל של האות ק יש זרוע תחתונה שיורדת למטה, בכתב המכונה 'כתב בית יוסף' הזרוע הזו בנויה מהאות נון פשוטה כשהיא פשוטה למטה אך גם מוטה באלכסון כלפי מרכז האות ק ומגיעה עד מתחת לזרועה הכפופה של האות ק. צורת כתיבה זו מסמלת שגם אם לא עמד האדם בניסיון, ונפל למטה מן הפתח המצומצם שנותר בחלק התחתון של האות ק, בעת נפילתו הוא יפגע ויפגוש באות נון הפשוטה הזו. האחיזה באות נון הפשוטה, מסמלת את הדברים הטובים שהאדם ממשיך עדין לשמור ולקיים. האות נון הפשוטה נבחרה לסמל זאת, משום שהיא מסמלת שגם אם ירד האדם והדרדר עד לנקודה התחתונה שנקראת השער הנו"ן, גם שם מן הסתם יש בו עוד דבר טוב אחד שהוא מקיים, ודבר טוב זה שולח לו הקב"ה כדי שלא יתייאש לגמרי. ואפשר שענין זה מרומז בכתוב: "...וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ... גַּם שָׁם יָדְךָ תַנְחֵנִי וְתֹאחֲזֵנִי יְמִינֶךָ" (תהלים קלט,ח-י).

זרוע זו נועדה לסייע לאלו שלא עמדו בניסיון, והיא משמחת אותם בנקודות הטובות שעוד נותרו בהם. אולם כאן באות ק נדרש מהאדם שלא ייחס את הנקודות הטובות האלו לעצמו, אלא ירגיש שהקב"ה השתמש בו בתור שליח לביצוע פעולות טובות בעולם, ובדומה למובא ב'אמרי אשר' (מכתב קכח):

"ועל דבר זה עצמו ניתן לאנוש הבחינה של הבחירה, שבשעה שעושה ופועל פעולותיו, ואף אם יהיו מעשים טובים בעצם מהותם, הסכנה הצפונה בהם שמא ייחס זאת לעצמו לכשרונו וגדלותו, ואם אפילו יתברך בלבבו לאמור כי ד' עזר לו בפעולותיו, אין אלו אלא מס שפתיים מתוקות... והנה הוא מגשם את פעולותיו מתוך שחי תמיד כמעט בלא יודעין עם גדלותו ולא מתוך שפלות האמיתי".

 

עבודת הנפש של האות ק ומאמר אזמרה

עבודות נפש זו שמסמלות שתי הזרועות של האות ק היא הבנה פנימית יותר במאמר אזמרה, וכפי שמבואר באמרי אשר (קצרים, מאמר 6 עמוד י):

"דיבר פעם בסעודה שלישית, שאין לו ליהודי שום דבר ומה שהוא עושה זה מהשמים ולית ליה לאיניש מדגרמי' ולא כלום, וכל עשיה בידו והליכה ברגלו הכל מכוון מהשי"ת. שאל אותו מחותנו: והלא כתוב בספרי מהר"ן מברסלב כי אדם כשהוא נופל בעצבות וייאוש על מצבו הרוחני, צריך לחפש איזו נקודה חיובית ובזה להתחזק ולא לנפול בזרועות הייאוש, אם כן משמע שבכל זאת יש לו לאדם משהו. ענה הרא"ש ואמר: אתם טועים בכוונת הדברים, הכוונה אינה למעשי בני אדם והנקודה החיובית שלו בעשיה זו, אלא שזהו הנקודה החיובית שלו – הקב"ה! אם יש לו אלקים המחיה אותנו כל רגע, ובזה יכול לחזק את עצמו לבל יתייאש..."

ונראה שגם ההבנה הראשונית והמקובלת במאמר 'אזמרה', ולפיה יש לאדם חלק משל עצמו בנקודה הטובה שמצא בעצמו, יש בה צד של אמת, וכפי שנאמר על הקב"ה שהוא "רב חסד ואמת". ומי שרק ההרגשה שיש לו חלק משלו בנקודה הטובה שמצא בעצמו, היא ההרגשה שתשמח אותו, רשאי להרגיש כך, ועבודת נפש זו מסומלת באות ה, והיא מסומלת גם במידות של עזרת הנשים, וכפי שהתבאר במאמר הקודם "עזרת הנשים ומאמר אזמרה". אמנם עבודת נפש זו משולה להגשת 'עזרה ראשונה' למי שנמצא במצב מסוכן, והוא בתחילת כניסתו אל הקדושה. ואז רשאי ואולי אף חייב האדם לשייך לעצמו את המעשים הטובים שעשה, כדי שישמח את עצמו ויתחזק בתשובה. אולם כאמור קיימת עבודת נפש נוספת שצריך לשאוף להגיע לדרגתה והיא נמשלת בצורת האות קו"ף. וההבנה היותר אמיתית הזו שייכת במי שנכנס יותר אל הקודש, והיא מסומלת במידות של המקדש שהוא המבנה הפנימי, שמידותיו היו "מאה על מאה על רום מאה", מספרים שמרמזים על האות ק ועל מה שהיא מסמלת.

 

________________________________________________________

 

1  גובהו של ההיכל היה מאה אמה, וכאשר המשנה אומרת שגם אורכו ורוחבו של ההיכל היו מאה אמה היא מחשיבה לצורך חישוב זה גם את האולם שלפני ההיכל בתור חלק מן ההיכל.