אלישע בעל כנפיים

 

בתלמוד הירושלמי (ברכות פ"ב ה"ג) מובא כיצד ינהג אדם בחליצת התפילין כשהוא צריך להיכנס לבית הכסא, ומובא שם בשם חכמי בבל: "כל שאינו כאלישע בעל כנפים לא ילבש תפילין". ולא התבאר בירושלמי למה כוונת הדברים, ונראה שהיה פשוט לירושלמי שהדברים היו אמורים להיות מובנים מעצמם. ובכל אופן, משמעות הדברים מתבארת בתלמוד הבבלי במסכת שבת (מט,א), וז"ל הסוגיה מתורגמת בתוספת ביאור:

"אמר רבי ינאי: תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים. מה הכוונה ל'גוף נקי'? אביי אמר: שלא יפיח בהן (רוח מלמטה. שיודע שהוא מסוגל להמנע מכך עד שיסיר את תפיליו). רבא אמר: שלא יישן בהן (שיודע שמסוגל להימנע מלהירדם בעודן עליו, שמא יפיח או יראה קרי. רש"י). ומדוע קראו לו בעל כנפים? שפעם אחת גזרה מלכות רומי הרשעה גזירה על ישראל, שכל המניח תפילין ינקרו את מוחו. והיה אלישע מניחם ויוצא לשוק. ראהו קסדור אחד - רץ מפניו, ורץ אחריו. וכיון שהגיע אצלו נטלן מראשו ואחזן בידו, אמר לו: מה זה בידך? אמר לו: כנפי יונה. פשט את ידו ונמצאו כנפי יונה. לפיכך קורין אותו אלישע בעל כנפים. ומה מיוחד בכנפי יונה משאר עופות? - משום שנמשלה כנסת ישראל ליונה, שנאמר 'כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף וגו' (תהלים סח,יד), מה יונה כנפיה מגינות עליה (שנלחמת באמצעותן) - אף ישראל מצות מגינות עליהן".

הסוגיה מעוררת כמה קשיים.

א. היכולת של סתם אדם להימנע מלהפיח או להימנע מלהירדם אינה דבר כה קשה. ומדוע יכולת זו מיוחסת דווקא לאלישע בעל כנפיים?

ב. מסופר שאלישע בעל כנפיים הסתכן והיה מוכן למסור את נפשו על קיום מצוות תפילין, אך אין במעשה זכר לכך שהיה ידוע גם בהקפדתו על שמירת גוף נקי. ואם כן, מנין ידוע היה אצל החכמים שהוא מקפיד על שמירת גוף נקי.

ג. צריך להבין גם מדוע הסתכן אלישע בעל כנפיים. והרי יכול היה להניח את התפילין בצינעא בתוך ביתו, ולא להסתכן ביציאה לשוק כשהתפילין עליו?

 

פירוש נוסף לשם "אלישע בעל כנפיים"

'ערוך השלם' (בערך כנף א) פירש שאלישע בעל כנפיים נקרא כך, כיוון שהקפיד על תקנת נטילת ידיים לפני מגע בטהרות ולפני אכילת לחם. בתוספתא (דמאי ב,יא) המובאת גם בתלמוד (בבלי בכורות ל,ב) נקראת תקנה זו 'כנפיים': "מקבלין לכנפים ואח"כ מקבלין לטהרות, ואם אמר, איני מקבל אלא לכנפים - מקבלין אותו". וביאר רש"י: "לכנפים - שיטול ידיו קודם אכילה וקודם שיגע באוכלין דתרומה, דידים שניות הן".

כלומר חכמים תיקנו שסתם ידיים של אדם, שלא הקפיד לשמור עליהן ושמא נגעו בטומאות קלות שמדברי חכמים שמטמאות את הידיים, או שמא נגעו במקומות מטונפים, ידיים אלו יחשבו כטמאות בדרגת 'שני לטומאה'. ויש לטהרן קודם שיאכל פת ואפילו היא פת חולין (שאינה נטמאת מ'שני לטומאה'), או קודם שיגע במאכלים שהם תרומה (שהם נטמאים ממגע 'שני לטומאה'). וטהרת הידיים נעשית בדרך כלל באמצעות 'נטילת ידיים', והיא כאשר אדם מערה מים על ידיו מתוך כלי. ואדם שקיבל על עצמו להחמיר בכך נקרא שקיבל 'לכנפיים'1.

 

ה'תוספתא כפשוטה' (דמאי עמוד 215) קיבל פירוש זה וכתב גם הוא ש'בעל כנפיים' הוא בעל ידיים טהורות. וכתב שהמעשה המובא בתלמוד הבבלי ולפיו 'אלישע בעל כנפיים' נקרא כך בגלל הנס שנעשה לו עם התפילין אינו אלא טעם אגדתי.

אמנם נראה שאפשר לפרש שהמעשה האגדתי מרמז גם הוא למה שפרשו בערוך השלם ובתוספתא כפשוטה, שמי שמקפיד על טהרת הידיים נקרא בעל כנפיים.

 

נזיר בעל כנפיים

בתורה נאמר שאדם שקיבל על עצמו להיות נזיר צריך לגדל את שער ראשו ולהימנע מלשתות יין ומלאכול ענבים או תוצרתם, וכן להיזהר מלהיטמא למת. וכשנמלאו ימי הנזירות הוא מביא קרבן, והכהן נותן על כפי הנזיר כמה דברים מהקרבן שהוא מביא, ומניף אותם. ואמרו בברייתא שבירושלמי שאם נקטעו כפיו של הנזיר אין הדבר מעכב את הבאת הקרבן, וז"ל הירושלמי (נזיר פ"ו ה"ט): "והתני - תורת הנזיר בין שיש לו כנפים בין שאין לו כנפים".

וצריך להבין מדוע הברייתא הזו קוראת לכפות ידיו של הנזיר 'כנפיים'?

ונראה שהסיבה לכך היא משום שהנזיר נקרא קדוש כאמור בתורה (במדבר ו,ה): "קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ". והקדושה קשורה לפרישה מן הארציות, וחיבור עם העולם הרוחני, העולם של המלאכים שהם מתוארים כ'בעלי כנפיים'. כאמור בספר קהלת (י,כ): "גַּם בְּמַדָּעֲךָ מֶלֶךְ אַל תְּקַלֵּל וּבְחַדְרֵי מִשְׁכָּבְךָ אַל תְּקַלֵּל עָשִׁיר כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל וּבַעַל כְּנָפַיִם יַגֵּיד דָּבָר". ופירש שם רש"י: "וּבַעַל כְּנָפַיִם - מלאך המלווה אותך כעניין שנאמר (תהלים צא,יא) 'כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ' ".

כלומר, כאשר הנזיר פורש מטומאת מת ומשתיית יין ומההקפדה על שיער מגולח שהם עניינים ארציים הוא הופך לאיש קדוש, ודומה למלאכים הרוחניים המלווים אדם מישראל. המלאך נקרא 'בעל כנפיים', וגם הנזיר הופך לדומה לו, ולכן מכנים את כפות ידיו של הנזיר 'כנפיים'.

 

קבלה ל'כנפיים' משמעותה פרישה מן הארציות

בתלמוד (סוכה מב,א) מובא שילד קטן שכבר יודע 'לשמור גופו' אוכלים על גופו טהרות, ואם הוא כבר יודע 'לשמור את ידיו' אוכלים על ידיו טהרות. וביאר הריטב"א שקטן היודע להימנע ממגע בידיו או בגופו בטומאה ידועה וכן יודע להימנע מכניסה לבית טמא, אם קיבל על עצמו חומרה זו נאמן על כך, וזהו 'קטן היודע לשמור את את גופו'. ולכן, אם ראינו שקטן זה נגע בגופו בטהרות אוכלים אותן ואפילו בלא לשאול אותו, משום שאנו מניחים שגופו טהור. אבל אם נגע בהן בידיו, אין אוכלים את הטהרות משום שחכמים גזרו שסתם ידיים של אדם שהסיח דעתו משמירת ידיו, ידיו תהיינה בדרגת 'שני לטומאה' והן מטמאות את הטהרות. ותיקנו שלפני נגיעה בטהרות עליו ליטול את 'סתם ידיו', ואם ראינו שנגע בטהרות ללא שנטל ידיו הן אסורות באכילה.

דרגת שמירה גבוהה יותר מקטן 'היודע לשמור את את גופו' היא קטן 'היודע לשמור ידיו', שהוא יודע לשמור את ידיו גם מהסח הדעת, ואם ראינו שנגע בטהרות בלא ליטול את ידיו, אנו מניחים שהוא לא הסיח דעתו משמירת ידיו, ואוכלים את הטהרות שנגע בהם.

ונראה שקבלת שמירה שכזו על הידיים, נקראת גם בשם 'קבלה לכנפיים', משום שהיא הופכת את המחמיר בה לאדם קדוש בדומה לנזיר שהוא אדם קדוש. מי שכל רגע חושב במה נוגעות ידיו, ונמנע מלתת להן חופשיות לגעת בדברים, הוא מנותק במידה מרובה מן הארציות, והוא דומה במקצת למלאך. כשם שהמלאכים הם טהורים (ראו נדה דף ל,ב) כך גם כפות ידיו הן טהורות. כמו כן, הקפדה זו מונעת מהאדם גם מלגעת בהיסח הדעת בדברים מטונפים, ולכן כפות ידיו טהורות ונקיות כמו כפות ידי המלאכים. ואין לחשוש גם שמא אותו קטן שיחק באשפה וטינף את הטהרות וראוי לרוחצם לפני שיאכלו מהן.

 

איש קדוש

'ערוך השלם' ו'תוספתא כפשוטה' ביארו ש'אלישע בעל כנפיים' נקרא כך, משום שקיבל על עצמו הקפדה על שמירת ידיו לטהרות, שהיא נקראת קבלה 'לכנפיים'. אמנם יש להקשות על פירושם, שהרי כפי שראינו אפילו ילד קטן מסוגל לקבל על עצמו קבלה שכזו, ואם כן מדוע נתייחד כינוי זה דווקא ל'אלישע בעל כנפיים'?

 

ונראה שאין בקושיה זו בכדי לדחות את פירושם, אלא שיש להוסיף עליו, שנראה ש'אלישע בעל כנפיים' הוא דמות סמלית. המלאכים נקראים גם 'קדושים' (זכריה יד,ה), וכאמור, אדם המקפיד על שמירת ידיו ודומה למלאך ראוי להיקרא גם 'קדוש'. בתנ"ך מצאנו שאלישע הנביא נקרא "אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ" (מלכים ב ד,ט). ונראה שמטעם זה 'אלישע בעל כנפיים' הוא דמות סמלית שמתייחסת ל'איש קדוש', והוא כל מי שקיבל עליו שמירת ידיו לטהרות. שכשם שאלישע הנביא נקרא קדוש גם הוא ראוי להיקרא קדוש.

 

ומעתה, כאשר אמר הירושלמי: "כל שאינו כ'אלישע בעל כנפים' לא ילבש תפילין", הירושלמי התייחס לכינוי 'אלישע בעל כנפיים', שכך היה מכונה בזמנם כל מי שקיבל עליו לשמור את אבריו ובכללם ידיו העסקניות ולדעת בכל רגע ורגע מה מתרחש עימן. ואדם וכן ילד קטן שהם בעלי מסוגלות כזו, מסוגלים גם להשגיח על נקביהם, ולדאוג לכך שלא יפיחו מלמטה בעת שהם לבושים בתפילין. ולכך היתה גם כוונת הבבלי: "תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים". כלומר, המניח תפילין צריך להיות בעל יכולת לשלוט על כל המתרחש בגופו, בדומה לדמות הסמלית של 'אלישע בעל כנפיים' שאינו מסיח דעתו משמירת ידיו נקיות וטהורות.

 

ומעתה מובן מדוע לא מספר התלמוד הירושלמי או התלמוד הבבלי על האופן המופלא שבו שמר 'אלישע בעל כנפיים' על נקיון גופו. וזאת משום שלא מדובר באדם מיוחד ששמר על נקיון גופו, אלא בכינוי סמלי למי שלא מסיח דעתו ממה שמתרחש בגופו ואפילו בידים העסקניות.

 

קשר תפילין

המניח תפילין מראה שהוא קשור באותה העת עם בורא עולם, ולכן תפילין אסורים בהיסח הדעת. מציאות דומה קיימת גם אצל 'אלישע בעל כנפיים' שבכל רגע ורגע הוא אינו מסיח את דעתו משמירת כפיו. והרי הוא אינו עושה זאת מחמת איסטניסיות, אלא שהוא רוצה לקיים את ציווי הבורא שלא לטמא את התרומה, והוא מקפיד על כך לפי כל הדקדוקים שהנהיגו חכמי ישראל. ונמצא שבכל רגע שהוא מקפיד על שמירת ידיו, הוא קשור אז במחשבתו עם בורא עולם שנתן את התורה לחכמי ישראל שהחשיבו והורו על הנהגה זו. ונמצא שכשם שהמניח תפילין קשור במחשבתו עם בורא עולם, כך מי שהוא 'בעל כנפיים' קשור במחשבתו עם בורא עולם. אלא שמי שמניח תפילין רואים זאת עליו מבחוץ, ואילו אצל 'אלישע בעל כנפים' הקשר שלו עם בורא עולם אינו נראה מבחוץ.

 

קשר עם בורא עולם

קשר של אנשים קדושים עם בורא עולם פעמים שגם אנשים אחרים מכירים בו, כמבוא ב'אמרי אשר' (קצרים עמוד 22):

"ידוע מה שמספרים על הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל כי אנשים הבחינו כי בשעה שהולך ברחוב מרגישים בתנועות אצבעותיו. הי' פעם אחד מידידיו עוקב אחרי זה ושם לבו לדקדק אחרי תנועות אלה. לבסוף נוכח לדעת כי הוא עושה בתנועות אצבעותיו כאילו רושם שם הוי"ה באויר, בבחינת "שיוויתי ד' לנגדי תמיד". כאשר סיפרתי זאת להרא"ש שליט"א (הרב אשר פריינד זצ"ל), אמר לי אני לא מאמין בזה, הכרתי את רבי חיים זוננפלד ושם הוי"ה היה בראשו ובלבו ולא הי' זקוק לתנועות אצבעותיו כדי לחשוב על כך"

ממעשה זה למדים אנו שפעמים ניכר על אנשים כיצד הם קשורים בכל רגע עם בורא עולם, יש כאלו שהדבר ניכר עליהם על ידי תנועות שהם עושים באצבעות שבכפות ידיהם, ויש כאלו שצדיקים גדולים מכירים עליהם ששם הוי"ה נמצא באותו הרגע במחשבתם.

 

מי שמקפיד בכל רגע על טהרת ידיו, גם אם אינו במדרגה כזו שהוא חושב בכל רגע על שם הוי"ה, הרי שבהקפדתו על טהרת ידיו הוא קשור באותו הרגע עם רצון הקדוש ברוך הוא. בשורש הדבר הוא דומה למי שמניח תפילין ואינו מסיח דעתו מהם, שגם הוא קשור אז עם רצון הקדוש ברוך הוא שציווה להניחם. צדיקים גדולים יכולים להבחין במי שמקפיד על טהרת ידיו, שהוא קשור באותה העת עם בורא עולם והוא דומה למי שמניח תפילין, שניהם אינם מסיחים את דעתם מרצון הבורא.

 

ונראה שלענין זה מרמז המעשה  בתפילין של אלישע בעל כנפיים. המלכות הרשעה גזרה שישראל לא יניחו תפילין, ועיקר כוונת המלכות הרשעה היתה שישראל יתנתקו מהקשר שלהם עם הקב"ה. אך 'אלישע בעל כנפים' שהוא כינוי סמלי לכל מי שמקפיד על טהרת הידיים, נותר קשור עם בורא עולם גם בעת שהוא מהלך בשוק, שהרי הוא מקפיד בכל רגע היכן נמצאות ידיו ואינו מסיח דעתו מהן. בכל רגע הוא אינו מסיח דעתו מרצון הקב"ה שרוצה בכך, גם בעת שהוא מתהלך בשוק.

ה'תפילה' וכן ה'תפילין' הן מלשון חיבור ודבקות (ראו רש"י בראשית ל,ח). 'אלישע בעל כנפים' שמקפיד על טהרת הידים, מחובר ודבק עם הקב"ה כמו מי שמניח תפילין. אלא שהמניח תפילין הדביקות שלו ניכרת מבחוץ באמצעות בתי התפילין שעל ראשו. ואילו אצל 'אלישע בעל כנפיים' ה'תפילין' (ה'דבקות') בתוך  ראשו במחשבתו. ואפשר שלענין זה מרמז המעשה הסמלי באלישע בעל כנפים שהוריד את התפילין מראשו לתוך ידיו, ונעשה לו נס ונהפכו ל'כנפי יונה'.

 

______________________________________________

 

1 לקבלה ל'כנפיים' יש חשיבות, ואפילו אם לא קיבל על עצמו קבלה חמורה יותר ל'טהרות'. וקבלה לטהרות כללה הנהגות נוספות ובכללן גם איסור להתארח אצל עמי הארץ שנחשבו כאנשים שאינם מקפידים על הטומאות.