מי ניגן בשמחת בית השואבה

במסכת סוכה (פ"ה מ"ב-ד) מתוארת השמחה שהיתה בחג הסוכות במקדש:
"במוצאי יום טוב הראשון של חג ירדו לעזרת נשים ומתקנין שם תקון גדול... חסידים ואנשי מעשה היו מרקדים לפניהם באבוקות של אור שבידיהן ואומרים לפניהן דברי שירות ותושבחות, והלוים בכנורות ובנבלים ובמצלתים ובחצוצרות ובכלי שיר בלא מספר על חמש עשרה מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים כנגד חמשה עשר שיר המעלות שבתהלים שעליהן לוים עומדין בכלי שיר ואומרים שירה".
במשנה זו נאמר שהלויים הם שניגנו בכלים בשמחת בית השואבה והם עמדו על ה'מעלות' (המדרגות) שבין עזרת הנשים ובין עזרת ישראל. אך כאשר הרמב"ם מתאר כיצד נעשית שמחת בית השואבה הוא משמיט את המעמד המיוחד של הלווים, וז"ל (הלכות שופר וסוכה ולולב ח,יג):
"והיאך היתה שמחה זו, החליל מכה ומנגנין בכנור ובנבלים ובמצלתים וכל אחד ואחד בכלי שיר שהוא יודע לנגן בו, ומי שיודע בפה בפה, ורוקדין ומספקין ומטפחין ומפזזין ומכרכרין כל אחד ואחד כמו שיודע ואומרים דברי שיר ותושבחות..."
הרמב"ם משמיט את המעמד המיוחד שיש במשנה ללויים, וכותב שכל אחד שיודע לנגן בכלי שיר יכול לנגן, אמנם הוא מוסיף בהמשך שהמנגנים יהיו ידועים כתלמידי חכמים או כאנשי מעשה וכדו', וכפי שמשמע מתחילת המשנה. ויש לברר על מה מסתמך הרמב"ם לחלוק על המשנה שרק הלויים ניגנו?
ה'ערוך לנר' (סוכה נא,ב) ו'כתר המלך' (על הרמב"ם שם) כתבו שהרמב"ם סבור שמשנתנו היא בשיטת רבי חנינא בן אנטיגנוס במשנה במסכת ערכין (פ"ב מ"ד) שהלויים הם שניגנו בכלי שיר בעת שירת הלויים על הקרבן, ולדעה זו גם בשמחת בית השואבה רק הלויים ניגנו. אולם הרמב"ם פסק כשיטה החולקת, ולשיטה הזו וודאי שלא צריך לויים בעת הניגון בשמחת בית השואבה. אמנם כאשר מעיינים בפסיקת הרמב"ם לגבי המנגנים בשירת הלויים על הקרבן, לא ברור כמי פסק, וכדלקמן.

מי היו מנגנים במקדש
וז"ל הרמב"ם (הלכות כלי המקדש ג, ג):
"...ואחרים היו עומדים שם מנגנין בכלי שיר, מהן לוים ומהן ישראלים מיוחסין המשיאין לכהונה, שאין עולה על הדוכן אלא מיוחס..."
הרמב"ם פסק שצריך שיהיה שילוב של שני סוגי מנגנים, מנגנים לויים וגם מנגנים ישראלים. וקשה שלכאורה לא מצאנו במשנה או בתלמוד שיטה שמצריכה לשלב בין מנגנים לויים וישראלים. במשנה במסכת ערכין (פ"ב מ"ד) מובאת מחלוקת מי היו המנגנים במקדש, וז"ל:
"ועבדי הכהנים היו דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר משפחות 'בֵּית הַפְּגָרִים' ו'בֵית צִפְּרַיָּה' (בֵּית הַצִּפּוֹרִים) ומאֵמָאוֹס היו משיאין לכהונה. רבי חנניא בן אנטיגנוס אומר לוים היו."
שיטת הרמב"ם שמצריכה לשלב בין הלויים לבין הישראלים נראית לכאורה כשיטה עצמאית, וצריך להבין על מה התבסס הרמב"ם בפסיקתו. ונראה שהרמב"ם התבסס על הכתוב בתנ"ך וכדלקמן.

 מה קבע דוד המלך בענין המנגנים
דוד המלך קבע את הנהלים והסדרים בבית המקדש עוד לפני שנבנה. הוא קבע את עשרים וארבע משמרות הכהונה, כמסופר בדברי הימים (א כד, ז-יח): "וַיֵּצֵא הַגּוֹרָל הָרִאשׁוֹן לִיהוֹיָרִיב לִידַעְיָה הַשֵּׁנִי... לְבִלְגָּה חֲמִשָּׁה עָשָׂר... לְמַעַזְיָהוּ אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים". וקביעות אלו נשמרו כפי האפשר גם בימי בית שני (ראו תענית דף כז,ב; תענית כט,א; בבא קמא קי,א; סוכה נו,ב). וכמו כן קבע דוד גם את עשרים וארבע משמרות המנגנים (דברי הימים א כה):
"וַיַּבְדֵּ֣ל דָּוִיד֩ וְשָׂרֵ֨י הַצָּבָ֜א לַעֲבֹדָ֗ה לִבְנֵ֤י אָסָף֙ וְהֵימָ֣ן וִֽידוּת֔וּן הַֽנִּבְּאִ֛ים בְּכִנֹּר֥וֹת בִּנְבָלִ֖ים וּבִמְצִלְתָּ֑יִם וַֽיְהִי֙ מִסְפָּרָ֔ם אַנְשֵׁ֥י מְלָאכָ֖ה לַעֲבֹדָתָֽם:... וַיְהִי מִסְפָּרָם עִם אֲחֵיהֶם מְלֻמְּדֵי שִׁיר לַד' כָּל הַמֵּבִין מָאתַיִם שְׁמוֹנִים וּשְׁמוֹנָה: ... וַיֵּצֵא הַגּוֹרָל הָרִאשׁוֹן לְאָסָף לְיוֹסֵף, גְּדַלְיָהוּ הַשֵּׁנִי, הוּא וְאֶחָיו וּבָנָיו שְׁנֵים עָשָׂר: הַשְּׁלִשִׁי זַכּוּר בָּנָיו וְאֶחָיו שְׁנֵים עָשָׂר:... לְאַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים לְרוֹמַמְתִּי עָזֶר בָּנָיו וְאֶחָיו שְׁנֵים עָשָׂר:"
לפי פשוטו של הכתוב וכן לפי פיסוק הטעמים, "שָׂרֵי הצבא" כוונתו ל"שָׂרֵי הצבא" ממש¹. ודויד כיבד את שרי הצבא לבחור מתוך הלוחמים הישראליים מנגנים שינגנו יחד עם המנגנים הלויים. והמנגנים הישראלים נקראים כאן "אֲחֵיהֶם מְלֻמְּדֵי שִׁיר לַד' " של המנגנים הלויים. ונמצא שפסיקת הרמב"ם שצריך שיהיה שילוב של מנגנים לויים ומנגנים ישראלים מבוססת על המתואר בתנ"ך.
אמנם קשה לומר שהרמב"ם פסק כמו התנ"ך, בלא שמצא שיטת תנאים או אמוראים שפסקה כך. כמו כן קשה שבפרוש המשנה כתב הרמב"ם שהלכה כרבי יוסי. ומתבקש שהרמב"ם הבין שכאשר אמר רבי יוסי שהמנגנים היו ממשפחות 'בֵּית הַפְּגָרִים' ו'בֵית צִפְּרַיָּה' מ'אֵמָאוֹס', כוונתו לרמז שהם היו ממשפחות של ישראלים וממשפחות של לויים, ורבי יוסי מרמז מדוע נתן דויד לשרי הצבא את הכבוד לבחור את המנגנים הישראלים. דבר זה מתבאר מהעיון בספר תהילים ובדברי רבינו סעדיה גאון, וכדלקמן. 

ההבנה של דויד במעמד 'ברית בין הבתרים
במזמור קי בתהלים מתאר דויד את עצמו בתור מנהיג שהעם מתנדב לצבאו ולמלחמותיו, ובתור 'כהן' שמחליף את מלכי-צדק, שהיה כהן בירושלים:
"לְדָוִד מִזְמוֹר נְאֻם ד' לַאדֹנִי שֵׁב לִימִינִי עַד אָשִׁית אֹיְבֶיךָ הֲדֹם לְרַגְלֶיךָ: מַטֵּה עֻזְּךָ יִשְׁלַח ד' מִצִּיּוֹן רְדֵה בְּקֶרֶב אֹיְבֶיךָ: עַמְּךָ נְדָבֹת בְּיוֹם חֵילֶךָ בְּהַדְרֵי קֹדֶשׁ מֵרֶחֶם מִשְׁחָר לְךָ טַל יַלְדֻתֶיךָ: נִשְׁבַּע ד' וְלֹא יִנָּחֵם אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק: אֲדֹנָי עַל יְמִינְךָ מָחַץ בְּיוֹם אַפּוֹ מְלָכִים..."
דויד מתאר את עצמו בתור מי שנבחר להחליף את מלכי-צדק, ודויד מזכיר זאת דווקא במזמור שמתאר ניצחונות צבאיים על האויב, משום שלפי הבנת דויד דווקא עם שיש לו צבא משלו יחליף את מלכי-צדק, והוא העם שישכון בירושלים ויפיץ משם את האמונה באל אחד.
הכהן הראשון בעולם היה שֵׁם בן נוח שהיה "כֹּהֵן לְאֵ-ל עֶלְיוֹן". הוא נקרא "מַלְכִּי-צֶדֶק" - ותפקידו היה לבצע משפט צדק בעולם. אך רוב צאצאיו לא רצו להמשיך בדרכו הרוחנית. הם עסקו בפעולות של יֶפֶת והתפזרו על פני התבל. מי שעשה משפט צדק בעולם היה אברהם, שהיה לו כוח צבאי משלו. מַלְכִּי-צֶדֶק שמח כאשר אברהם הציל את השבויים ממלחמת סדום, ומן הסתם הוא התפלל לקב"ה שיסייע לאברהם במלחמתו. אך הוא ראה שלולי יוזמת אברהם - התפקיד שלו היה נותר תפקיד סמלי. מַלְכִּי-צֶדֶק נפל בדעתו ונכשל בדבריו; והקדים לברך את אברהם לפני הקב"ה. עקב כך, הקב"ה הודיע לאברהם שזרעו יחליף את מַלְכִּי-צֶדֶק, ויירש את ארץ ישראל (נדרים דף לב, ב).
אברהם שמע זאת, ושאל את הקב"ה - "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה". כמה ממדרשי חז"ל מפרשים זאת כחוסר אמונה, אך יש בפרוש זה קושי, שהרי סמוך לפני כן נאמר - "וְהֶאֱמִן בַּד' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה". דויד המלך הבין (וכן מרמזים כמה ממדרשי חז"ל²) שאין מדובר בחוסר אמונה אלא שאברהם שאל את הקב"ה כיצד אפשר למנוע מזרעו את המצוקות שהיו למַלְכִּי-צֶדֶק; והקב"ה השיב לאברהם וציווה עליו לעשות מעשה סמלי שישפיע על העתיד. אברהם הצטווה להקריב בהמות וצפורים. הבהמות נחשבות לגשמיות ביחס לצפורים; שהרי הן אינן מסוגלות להתנתק מהארץ ולעוף באוויר. והדבר מסמל תכנית של הקב"ה להקמת "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים" מסוג חדש; שיהיו בה בנים (כהנים) שמחוברים מאוד לארציות ולגשמיות (בהמות) וישמשו ככוח כלכלי וצבאי; ובנים (כהנים) שמחוברים מאוד לרוחניות (צפורים). 
אברהם ביתר את הבהמות, אך את הַצִּפּוֹרִים הוא לא ביתר; ולאחר מכן נאמר: "וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם". רבנו סעדיה גאון פירש שם: "ויניח את העוף על הגופות". כלומר, "הָעַיִט" הוא "הַצִּפּוֹר" (התור והגוזל) שמוזכר לפני כן. מדבריו עולה שאברהם נטל את התור והגוזל כמו "עַיִט" (צפור טרף) שיש לו חיות עצמית והוא יורד על הפגרים. המעשה הזה מרמז, שהקבוצה הרוחנית (בית הצפורים) מתייחסת אל עצמה בתור קבוצה חיה, ואילו אל הקבוצה הגשמית (בהמות) בתור קבוצה מתה (בית ה'פגרים'), והיא מנסה להעיר אותם כדי שיהיו כמוהם ו'יעופו באוויר' ויעסקו בתורה וברוחניות. אך 'הבהמות' לא נענות לדרישה. חברי הקבוצה הגשמית אינם 'עפים' משום שלדעתם צריך גם צד גשמי צבאי בעם ישראל, והם מייצגים את הצד הזה.
ומאידך, גם חברי הקבוצה הגשמית מתייחסים אל חברי הקבוצה הרוחנית בתור מתים, ודבר זה מרומז כאשר מתברר מי הם חברי הקבוצות השונות, וכדלקמן. 

הברור הראשוני של משפחות 'בֵּית הַפְּגָרִים' ו'בֵּית צִפְּרַיָּה' (בית הציפורים)
ההבדלה הראשונית בין 'בֵּית הציפורים' (הכוח התורני) לבין 'בֵּית הַפְּגָרִים' (הכוח הגשמי) - התבטאה בהבדלה שבין שבט לוי שעוסק ברוחניות לבין שאר השבטים שעוסקים בגשמיות. התורה מרמזת שתהליך ההבדלה שבין שבט לוי לבין שאר השבטים הסתיים ליד מקומות של מים.
בספר במדבר מסופר שאהרון מת לקראת סוף המסעות בהֹר הָהָר. אולם בספר דברים נמצא תיאור סותר שמשולב בסיפור על מקומות מים ובבחירת שבט לוי (דברים י):
"וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן מוֹסֵרָה שָׁם מֵת אַהֲרֹן וַיִּקָּבֵר שָׁם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר בְּנוֹ תַּחְתָּיו: מִשָּׁם נָסְעוּ הַגֻּדְגֹּדָה וּמִן הַגֻּדְגֹּדָה יָטְבָתָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם: בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל ד' אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ד' לַעֲמֹד לִפְנֵי ד' לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה:"
רס"ג מסביר שם שסיפור המסע ומיתת אהרון קשורים לתוכחה על חטא העגל. משה מספר שהוא התפלל שאהרון לא ימות בעקבות חטא העגל, אך התפילה הועילה רק עד תחילת המסעות, וז"ל רס"ג: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ. וכאשר נעתר לתפילתי על אהרון, נשאר בחיים עד שנסעו בני ישראל". אלא שדברי רס"ג רק חיזקו את הקושיה. וכי אהרון מת פעמיים הן בתחילת המסעות והן לקראת סיומם?
בהקדמת הרמב"ם למורה נבוכים הוא מונה שבע סיבות לסתירות שנמצאות בספרים, ובסיבה השלישית הוא מסביר שיש דברים שנאמרו בתור משל ואם מבינים אותם כפשוטם נוצרת סתירה. במאמר "הקבורה המסתורית של אהרון" התבאר שהתיאור הסותר מרמז שמדובר כאן ב'קבורה סמלית'. אהרון והלויים אהבו את המקומות השקטים שהם התבודדו בהם והתעלו במעלות הקדושה; ואלו בני ישראל אהבו מקומות של 'מים יפים'. במקומות אלו היה ניתן לשכשך במים, וכמו כן הם השיגו שם את האוכל הגשמי שהם התאוו אליו. הדבר הביא לבירור התפקידים השונים. בני ישראל לקחו לעצמם את המקום הטוב מבחינתם (=התפקיד הגשמי) שהם רצו בו, והם הותירו לאהרון את המקום הרע (=התפקיד הרוחני) שהם לא רצו בו; כדי שאהרון יוכל 'להיקבר שָׁם' במשך שנות חייו; ובנו יהיה 'כהן' בתפקיד הזה תחתיו. ואמנם הכתוב מתאר רק את אהרון בתור 'מת', אך בני ישראל הרגישו כך גם ביחס לשבט לוי. "בָּעֵת הַהִוא" היתה הבדלה בסיסית, ונקבע ש"הַפְּגָרִים" הם שאר השבטים שעוסקים בגשמיות, וה"צפורים" הם שבט לוי. במקום 'מים יפים' זה מרומז שחוסר הכבוד שבין הקבוצות הוא הדדי. כזכור, בברית בין הבתרים מרומז שקבוצת ה'צפורים' מתייחסת אל קבוצת 'הבהמות' בתור 'פגרים', וכעת במקום 'מים היפים' שבמדבר מרומז שקבוצת 'הבהמות' מתייחסת לקבוצת 'הצפורים' בתור אנשים מתים שקבורים חיים בתפקידם הרוחני. 

אֵמָאוֹס - מקום מים יפים
בתכנית של אברהם עדיין יש אפשרות לעבור מקבוצה לקבוצה. ההבדלה ליד מקומות "מים יפים" - היתה הבדלה ראשונית ובסיסית בלבד; אך זו פעולה שחוזרת ומתרחשת במשך כל הדורות. בכל דור עומדת בפני כל אחד מישראל ההתלבטות האם להתמסר לפיתוח הצד התורני שבעם ישראל או להתמסר לפיתוח הצד הגשמי שבעם ישראל. אֵמָאוֹס משמשת אצל חז"ל כסמל מקביל ל'מים יפים' שבתורה. חז"ל מספרים (קהלת רבה פרשה ז) שחבריו של התנא רבי אלעזר בן ערך בחרו ללכת ליבנה שהיתה מקום תורה - ותלמודם התקיים בידם; ואילו רבי אלעזר בן ערך בחר ללכת לאמאוס - "מקום מים יפים" - והוא שכח שם את תלמודו.
כאשר רבי יוסי אמר שהמנגנים היו משפחות 'בֵּית הַפְּגָרִים' ו'בֵּית צִפְּרַיָּא'; הוא אמר לנו במילים של התורה - שהמנגנים היו גם ישראלים וגם לויים. הוא השתמש ברמז נוסף, וסיפר לנו שהם מאֵמָאוֹס. מקום שמשמש אצל חז"ל - כרמז ל'מים יפים' שבתורה. בכך הוא רמז לנו שבמקום של 'מים יפים' שבתורה נקבע שהלויים הם אלו שישירו בעת הקרבת הקרבנות. אולם קביעה זו נעשתה אז מתוך רגשי בוז הדדי שבין 'קבוצת הפגרים' לבין 'קבוצת הצפורים'. יחסי הבוז האלו מתאימים רק לשלב הראשוני שמתואר בברית בין הבתרים, אך היה שם גם שלב נוסף שרס"ג מבאר את משמעותו, וכדלקמן.

תחיית המתים שבתשובת רס"ג
בתשובות רס"ג על שאלות חיוי הבלכי (כ"א, עמוד 31 במהדורת פאזנאנסקי, וורשה) מרמז רס"ג להבנת שלב נוסף במעשה הסמלי שעשה אברהם אבינו באמצעות 'הפגרים' ו'הצפורים':
"טעמי המחזה והבתרים לא היבנת עניינם; על כן נבהלת בשמעך את חזונם. הרף ואגידה לך את פתרונם; כי 'תחיית המתים' כתובה בחביונם. פְּגָרִים בּוּתְּרוּ וְהוּרָד 'הַצִּפּוֹר' עֲלֵיהֶם; 'וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם' - וינידם ויחיו כולהם..."
לאחר שאברהם הוריד את 'הַצִּפּוֹר' על 'הַפְּגָרִים' ודקר אותם כמו 'עַיִט' - הוא עשה מעשה נוסף. אברהם הניד יחד את 'הַפְּגָרִים' ואת 'הַצִּפּוֹר'; והמעשה הזה סימל שהוא נושב רוח של תחיה בשתי הקבוצות. אברהם עורר את כולם ברוח של תשובה, כל קבוצה תתעורר לראות את מעלת חבירתה, ותחזור בה מההבנה המוטעית שלה - שיש לה כביכול 'חיים' בפני עצמה. כולם יכירו בצורך בקיום שתי הקבוצות, קבוצה של 'בהמות' וקבוצה של 'צפורים' - ואז יהיו 'חיים' בשתי הקבוצות.
רבי יוסי מרמז לנו שדויד המלך רצה לקיים את השלב הזה של 'תחית המתים' כבר בימיו, והוא רצה להביא ליחסי אחווה בין אנשי הצבא (בית הפגרים) ובין הלויים (בית הצפורים), ולכן הוא קבע שאנשי הצבא יפרישו לוחמים מנגנים כדי שאלו ינגנו יחד עם הלויים, וממילא הם ירגישו כמו אחים אלו לאלו, וכמו שמוזכר שם בכתוב "וַיְהִי מִסְפָּרָם עִם אֲחֵיהֶם מְלֻמְּדֵי שִׁיר לַד' כָּל הַמֵּבִין מָאתַיִם שְׁמוֹנִים וּשְׁמוֹנָה". ואמנם הלויים בלבד היו אלו ששרים בפיהם בעת הקרבת הקרבן, וכפי שנקבע במקום 'מים היפים' שבתורה. אך המנגנים יהיו שילוב של 'בית הפגרים' ו'בית הצפורים', שילוב של ישראלים ושל לויים. דויד המלך ידע שיש דברים שאי אפשר להסביר במילים - אלא רק בניגון; וכפי שכתוב בליקוטי מוהר"ן (רלז). "כי התחברות שני דברים הוא ע"י ניגון וכלי שיר". הניגון המשותף שהיה במקדש, היה חודר לנימי הנפש, והיה 'מחיה' את ה'מתים'. הוא היה מביא להבנה - שגם מי שאינם דומים לי משמשים כ'כהנים' ב'ממלכת הכהנים' של אברהם אבינו. הם אמנם אינם דומים לי - אך הם לא "פְּגָרִים"! 

האם שאר התנאים חולקים על רבי יוסי
מסתבר שגם שאר התנאים לא חלקו 'הלכה למעשה' על הכתוב ועל הרמזים שרמז רבי יוסי. אלא שבהתנגדות לדבריו הם מרמזים לשלב הראשון שבברית בין הבתרים, כזכור, בשלב הראשון הוריד אברהם את ה'צפור' כמו עיט טורף על ה'פגרים', ורק בשלב השני הוא הניד אותם יחד והחיה את כולם. השלב הראשון מרמז שלתלמידים הצעירים קשה להפנים מסר מורכב ולפיו גם מי שמתמסרים לעבודת הצבא ולפיתוח הצד הגשמי שבעם ישראל נחשבים 'כהנים' בממלכה של אברהם אבינו. ורגילים לחנך את לומדי התורה הצעירים שרק הלויים או מי שדומים להם ומתמסרים לעמל התורה הם 'כהנים' בממלכה הזו, וכל השאר הם כביכול 'פגרים'. וכמו כן חונכו הצעירים שרק תלמידי חכמים שמקפידים לאכול חולין בטהרה מסוגלים להשיג רוח הקודש, וככל שאדם מקפיד על הטהרה בחומרות והקפדות יתירות כך עולה המסוגלות שלו להשגת רוח הקודש ונבואה, ובמקביל עולה ההתאמה שלו לנגן במקדש.
ואמנם מצד אחד מחנכים את הצעירים שרק הלויים או מי שדומים להם ומתמסרים לעמל התורה הם 'כהנים', אך מצד שני מחנכים את הצעירים לנהוג באחווה גם עם מי שאינו דומה להם. רבי מאיר מרמז להבנה פגומה במהות האחווה. לפי הבנה פגומה זו ראוי לשתף בנגינה בכלים גם אנשים שאינם כהנים או לויים, אך זאת בתנאי שידוע שהם מקפידים מאוד על אכילה בטהרה, וידוע שעבדי הכהנים מקפידים מאוד על אכילה בטהרה שהרי הם אוכלים תרומה. ולפי ההבנה החינוכית הפגומה הזו עדיף שינגנו במקדש עבדים שאוכלים כל השנה בטהרה מאשר מנגנים ישראלים שיתכן ואינם מקפידים על אכילה בטהרה.
אמנם פשוט לתלמוד שדברי רבי מאיר שהמנגנים היו עבדי כהונה נאמרו להלכה ולא למעשה, שהרי סתם משנה היא רבי מאיר ובמסכת קידושין (פ"ד מ"ה) שנינו: "אין בודקין (לנישואין) לא מן המזבח ולמעלה ולא מן הדוכן ולמעלה". והיינו שרבי מאיר עצמו סובר שאלו שניגנו בדוכן היו אנשים מיוחסים ולא היו עבדים. וסוגיות התלמוד לא הקשו על הסתירה שבדברי רבי מאיר מפני שפשוט להן שרבי מאיר אינו חולק על הכתוב בדברי הימים ועל רבי יוסי, ודבריו שהמנגנים היו עבדי כהונה, נאמרו רק כדי לרמז להבנה הפגומה במהות האחווה שנדרשת בקרב עם ישראל. ודבריו מתאימים לשלב הראשון בברית בין הבתרים, השלב שבו 'בית הצפורים' יורדים כמו עיט טורף על חבריהם 'בית הפגרים'. כמו כן היה פשוט לתלמוד שגם דברי רבי חנינא בן אנטיגנוס לא נאמרו הלכה למעשה וכדלקמן.

 שיטת רבי חנינא בן אנטיגנוס
גם רבי חנינא בן אניטגנוס אינו חולק על הכתוב שגם ישראלים ניגנו עם הלויים. והוא מרמז לשיטה קיצונית שמחנכת את התלמידים הצעירים לכך שאין צורך ברגשי אחווה, ולכן לא יתכן שמי שאינו לוי ינגן בעת הקרבת הקרבן. רבי חנינא מקצין את השיטה הזו, והמשנה במסכת סוכה שמתארת שאפילו בשמחת בית השואבה רק הלויים ניגנו היא בשיטתו. אולם במשנה עצמה מרומז שהיא אינה נכונה הלכה למעשה, שהרי המשנה מספרת שהלויים עמדו אז על חמש עשרה המעלות שבין עזרת ישראל ועזרת הנשים ולפי פשוטה היא מוסיפה ומספרת ששם עמדו הלויים גם בעת השירה על הקרבן, ודבר זה מנוגד לידוע מהתנ"ך שהלויים ניגנו בתוך העזרה הפנימית בסמוך למזבח. מיקום זה מוזכר בעת חנוכת המקדש על ידי שלמה (דברי הימים ב ה, יב): "וְהַלְוִיִּם הַמְשֹׁרֲרִים לְכֻלָּם לְאָסָף לְהֵימָן לִידֻתוּן וְלִבְנֵיהֶם וְלַאֲחֵיהֶם מְלֻבָּשִׁים בּוּץ בִּמְצִלְתַּיִם וּבִנְבָלִים וְכִנֹּרוֹת עֹמְדִים מִזְרָח לַמִּזְבֵּחַ וְעִמָּהֶם כֹּהֲנִים לְמֵאָה וְעֶשְׂרִים מַחְצְרִים בַּחֲצֹצְרוֹת". מפשוטו של הכתוב משמע שהדוכן שעליו נגנו הלויים "ואחיהם" (הישראלים) היה סמוך למזבח ובצדו המזרחי, כלומר בתוך העזרה הפנימית. ואילו לפי התיאור שבמשנה במסכת סוכה הלויים ניגנו על המדרגות שהיו מחוץ לעזרה.
 סתירה שכזו קיימת גם בין שתי משניות סמוכות במסכת מידות (פ"ב):
"משנה ה: עזרת הנשים היתה אורך מאה ושלשים וחמש... וארבע לשכות היו בארבע מקצעותיה... לשכת מצורעים מערבית דרומית אמר רבי אליעזר בן יעקב שכחתי מה היתה משמשת... וחלקה היתה (*עזרת הנשים) בראשונה והקיפוה כצוצרה שהנשים רואות מלמעלן והאנשים מלמטן כדי שלא יהו מעורבין וחמש עשרה מעלות עולות מתוכה לעזרת ישראל כנגד חמש עשרה מעלות שבתהלים שעליהן הלוים אומרים בשיר לא היו טרוטות אלא מוקפות כחצי גורן עגולה.
משנה ו: ...עזרת ישראל היתה אורך מאה אמה ושלשים וחמש על רוחב אחת עשרה, וכן עזרת כהנים היתה אורך מאה ושלשים וחמש על רוחב אחת עשרה, וראשי פספסין מבדילין בין עזרת ישראל לעזרת הכהנים. רבי אליעזר בן יעקב אומר מעלה היתה וגבוהה אמה והדוכן נתון עליה ובה שלש מעלות של חצי חצי אמה..."
מובאות כאן שתי אפשרויות סותרות בסמוך. בסוף משנה ה שאותה שנה רבי אליעזר בן יעקב משמע שתמיד הלויים היו עומדים בשיר מבחוץ על המדרגות שבין עזרת הנשים לבין עזרת ישראל. אך מאידך במשנה ו אמר רבי אליעזר בן יעקב שה'דוכן' (שעליו עומדים הלויים בעת השירה) היה בתוך העזרה הפנימית עצמה. מפאת הסתירות האלו נדחק רבנו שמעיה בפירושו למסכת מידות, ופירש שהדוכן המוזכר במשנה ו אינו הדוכן שעליו אומרים הלויים שירה בקביעות אלא זהו דוכן ששימש לברכת הכהנים. אולם שיטת רבנו שמעיה קשה, שהרי כזכור מהכתוב משמע שהמנגנים היו סמוכים למזבח מצדו המזרחי, ומשמע שזהו דוכן הלויים. וכן ידוע שהדוכן שעליו אמרו הכהנים את ברכת הכהנים היה על מעלות האולם ממערב למזבח (משנה תמיד פ"ז מ"ב).
וכדי שלא תהיה סתירה בין המשניות, ביארו רש"י (סוכה דף נא,ב) ותוספות (נא,א) שהלויים היו עומדים על מדרגות עזרת הנשים רק בעת השירה שבשמחת בית השואבה. אמנם הסבר זה דחוק, שהרי מפשטות לשון המשנה משמע שהלויים היו עומדים על המדרגות שבעזרת הנשים באופן קבוע. 
מאידך, הרמב"ם הבין שקשיים אלו הם מכוונים, ומי שמעמיק בתנ"ך יבין שמשנה ו שמספרת שהדוכן (של הלויים) היה בתוך העזרה הפנימית ידע שהיא הנכונה הלכה-למעשה. ואילו משנה ה וכן המשנה במסכת סוכות שמספרות שהלויים שרו בקביעות על המעלות שבין עזרת ישראל לבין עזרת הנשים - נאמרו להלכה אך לא למעשה. ורבי אליעזר בן יעקב עצמו מרמז לכך באותה משנה במסכת מידות כשהוא אומר על אחת הלשכות "שכחתי מה היתה משמשת". רבי אליעזר בן יעקב מרמז שיש לו בעיות זכרון באותה משנה, ולכן יתכן שהוא זכר גם בטעות שהלויים ניגנו בחוץ על המעלות, ולא בפנים על הדוכן. ובכל אופן, מטרת המשניות ש'זוכרות' שהלויים ניגנו בחוץ לחנך את הצעירים להבדיל בין המעלות השונות שקיימות בעם ישראל, וכדלקמן.

 קביעת מקום הדוכן
הרצון למחוק את המחיצות המבדילות בין הקבוצות השונות שבעם ישראל, מסביר מדוע נקבע שה'דוכן' עליו יעמדו השָׁרִים בפיהם וכן המנגנים יהיה בתוך 'העזרה הפנימית'. מקום זה נחשב ל'מחנה כהונה', ול'מקום קדוש' שאסור לטמאים להיכנס אליו מן התורה, ובו היו רשאים הכהנים לאכול קדשי קדשים. והקביעה ש'דוכן' השירה והניגון יהיה בקביעות בתוך 'מחנה הכהונה' ועליו יעמדו הלויים השרים בפיהם, ועליו יעמדו 'המנגנים' שהיו קבוצה המשלבת לויים וגם ישראלים יחדיו, שברה את המחיצות הנפשיות שבין 'הכהנים' ובין 'הלויים' ובין 'הישראלים', והראתה שכולם בעצם 'טהורים' שיכולים לקבל מעמד קבוע בתוך 'מחנה הכהונה'. ודויד קבע את מקום הדוכן בתוך 'מחנה הכהונה' מתוך ההבנה שיחסי האחווה שיהיו בין הקבוצות השונות, יביאו ל'אהבת חינם' שתסייע לכך שהמקדש יבנה ואף יהיה בנין של קבע שלא יהרס.
אולם קשה לתלמידים צעירים להכיל מורכבות שכזו, ובתחילת דרכם מדגישים בפניהם את המעמדות השונות. ובחצר הפנימית יש מעמד של קבע רק לכהנים שאוכלים תרומה וקדשים בקביעות ומקפידים הן על 'טהרת התרומה' והן 'טהרת הקודש'. וללויים שבדרך כלל הם מלמדי התורה, וכראוי למלמדי תורה הם מקפידים לאכול חולין בטהרה, יש מעמד של קבע רק על המעלות שמחוץ לעזרה הפנימית, שהן חמש עשרה המעלות שבין עזרת ישראל לעזרת נשים. ורק הלויים רשאים לנגן בעת הקרבת הקרבן. ואילו ישראלים שברוב ימות השנה אינם מקפידים לאכול חולין בטהרה נמצאים למטה מהם על רצפת עזרת נשים ואינם רשאים לנגן, כאשר הלויים שמנגנים נמצאים על המעלות ונראים בולטים מעליהם. שיטה חינוכית זו מרומזת במשניות שמספרות שרק הלויים ניגנו ושהם ניגנו על המעלות שמחוץ לעזרה הפנימית. שיטה זו נדרשת בשלבים הראשונים של חינוך התלמידים, והיא מרומזת בכך שאברהם הוריד את הצפור כמו צפור-טרף על ה'בהמות' . אך היא אינה אמיתית, ומה שאברהם רוצה בו באמת הוא החיבור בין 'הצפורים' ל'פגרים', וכפי שרס"ג מכנה זאת את 'תחיית המתים'
דויד המלך השכיל להבין זאת, ולכן קבע ששרי הצבא יפרישו לוחמים ישראלים שינגנו עם הלויים, ושהדוכן יהיה בתוך העזרה הפנימית בסמוך למזבח. וכאשר רבי יוסי מספר על 'משפחת בית הפגרים' ומשפחת 'בית הצפורים' הוא מרמז לנו על כוונת דויד המלך. לרמב"ם היה ברור שמי שיעמיק בתנ"ך יבין את הרמזים שרמז רבי יוסי, ויבין שכל שאר התנאים מסכימים עם האמור בתנ"ך ועם רבי יוסי. והדעות האחרות והמשניות האחרות שנראות כמתעלמות מהתנ"ך ומרבי יוסי, נאמרו להלכה ולא למעשה, ולצרכי חינוך הצעירים, והן מרמזות לשלב הראשון בברית הבתרים. אולם גם הן מסכימות הלכה למעשה עם הכרעת אברהם אבינו בשלב השני בברית בין הבתרים, וכפי שהכריע גם דויד המלך; וכפי שרבי יוסי מרמז, שהרצון של אברהם אבינו ושל דויד המלך הוא שתהיה אחווה בין 'בית הצפרים' לבין 'בית הפגרים'.
____________________________________________________ 
¹המלבי"ם פירש שהכוונה ל'שָׂרֵי הצבא לעבודה' שהם שָׂרֵי הלווים האחראים על 'צבא העבודה', ושהם הפרישו מנגנים לויים. אך פירוש שכזה הוא נגד פיסוק הטעמים. כמו כן, שָׂרִים אלו נקראו לפני כן במפורש בשם "שָׂרֵי הלויים" (דברי הימים א טו, טז). גם בשו"ת חקרי לב (או"ח א,לד) הבין כמלבי"ם שמדובר במנגנים לויים בלבד, אולם כאמור מפשטות הכתוב ומפיסוק הטעמים משמע שמדובר בשרי הצבא ממש, ושהם הפרישו מנגנים מתוך הלוחמים הישראליים, כדי שאלו ינגנו יחד עם הלויים.
²הובאו במאמר "העַיִט שיחיה את הַפְּגָרִים".

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר