מבוא

מבוא

במסגרת מטרותיו של בית הדין משפט והלכה בישראל, עומדת גם השאיפה להנחלת עקרונות ההלכה בתחומי חושן משפט לציבור הרחב, על מנת שזו תהווה תשתית להכוונת פעולותיהם העסקיות. עריכת הסכמים התואמים מתחילתם את עקרונות ההלכה תקל על מימוש כוונותיהם ורצונותיהם של הצדדים בבואם לבית הדין.
בפרק א' נסקור בקצרה שאלות  הלכתיות שעשויות לעלות בחוזים הנהוגים.
בפרק ב' נציג בקצרה את העקרונות ההלכתיים לעריכת חוזה שיהיה תקף הן על פי ההלכה, והן על פי החוק.

יש לציין שפעמים רבות, גם כאשר חוזה נערך מתוך נקודת מבט של החוק הנוהג, ובהתעלמות מן המסגרות הקלאסיות מן הבחינה ההלכתית, ישנם עקרונות הלכתיים המקיימים את החוזה מטעמים שונים. ההלכה נותנת מקום נכבד למנהג העולם בתחום הממוני. לדוגמא, עקרון זה מבוטא בדין 'סיטומתא', על פיו יש תוקף הלכתי למעשה קניין הנהוג, אף אם אינו מפורש בהלכה.

עובדה זו אינה מסירה את העדיפות בתכנון מראש, בשעת עריכת החוזה באופן שיתאים לדרישות ההלכה, על מנת לוודא שאכן לכשיבא בפני בית דין למימוש, יזכו הצדדים למלוא הזכויות אותן בקשו להשיג בשעת עריכת ההסכם.

פרק א. עקרונות הלכתיים שעשויים לפגום בתחולתם של חוזים.

להלן נמנה עקרונות הלכתיים בסיסיים שעשויים לפגוע בתחולתם על פי ההלכה של סעיפים שונים בתוך חוזה. העקרונות נזכרים בשמותיהם ובתיאור כללי בלבד. אחר כך ניגע בבעיה כללית נוספת המאפיינת שימוש בשתי מערכות חוקיות (ההלכה והחוק הנוהג) במקביל. בסוף נזכיר את בעיית 'קים לי'.

1. קנין דברים - ההלכה,  נותנת תוקף להתחייבות ממונית או להקנאה של חפץ (קנין), או זכות ממונית (יצירת חיוב ממוני). ההלכה אינה מכירה בהתחייבות למעשה זה או אחר. חריג לעקרון זה הוא הסכם של שכירות פועל.
2. דבר שלא בא לעולם – ההלכה אינה מכירה בהקנאת חפצים שאינם נמצאים בעולם או אינם ברשותו של המקנה בשעת ההקנאה [1]. לדוגמא, לא ניתן להקנות נכס שיקנה בעתיד, וכמו כן לא ניתן להתחייב להקנות נכס ספציפי כאשר יגיע לרשות המתחייב. 
3. דרכי הקנאה וכריתת חוזה – אופני ההקנאה של סוגי נכסים שונים ודרכי יצירת חיובים עשויים להיות שונים בתכלית, בין הדרך הנהוגה על פי החוק, לבין הדרכים הצפציפיות אותן דורשת ההלכה.
4. אסמכתא – ההלכה אינה מכירה בהתחייבות עתידית התלויה באירוע עתידי מסופק. לדוגמא, קנסות המוטלים על הצדדים במקרה של הפרה עשויים ללקות בבעיית אסמכתא. לשיטות מסויימות הבעיה מתמקדת בהיות החיוב המסופק עתידי (רמב"ם), ולשיטות אחרות הבעיה העקרית תלויה בתוכן ההתחייבות, שיש בה גוזמא, וכל כן נראה שהמתחייב לא לקח בחשבון באופן רציני את האפשרות שאותו חיוב יתממש (תוס').
5. דיני התנאים – על פי דין תורה, על מנת שתחול התנאה על מעשה משפטי כלשהו, יש לנסח את התנאי בסגנון מסוים דווקא.
6. ריבית – פעמים רבות חוזים משלבים בתוכם סעיפים שיש בהם משום איסור ריבית. יש ופסיקת ריבית בתוך החוזה ימנע מבית הדין לדון בכל החוזה.

המעטפת של החוזה 

מעבר לעצם דרכי תחולת החוזה, כל מערכת  חוק נותנת לכל מעשה משפטי "מעטפת" המתייחסת לתחומים שונים אשר מהווים הוספות שונות לחוזה עצמו. יש ואלו הוספות "פנימיות", אשר אנו אומרים שהחוזה כאילו כולל אותן מכללא, ויש ואנו רואים באותן הוראות חוק הוספות אשר החוק קובע דינים מסויימים המוטלים על אחד הצדדים במקרים שונים אשר לא נזכרו באופן מפורש בחוזה.

בבואנו ליצור עסקה אשר תהיה תקפה לפי שתי מערכות החוקים, אנו נתקלים בבעיה של אי התאמה בין שתי "המעטפות" שנותנות שתי המערכות, החוקית וההלכתית, לאותה עסקא עצמה. אינן דומות העילות לביטול החוזה בשל מקח טעות על פי החוק, לבין אלו שמאפשרות את ביטול העסקא על פי ההלכה. אינם דומים דיני הראיות על פי ההלכה, לאלו התקפים על פי החוק. כמו כן כללי הפרשנות של המערכות השונות עשויים להיות שונים.

דוגמא נוספת ומרכזית למעטפת הוא הנושא של 'תרופות בשל הפרת חוזה'. בבואנו לעצב חוזה התקף על פי ההלכה, יש להתייחס לכך שחוזה פשוט ככול שיהיה בנוי משני ערוצים בסיסיים: האחד, החיובים הראשוניים של הצדדים זה לזה (ראובן מוכר את ביתו לשמעון, שמעון  מתחייב בתשלום לראובן). הערוץ השני הוא הערוץ שנועד להגן על הצדדים מפני הפרות של החוזה. את הערוץ השני מגבות שתי מערכות: המערכת הראשונה היא סעיפים מפורשים בחוזה המתחייחסים להפרות אלו ואחרות, והמערכת השניה היא הגנות שהחוק נותן לכל חוזה, דהיינו התרופות הקבועות בחוק בשל הפרת חוזה. בית דין רבני שידון בהפרת החוזה אינו מחוייב לתרופות הקבועות בחוק עבור הפרת החוזה.

קים לי

בפוסקים, ופסיקת בתי הדין, ננקטת השיטה שעל בית הדין לחשוש כמעט לכל שיטה הלכתית גם כזו שהיא בדעת מיעוט. מחמת העקרון של 'המוציא מחבירו עליו הראיה', יש להמנע מלהוציא ממון כל שיש שיטה על פיה אין יסוד לחיוב הנתבע. אם כן יש לנסח את ההסכם באופן שיהיה תקף לכל הדעות, או לנסות לעקוף את טענת קים לי באופן מפורש של התנאה על אותה זכות.

פרק ב. סוגי הפתרונות:

כמתבקש, ישנן דרכים הלכתיות למימוש רצון הצדדים, הבא לידי ביטוי בחוזה. בפרק זה נמנה דרכים אלו בקצרה:

1. ניסוח סעפי החוזה באופן שתקף הן על פי החוק, והן עלפי ההלכה.

סעיפים שלוקים בחסרונות מסויימים, ינוסחו באופן שתקף גם על פי דין תורה, וגם על פי החוק הנוהג במדינה. יתכן שלצורך זה יהיה צורך לבצע שינוי קל לא רק בניסוח הסעיף אלא גם במהותו. לדוגמא, סעיף שבאופן הרגיל מנוסח כהתחייבות למעשה מסוים, ינוסח כהקנאה, כהתחייבות ממונית או כהתחייבות למעשה המגובה בשעבוד ממוני. יש להקפיד על כך שהתוצאות המעשיות של הסעיף הנהוג והסעיף החדש, הנבנה בהתאם להלכה, יובילו לתוצאות מעשיות דומות. 

2. סעיפים מקיימים.

דרך נוספת היא סעיפים כלליים שנועדו לקיים ולתת תוקף לחוזה על פי ההלכה. דוגמא לכך הוא סעיף המסיר את היכולת לטעון 'קים לי' או סעיף כללי בו יש הודאה שכל סעיפי החוזה נעשו באופן המועיל על פי ההלכה. הפרק הבא מהווה 'סל' של סעיפים מקיימים.  הנספח לחוזה המוצג להלן, מאגד סעיפים מקיימים כאלו, על מנת להתמודד עם מירב השאלות ההלכתיות.

3. סעיפי מעטפת

יש לשלב בחוזה באופן מפורש סעיפים שנועדו להוות את המעטפת לתנאי קיומו של חוזה, למניעת הפרתו ולפרשנותו. דוגמא – על פי ההלכה אדם נאמן לומר שפרע לחבירו חוב, כל שהגיע זמן החיוב לתשלום. אם מעוניינים שבית הדין לא יתן נאמנות זו לחייב, יש לקבוע שנטל הראיה על התשלום הוא על המשלם. כמו כן, הרוצה לעגן את קיום החוזה בסנקציות עליו לשלבן באופן מפורש בתוך החוזה.

4. היתר עסקא

בחוזים רבים יש לשלב סעיף של היתר עסקא. במקרים שונים ניתן לבחור בדרכים אחרות, שאין בהם משום איסור ריבית  על מנת לתמרץ את הצדדים לקיים את חיוביהם.

5. קביעת בית דין ידוע כבורר מוסכם.

יסוד נוסף בעריכת חוזה הוא קביעת המסגרת בה ידון החוזה במקרה של סכסוך.  האופן העדיף ביותר הוא לקבוע כבורר מוסכם בית דין אשר גישתו ההלכתית ידועה ככזו הנותנת תוקף להסכם מסוג זה או אחר. אכן, לא תמיד ניתן להיות בטוח בדבר מדיניותו ההלכתית של בית הדין. קביעת בית דין מסויים כבורר מוסכם, תמנע גם השהיית הדיון עד להסכמת הנתבע לבית דין מסויים (זכות המוקנית לו על פי ההלכה במצבים שונים).

במסמך הבא, נציע נספח, אותו ניתן לצרף לחוזים שונים, על מנת לפתור את מרבית השאלות ההלכתיות שהצגנו לעיל.

---