רבי יהושע והכהנים הגדולים

בתחילת מסכת יבמות נחלקו בית שמאי ובית הלל במקרה שמת אחד האחים והוא היה נשוי לכמה נשים. האח החי צריך לייבם (לשאת) את אחת האלמנות, או לחלוץ לה את נעלו ואז היא מותרת להינשא לשאר העולם. הייבום או החליצה שנעשה באישה האחת ישפיע גם על האישה השנייה (ה"צרה") וגם היא תהיה מותרת להינשא לשאר העולם. אמנם כאשר אחת משתי הנשים האלמנות היא בתו של האח החי, אסור לו לייבם אותה, שהרי בתו אסורה עליו באיסור ערווה; ו'הבת' פטורה הן מהייבום והן מהחליצה. ונחלקו בית הלל ובית שמאי מה דין האישה השניה שהיא ה'צרה' של ה'בת'. בית שמאי סבורים שמותר לאח החי לייבם (לשאת) את צרת-הבת, ולכן צרת-הבת זקוקה או לייבום או לחליצה. ובית הלל אוסרים על האח לייבם את צרת-הבת ומתירים אותה להינשא לאנשים אחרים בלא חליצה. לפי שיטת בית הלל צרת-הבת שהיא פטורה גם מן החליצה מותרת להינשא אפילו לכוהנים. אך לשיטת בית שמאי אם ה'צרה' נהגה כבית הילל ונישאה בלא חליצה ונולד מנישואין אלו בן, הוולד הזה הוא 'פגום' בייחוסו, ואינו יכול לשרת ככהן בבית המקדש ובוודאי שלא ככהן גדול. ומאידך, לשיטת בית הילל אם ה'צרה' נהגה כבית שמאי ונישאה לאח של המת ונולד מנישואין אלו בן, הוולד הזה הוא ממזר, ובוודאי שאינו יכול להיות כהן גדול.

 

הדברים התמוהים של רבי טרפון

בתלמוד מובאים דברי תנאים שנאמרו ביחס לאותה המחלוקת והם מעוררים תמיהה רבה. בתלמוד הבבלי (יבמות דף טו,א) מובאת ברייתא: "אמר רבי טרפון: תאבני, מתי תבא צרת הבת לידי ואשאנה (אייבם אותה)". ולפי פשוטם של הדברים רבי טרפון מתאווה, שאחיו שנשא את הבת של רבי טרפון ואשה נוספת, ימות. ואז רבי טרפון יוכל להורות שהלכה כבית שמאי ויישא (ייבם) את צרת הבת (האשה הנוספת). והדברים תמוהים מדוע הסוגיה לא הקשתה כיצד ייתכן שרבי טרפון יתאווה שאחיו ימות כדי להורות שהלכה כבית שמאי¹.

והדברים תמוהים גם לפי הגירסה ההפוכה, ולפיה רבי טרפון התאווה להורות שהלכה כבית הילל. גרסה זו מופיעה בתוספתא (יבמות פ"א ה"ב, ובדומה בסוגיית התלמוד): "אמר ר' טרפון תאב אני שיהא לי צרת הבת ואשיאנה לכהונה". וגם גרסה זו היא קשה. הוא לא אמר "תאב אני שתבוא לבית הדין שלי צרת הבת", אלא "תאב אני שתהא לי צרת הבת ואשיאנה לכהונה". ולפי פשוטם של הדברים הוא מתאווה שאחיו, שנשא את הבת של רבי טרפון ואשה נוספת, ימות. ואז רבי טרפון לא יוכל לקיים את מצוות הייבום עם בתו שהיא אלמנת אחיו, שהרי בתו אסורה עליו. והוא ישתדל להשיא את האלמנה השניה ('צרת הבת') לכהנים, כדי להורות שהלכה כבית הלל ש'צרת הבת' מותרת להינשא בלא חליצה ואפילו לכהנים. והדברים תמוהים, שהרי גם אם חשוב לרבי טרפון להורות שהלכה כבית הלל, מדוע הוא מתאווה שאחיו ימות לשם כך.

 

הדברים התמוהים של רבי יהושע

בתוספתא (שם) מובאים דברי רבי יהושע בענין ה'צרות', וז"ל:

"... שאלו את ר' יהושע בני צרות מהן? אמר להם למה אתם מכניסין ראשי לבין שני הרים גדולים, לבין בית שמיי ובין בית הלל?! שיריצו את ראשי?! אלא מעיד אני על משפחת בית עלובאי מבית צבאים ועל משפחת בית קופאי מבית מקושש, שהן בני צרות, ומהם כהנים גדולים² והיו מקריבין לגבי מזבח."

עדותו של רבי יהושע היא תמוהה, שהרי עיקר הענין עליו התבקש לענות חסר מדבריו. שהרי לא בירר בדבריו על אילו 'בני צרות' הוא מעיד. האם העיד על 'צרות' שנהגו כמו בית שמאי והתייבמו (נישאו) לאחים כהנים, שלשיטת בית הלל ה'בנים' שנולדו מנישואין אלו הם ממזרים, ובכל זאת הוא מעיד שממשפחות אלו יצאו בנים שימשו ככהנים גדולים - ומכאן שאין הלכה כבית הלל. או להיפך, שהוא מעיד  על 'צרות' שנהגו כמו בית הלל שמתירים אותן להינשא לקהל (ובכלל זה לכהנים) בלי חליצה, שלשיטת בית שמאי ה'בנים' שנולדו מנישואים שכאלו הם פגומים לכהונה, ובכל זאת הוא מעיד שממשפחות אלו יצאו בנים שימשו ככהנים גדולים - ומכאן שאין הלכה כבית שמאי. ונמצא שהעדות של רבי יהושע עיקרה חסר, ולא ברור לטובת מי העיד!

 

צרת הבת הסמלית

צריך להבין שהקשיים האלו הם מכוונים, וכאשר אנו רואים דברים תמוהים בדברי חז"ל זו דרך שלהם לרמוז שלנושא ההלכתי שעליו הם דנים יש גם משמעות סמלית, ואם נייחס את הדברים התמוהים אל המשמעות הסמלית תסור התמיהה. בספר קהלת (ט,ט) נאמר: "רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ...". הכתוב מזכיר "חַיִּים" ומזכיר "אִשָּׁה". חז"ל דרשו שכוונת הכתוב "חַיִּים" היא לאומנות שמפרנסת את האדם, ולמדו שקיימת חובה על האב ללמד את בנו גם אומנות שתפרנס ותחייה אותו (קידושין דף ל,ב):

" 'רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ'.  אם 'אִשָּׁה' (שמוזכרת בכתוב) ממש היא - כשם שחייב (האב) להשיאו אשה, כך חייב ללמדו אומנות. אם ('אִשָּׁה' שמוזכרת בכתוב אינה כפשוטו, אלא) תורה היא - כשם שחייב ללמדו תורה, כך חייב ללמדו אומנות."

אם נעמיק בדברי חז"ל נוכל להסיק שאפשר שיהיו לאדם בנוסף לאשתו הממשית גם נשים סמליות. האישה הסמלית הראשונה היא התורה שהדרשה מכנה אותה "אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ". והדרשה ממליצה להוסיף אל ה"אִשָּׁה" הזו 'אשה סמלית' נוספת שהיא ה"אומנות". ונמצא שה'אומנות' היא 'צרתה' של ה'תורה'.

התורה נמשלה אצל חז"ל גם לבת של בורא העולם: "בת מלך זו תורה" (אוצר המדרשים, אייזנשטיין עמוד ת"נ). ונמצא שיש לו לאדם את האשה הסמלית האהובה – 'בת-המלך' שהיא ה'תורה', וגם את 'צרת-הבת' שהיא ה'אומנות'. היתר 'צרת הבת' במשמעות הסמלית מתפרש כהיתר לעזוב את ה'תורה' ולעסוק באומנות ובשאר ענייני העולם הזה שהם נצרכים לאדם הפרטי או לעם ישראל בכלל.

רבי טרפון היה כהן והיה עשיר גדול, הכהנים נחשבים בתנ"ך בתור מורי התורה ולכאורה ראוי היה שרבי טרפון ישקיע את כל זמנו בלימוד התורה. אך הדבר לא מנע ממנו להשתדל להרבות את עושרו באמצעות קניית נכסים נוספים (מסכת כלה פ"א הכ"א). לשיטתו, הדבר מניע את גלגלי המשק ומביא פרנסה לאחרים, ובכך הוא תורם לעם ישראל. וזו היתה כוונתו באומרו: "תאבני, מתי תבא צרת הבת לידי ואשאנה". רבי טרפון רצה שאף אנשים אחרים שהם 'מורי התורה' ונחשבים באופן סמלי ל'כהנים' - ישתלבו בעסקיו וינהגו כמוהו. וזו היתה כוונתו באומרו "תאב אני שתהא לי צרת הבת ואשיאנה לכהונה".

 

העדות של רבי יהושע

העדות של רבי יהושע מתייחסת גם היא ל'צרת הבת' הסמלית. והוא מעיד שיש בעם ישראל שני שרשי נשמות, שורש נשמת 'משיח בן דויד' שמסמל גאולה בדרך התורה והתפילה, ושורש נשמת 'משיח בן יוסף' שמסמל גאולה בדרך השתדלות גשמית. אדם ששייך בשורש נשמתו לאחת מן הנשמות האלו משוכנע לפעמים שרק הדרך שלו תביא את הגאולה, והוא זה שנושא את 'האשה הסמלית' הנכונה וה'צאצאים הרוחניים' שלו נחשבים בשמים בתור 'כהנים גדולים' שמקריבים על גבי המזבח שבשמים. ואילו חברו החולק עליו נושא באיסור את 'צרת הבת' ו'הצאצאים הרוחניים' של חבירו הם פסולים. אך האמת ששתי השיטות נכונות ו'הצאצאים הרוחניים' של כל אחת מהשיטות נחשבים בשמים ל'כהנים גדולים'.

רבי יהושע מזכיר את שמות המשפחות והוא מרמז למשמעות הסמלית שלהם. המחלוקת באיזו דרך להביא את הגאולה, האם בדרך העמל הגשמי או בדרך עמל התורה, רמוזה גם בדברי חז"ל ביחס לכתוב בשיר השירים (ח, יב-יד): "כַּרְמִי שֶׁלִּי לְפָנָי הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה וּמָאתַיִם לְנֹטְרִים אֶת פִּרְיוֹ: הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִינִי: בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בְשָׂמִים:".

חז"ל דורשים שיש קבוצה גדולה קבוצת "הָאֶלֶף" שעוסקת בענייני המלכות ובעניינים הגשמיים, ויש יש קבוצה קטנה של "ּמָאתַיִם" שעוסקת בתורה³.

פעמים רבות שקבוצת העוסקים בענייני המלכות והגשמיות מעליבים את קבוצת עוסקי התורה, ולכן רבי יהושע מכנה את קבוצת עוסקי התורה בשם "משפחת בית עלובאי". קבוצה זו עוסקת ברצונו העיקרי של בורא עולם הנדמה בשיר השירים ל'צבי', ולכן רבי יהושע ממשיך וקורא לה גם "מבית צבאים".

תרגום יונתן (במדבר טו,לב) מגלה שה'מקושש' היה מבית יוסף, ולכן מכנה רבי יהושע אנשים משורש נשמת יוסף בשם "מבית מקושש". פעמים שאנשים משורש נשמת דויד שעוסקים בתורה בזים לאנשים משורש נשמת יוסף שעוסקים בגשמיות, ומכנים אותם בשם 'קופים', משום שלשיטתם מי שאינו משקיע את מרצו בתורה לא הגיע למעלת 'אדם' והוא 'קוף', ורבי יהושע מרמז לכך ומכנה את האנשים מבית יוסף גם בשם "משפחת בית קופאי".

ובכל אופן, אע"פ שחברי הקבוצות השונות מכנים בשמות גנאי את חברי הקבוצה האחרת ("בית עלובאי", "בית קופאי"), רבי יהושע מעיד שלאמתו של דבר כולם רצויים בשמיים. וכולם נחשבים כמו כהנים גדולים שמקריבים את מעשיהם על המזבח שבשמים.

גרסת התוספתא בענין המשפחות ששורש נשמתם הוא מבית דויד היא אמנם "בית עלובאי מבית צבאים", ואילו גרסת התלמוד הבבלי (יבמות דף טו,ב) היא "משפחת בית צבועים מבן עכמאי", אך גם גרסה זו מרמזת אל הבוז שחשים אנשים ששורש נשמתם הוא ממשיח בן יוסף כלפי אנשים ששורש נשמתם ממשיח בן דויד. והיא מזכירה את האמור בספר ירמיה (יב,ט) "הַעַיִט צָבוּעַ נַחֲלָתִי לִי", וכפי שפירש רש"י: "עוף אחד שהוא צבוע וכל העופות נאספים עליו לאוכלו ששונאים אותו". והמילה "עכמאי" נראית כשיבוש וברוב כתבי היד כתובה מילה אחרת, ונראה שבמקור היה כתוב "עלובאי" וכפי שהכתיב הוא בתוספתא.

 מהלך סוגיית התלמוד הבבלי

בסוגיית התלמוד הבבלי ביארו את דברי רבי יהושע בברייתא באופן שהוא בא לבאר שהלכה כבית הלל עם השלכה צדדית נוספת לדבריהם, כך שבית שמאי מודים לאותה השלכה צדדית נוספת. אולם זה תפקידה של סוגיית התלמוד לדחוק בדברי הברייתא כך שניתן יהיה להסיק ממנה מסקנה הלכתית. אולם כאמור, פשטות הברייתא מרמזת למחלקת בהשקפת עולם שבין בית שמאי לבין בית הלל. ואכן לפי הבנה סמלית זו, רבי יהושע שהצהיר מתחילה שאינו רוצה להכניס ראשו למחלוקת זו, עמד בדבריו ולא נקט עמדה חד-צדדית, אלא גילה ששתי השיטות נכונות. ויש תפקיד של 'כהן גדול' בתורה, ויש תפקיד של 'כהן גדול' בכלכלה. וכשם שעמל התורה של 'הכהן הגדול' שהוא שר התורה מוקרב על גבי המזבח שבשמים, כך מוקרב על גבי המזבח הגדול שבשמים גם עמל הכלכלה של 'הכהן הגדול' שבכלכלה.

וזו גם היתה כוונתו הפנימית של רבי טרפון, בדבריו על 'צרת הבת'. וברור היה לתלמוד שסגנון דבריו של רבי טרפון מכוון ל'צרת הבת' הסמלית, ולכן לא הקשה התלמוד על סגנון דבריו של רבי טרפון. 

אולם היו מי שחלקו על הגישה הפייסנית של רבי יהושע ושל רבי טרפון ל'צרת הבת' הסמלית, וענין זה יתבאר במאמרים הבאים בעז"ה.
__________________________________

¹ וראו עוד בתוספות הרא"ש ובערוך לנר יבמות דף טו,א.
² "כהנים גדולים" בגרסת כתבי היד
³ "כרמי שלי לפני האלף לך שלמה, שלמה לדידיה, ומאתים לנוטרים את פריו רבנן" (שבועות דף לה,ב).