האמנם רבי פנחס חתן רשב"י

במסכת שבת (דף לג,ב) מסופר על המאורעות שעברו על רשב"י ובנו רבי אלעזר לאחר שיצאו מן המערה¹. ומסופר שבתחילה הם כעסו על אנשים שהיו חורשים וזורעים, ולאחר מכן הם פגשו ב'ההוא סבא' שרץ בין השמשות עם שתי אגודות הדסים והוא הניח את דעתם. ומסופר בהמשך:

"שמע רבי פנחס בן יאיר חתנו ויצא לקראתו (של רבי שמעון) הכניס אותו לבית המרחץ והיה מטפל בבשרו, ראה שיש סדקים בעורו (שנגרמו משהייתו הממושכת במערה) ובכה, ונשרו דמעות עיניו על פצעיו של רבי שמעון וצעק רבי שמעון מכאב. אמר לו (רבי פנחס): אוי לי שראיתיך בכך! - אמר לו: אשריך שראיתני בכך, שאילמלא לא ראיתני בכך - לא מצאת בי כך (ריבוי תורה). שמתחילה כשהיה מקשה רבי שמעון בן יוחאי קושיה – היה מתרץ לו רבי פנחס בן יאיר תריסר תירוצים, לסוף (לאחר היציאה מהמערה) כשהיה מקשה רבי פנחס בן יאיר קושיה – היה מתרץ לו רבי שמעון בן יוחאי עשרים וארבעה תירוצים.

לפי המסופר באגדה זו רבי פנחס בן יאיר היה חתנו של רשב"י כלומר שהוא נשא את בתו של רשב"י. ויש שהקשו שבזוהר מסופר בכמה מקומות להיפך שרשב"י נשא את בתו של רבי פנחס בן יאיר. ובספר תולדות תנאים ואמוראים (חלק ג עמוד 1015) הקשה שמהזוהר עצמו (אחרי מות דף ס,א) משמע שרבי אלעזר לא היה נכד ממש של רבי פנחס בן יאיר, משום שרבי אלעזר קורא לו שם בפניו בשם 'רבי פנחס' ומשמע מכך שרבי אלעזר לא היה נכד ממש של רבי פנחס.

אלא שאין זה הקושי היחיד, כאשר מתבוננים במסופר על רבי פנחס בן יאיר רואים שיש סתירות נוספות בעניינו. בתלמוד הירושלמי (דמאי פ"א ה"ג) מסופר שרבי [יהודה הנשיא] ביטל את דעתו ההלכתית כאשר רבי פנחס בא ורמז לו שאינו מסכים עמו, ורבי השתדל לכבדו ולרצותו כאילו היה רבי פנחס גדול הדור. ובדומה מסופר בתלמוד הבבלי (חולין דף ז,ב) שמוסיף שרבי יהודה הנשיא יצא להקביל את פניו (כנהוג בתלמיד היוצא להקביל את רבו). ומאידך בתוספתא (אהלות יח,יח) משמע להיפך שרבי התייחס אליו כמו שרב מתייחס לתלמידו, וז"ל התוספתא שם (בגרסתנו - גירסת וילנא - וכגרסה שהיתה לפני חסדי דוד):

"מעשה ברבי ור' ישמעאל בר' יוסי ור' אליעזר הקפר ששבתו בחנות של גוי בלוד, והיה ר' פנחס בן יאיר יושב לפניהן. אמרו לו אשקלון מה אתם בה? אמר להן מוכרים חטים בבסילקאות שלהן וטופלין את פסחיהן לערב..."

במעשה זה רבי פנחס מתואר כיושב לפני רבי ושאר החכמים, כלומר שהוא נחשב כתלמיד של רבי ושלהם, וכבר הרגיש בעל חסדי דוד שלשון זו אינה מתאימה ליחס של הכבוד וההתבטלות שבהם נהג רבי כלפי רבי פנחס בן יאיר כמסופר בבבלי ובירושלמי. ובוודאי שאינה מתאימה לדברי הזוהר שרבי פנחס בן יאיר היה חמיו של רשב"י (שהיה רבו של רבי), ואם כן היה מבוגר מרבי ומהחכמים שהיו עמו ותמוה מדוע הוא ישב לפניהם כתלמיד לפני רבותיו.

קושי נוסף הוא בהבנת הדברים שסיפר להם שם רבי פנחס בן יאיר. רבי יהודה הנשיא והחכמים שעימו רצו לדעת מה דינה של העיר אשקלון. עיר זו היתה בגבולה הדרומי של ארץ ישראל והיתה נחשבת לחוץ לארץ (כמבואר במשנה בגיטין דף ב,א) והם התלבטו האם דינה כחוץ לארץ לכל דבר והיינו שהיא גם פטורה מתרומות ומעשרות. וכן האם מי שנכנס לתוכה נחשב כנטמא ב'טומאת ארץ העמים' ('טומאת מת') וכשהוא חוזר לארץ ישראל הוא צריך הזאת 'מי חטאת' ביום השלישי וביום השביעי כדי להיטהר מטומאת מת, ורק לאחר מכן יהיה טהור. 

הסבר עדותו של רבי פנחס
רבי פנחס בן יאיר העיד בפניהם שהוא מגיע לחנויות שבשוקי באשקלון ("בסילקי שלהן") וקונה שם תבואה ומוכר אותה בלא לחשוש שמא הוא עובר איסור, והיינו שאינו חושש שמא מדובר בתבואה של השנה השביעית לאחר זמן הביעור, או שיש בה איסור מטעם אחר. ומשמעות דבריו היא שהתבואות שגדלות שם דינן כגדלות בחוץ לארץ והן פטורות מן המצוות התלויות בארץ. והוא הוסיף והעיד שאף שלענין תרו"מ וכדו' נחשבת אשקלון כחוץ לארץ הרי שלענין טומאת מת היא טהורה כמו ארץ ישראל, ומי שחוזר מאשקלון אינו טמא בטומאת מת. ולכן כשהיה חוזר מאשקלון לא היה מעוכב מלהקריב את הפסח לפחות שבעה ימים עד שיזו עליו מי חטאת ויטהר (להבדיל משאר חוץ לארץ שהחוזר משם צריך הזאת אפר פרה אדומה ומעוכב שבעה ימים). ורבי פנחס העיד שהיה אוכל מקרבן הפסח בערבו של היום שבו חזר ממכירת חטים בשווקים של אשקלון. רבי קיבל את עדותו של רבי פנחס ופסק לפיה, וזהו דין מיוחד של 'עיירות המובלעות בארץ ישראל', והוחלט שאשקלון היא אחת מהן, שלמרות שהיא נחשבת כחוץ לארץ לענין תרו"מ היא טהורה כארץ ישראל.
בכל אופן כמה פרטים בעדותו טעונים ברור. מה כוונת דבריו "וטופלין את פסחיהן לערב", המילה "טופלין" נראית לכאורה חסרת משמעות, ואכן הגר"א הגיה "וטובלין ואוכלין את פסחיהן לערב" וכן היא גרסת הר"ש ואחד מכתבי היד. והר"ש פירש שמחשש שמא נגע בו גוי (שמדברי חכמים הגוי טמא כמו זב) היה רבי פנחס טובל בחזרתו ומחכה להערב השמש ואז היה אוכל מקרבן הפסח. אלא שגם כך הגירסה וההסבר הזה קשים, שהרי רבי פנחס בן יאיר מעיד זאת בפני רבי, והרי רבי חי זמן רב אחר החורבן, ומשמע מהתוספתא שבאותה תקופה עדין הקריבו קרבן פסח. וכבר הקשה בדברי ישראל (וועלץ ב יו"ד סימן ע עמוד רל) מדוע גדולי ישראל בתקופה האחרונה שדנו באפשרות להקריב קרבן פסח בתקופתנו לא הזכירו את התוספתא הזו שמעידה שהקריבו קרבן פסח אחר החורבן.
וקושיות נוספות יש לשאול. אשקלון נמצאת בקצה גבול ארץ ישראל מן הדרום, וכיצד יתכן שרבי פנחס בן יאיר מכר חטים בבוקר באשקלון והספיק להגיע לירושלים ולאכול בה מקרבן הפסח בערב. ולבד מכך תמוה, מדוע רבי פנחס בן יאיר שידוע כחסיד אינו מקדים ומגיע לירושלים כדי להיערך כראוי למצוות הקרבת הפסח. כמו כן קשה, שאם כוונת רבי פנחס היתה אליו וליהודים נוספים כמוהו שמכרו חיטים באשקלון הוא היה צריך לומר "ואוכלין את פסחינו לערב". מה פשר הלשון בגוף שלישי "ואוכלין את פסחיהן לערב". מפשטות הלשון משמע שהיא מתייחסת אל הגויים שבאשקלון שאותם הזכיר לפני כן באומרו "מוכרים חטים בבסילקאות שלהן", והרי הגויים אינם מקריבים קרבן פסח.
ואין לפרש שדברי רבי פנחס התייחסו לחכמי ישראל שחיו כמה דורות לפניו, שהם היו מוכרים חיטים בשווקים שבאשקלון והם היו מספיקים לעלות לירושלים ולהיות "טובלין ואוכלין את פסחיהן לערב". משום שאם כך עיקר חסר מתשובתו של רבי פנחס, והוא היה צריך לומר שדבריו מתייחסים לחכמי הדורות הקודמים. ולבד מכך שרבי והחכמים שאלו את רבי פנחס כיצד הוא עצמו נוהג בענין אשקלון: "אשקלון מה אתם בה?". ולבד מכך שבכל ענין קשה שאי אפשר למכור חיטים באשקלון בבוקר ולהספיק להגיע לירושלים בערב, וגם התנהגות שכזו אינה נראית כמתאימה לחכם מישראל שראוי לו להדר במצוות, וראוי לו להיערך ולהגיע לירושלים מבעוד מועד להקרבת קרבן הפסח.
ונראה שקושיות אלו מרמזות שאין להבין את המסופר שם כפשוטו. אלא שיש להבין אותו באופן סמלי וכדלקמן, והגרסה "טופלין" היא הגרסה העיקרית. 

רמזי דבריו של רבי פנחס בן יאיר בענין מכירת החטים באשקלון
במסכת חולין (דף ז,ב) הובא: "אמרו עליו על ר' פנחס בן יאיר: מימיו לא בצע על פרוסה שאינה שלו, ומיום שעמד על דעתו לא נהנה מסעודת אביו". לכאורה קשה אם אביו של רבי פנחס רוצה שבנו יהנה מפירות נכסיו ובזמנו הפנוי יעמול בתורה מדוע שבנו לא יסכים לכך. ומתבקש שרבי פנחס ראה מצווה בעצם העיסוק במלאכות, וראה בה מפתח להבאת הגאולה. לשיטתו, כאשר אמר ד' לאדם הראשון "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" זו מצווה שמוטלת על כל בני האדם, והיא שתביא אותם בחזרה לגן עדן שמשם גורשו. אם כולם יעמלו במלאכות ולא יסמכו על העושר שהניחו להם אבותיהם יהיה עושר גדול בעולם, ואז יהיו כל בני האדם כמו בגן עדן ויהיו פנויים וחופשיים לעסוק בחכמה האלוקית.
מצוות קרבן פסח מוטלת על כל אחד מישראל, והיא מזכירה את קרבן הפסח שהקריבו עם ישראל במצרים ומסמלת עבור עם ישראל את הגאולה מתחת שעבוד מצריים. לשיטת רבי פנחס 'העמל במלאכות' הוא 'קרבן הפסח' שצריך כל אחד מבני האדם להקריב בעצמו כדי שבני האדם יחזרו להיות כמו ב'גן עדן' ויוכלו לעסוק בתורה ובמושכלות.
ונמצא שכאשר אמר רבי פנחס "וטופלין את פסחיהם לערב" הוא דיבר במשמעות סמלית, וכוונתו היתה לגויים שעסקו יחד עימו במכירת חיטים בשווקים שבאשקלון. והוא רמז שלדעתו גם העמל שלהם במכירת החטים נחשב עבורם כמו 'קרבן פסח' שהם יזכו לאכול ממנו לעתיד לבוא בעולם הבא. מצאנו שהשורש טפ"ל מוזכר בענין צרוף לקרבן פסח, כגון דעת רבי שמעון שלשיטתו אשה אינה יכולה להקריב קרבן פסח בפני עצמה אך אם גבר מקריב קרבן פסח אגב כך אשה נטפלת אליו ונמנית עמו על קרבן הפסח (פסחים דף צא,ב). ובדומה, הלשון "טופלין את פסחיהן" מתייחסת כאן לגויים, ומשמעותה שכל אחד מעם ישראל יקבל חלק חשוב בחיי העולם הבא משום שכאשר אדם מישראל מקיים מצווה מהתורה הוא זוכה בה לחיי העולם הבא. אולם גם גוי שעסק ביישובו של עולם יזכה לחלק כלשהו בעולם הבא. ולשון "טופלין" משמעותה שביחס לעולם הבא שיש ליהודי שקיים מצוות הרי שהחלק של הגוי נחשב כטפל לחלק של היהודי. אך בכל אופן גם עיסוקו של הגוי ביישובו של עולם מזכה אותו בחלק לעולם הבא. התלמוד הבבלי מרמז לפרשנות הזו בתוספתא באמצעות מעשה אחר שמסופר על רבי פנחס בן יאיר, וכדלקמן. 

רבי פנחס בן יאיר והגוי שליווה אותו
וז"ל המעשה במסכת חולין (דף ז,א) כשהוא מתורגם בתרגום חופשי:

"רבי פנחס בן יאיר הלך לפדיון שבויים, פגש בדרכו בנהר שנקרא גינאי. אמר לו: גינאי, חלוק לי מימך ואעבור בך. אמר לו (הנהר): אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קוני ("כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם"), אתה ספק עושה ספק אי אתה עושה (שמא לא יסכימו לפדות), אני ודאי עושה. אמר לו: אם אין אתה חולק, גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם, חלק לו הנהר את מימיו. היה שם איש אחד שהיה נושא עמו חיטים לפסח, אמר לו (רבי פנחס לנהר): חלוק לו גם לזה שהרי במצווה הוא עוסק, חלק לו. היה שם גם 'טייעא' (סוחר ישמעאלי) שהתלווה עימם, אמר לו: חלוק לו גם לזה, שלא יאמר: כך עושים לבני לויה? חלק לו."

המהר"ל בגבורות ד' (פרק מא) פירש את המעשה הזה כמשל, ואמר שנהר גינאי מסמל את החומריות, ורבי פנחס בן יאיר מסמל את הצדיק העוסק בחכמת התורה ובכך הוא מנצח את החומר, והוא פודה את השכל השבוי בתוך החומר. והאיש הנוסף שהעוסק בהבאת חיטים לפסח מסמל את מי שעוסק במצוות שזוכה גם כן להתגבר במידה מסויימת על החומר, אמנם מדרגתו נמוכה ביחס לעוסק בתורה. וה'טייעא' מסמל את מי שעוסק בעניני העולם הזה, והוא מתלווה ללומדי התורה ועוסקי המצוות ומעשיו מסייעים ליישוב העולם ובכך הוא מסייע בעקיפין ללומדי התורה ולעוסקי המצוות.
ולפי מה שהתבאר לעיל, המעשה ברבי פנחס והיהודי והגוי שהתלוו אליו נועד לשפוך אור על התוספתא התמוהה ולהסביר למה התכוון רבי פנחס באומרו "וטופלין את פסחיהן לערב". והיינו שרבי פנחס ביאר שמכירת חיטים בערב הפסח באשקלון נחשבת למצווה, ויהודי מקיים בכך שתי מצוות, הן את המצווה הכללית לעסוק ביישובו של העולם, והן משום שהחיטים משמשות אז לאפית מצות וזהו עיסוק במצווה עצמה. ולכן החומריות (נהר גינאי) תיבקע גם בפני היהודי הזה והוא יזכה לחלק גדול בעולם הבא, ומכירת החיטים נחשבת עבורו כמו 'קרבן פסח' שמזכה אותו ב'חירות'. אך גם הגוי שעוסק שם במכירת חיטים בערב הפסח, עסק אז במצוות ישובו של עולם, וגם מעשה זה נחשב עבורו במידה פחותה כמו 'קרבן פסח', ולכן גם הוא יזכה לגבור במידה מסוימת על החומריות, והוא יבוא כ'טפל' אל היהודים לעולם הבא ויהיה לו שם חלק קטן.
אמנם חכמי ישראל חלקו על השקפת עולמו זו של רבי פנחס בן יאיר, שהעניקה חלק קטן בעולם הבא לכל גוי שעוסק ביישובו של עולם. ודבר זה יתבאר לקמן. 

שבתו בחנות של גוי בלוד
התוספתא שמספרת על עדותו של רבי פנחס בענין מכירת החיטים באשקלון בערב הפסח, מספרת שעדותו נאמרה בפני רבי וחכמי ישראל בעת שהם שבתו בחנות של גוי בלוד. בחסדי דוד הקשה על גרסה זו כיצד יתכן שחכמי ישראל ישבתו בחנות של גוי, שמלבד החששות מצד איסורים שמצויים שם, יש גם חשש סכנה בדבר. אולם לפי מה שהתבאר במאמר, גרסה זו מתאימה למשמעות הסמלית של העדות. רבי וחכמי ישראל הבינו את כוונת רבי פנחס כשרמז שגם לגויים שעוסקים במסחר וביישובו של עולם יהיה חלק כלשהו לעולם הבא. אולם לדעתם חלק שכזה יהיה דווקא לגוי שמוקיר את חכמי ישראל עד כדי כך שהוא מזמין אותם לשבות בחנות שלו בשבת. נראה ששיטתם מתבססת על פרשנות לנבואת ישעיה (נו, ג-ז):

"וְאַל יֹאמַר בֶּן הַנֵּכָר הַנִּלְוָה אֶל ד' לֵאמֹר הַבְדֵּל יַבְדִּילַנִי ד' מֵעַל עַמּוֹ... וּבְנֵי הַנֵּכָר הַנִּלְוִים עַל ד' לְשָׁרְתוֹ וּלְאַהֲבָה אֶת שֵׁם ד' לִהְיוֹת לוֹ לַעֲבָדִים כָּל שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי: וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים:".

מפשטות הנבואה משמע שיש מציאות של 'בני נכר' שהם נלווים (נטפלים) אל עם ישראל, ויש להם חשיבות שגם קרבנות זבחיהם יהיו רצויים לה'. ומוזכרות שתי מצוות שהם מקיימים 'שבת' ו'ברית' (מצודות דוד). ולכאורה קשה שהרי גוי ששמר שבת חייב מיתה בידי שמים, ומדוע הכתוב מחשיב זאת למעלה. ונראה שרבי והחכמים שאיתו פירשו את נבואת ישעיה כפי שפירשה שם האלשיך, שמדובר בגויים שאינם רוצים להתגייר אלא להיות כמו עבדים ליהודים שהם שומרי השבת ולומדי תורה, וז"ל האלשיך: "להיות עבד לשומר שבת, וגם הוראה לזה ש'מַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי' היא התורה, שזה יורה כי תורתי בלבם". הגוי בעל החנות בלוד אינו רוצה להתגייר ולקיים את כל תרי"ג מצוות, אלא רוצה להיות טפל לעם ישראל ולהיות תומך ביהודים שהם שומרי שבת ולומדי תורה, ולכן הוא מסר לחכמי ישראל את חנותו בשבת כדי שישבתו שם ויעמלו בתורה, והם נעתרו לו, ובכך זכה אותו גוי בחלק מסוים בעולם הבא. המעשה מתאר את רבי והחכמים שעימו בתור רבנים היושבים על כסאות ואילו את רבי פנחס בן יאיר מתאר המעשה בתור תלמיד היושב בפני רבותיו. וזאת כדי לרמז שהשקפתו של רבי פנחס בן יאיר נחשבת כבטילה בפני השקפתם.
לשיטת רבי פנחס בן יאיר גוי שעוסק ביישובו של עולם יזכה לחלק קטן בעולם הבא², ואילו לדעתם רק גוי שמוקיר יהודים שומרי שבת ועמלי תורה יזכה לחלק קטן בעולם הבא. ודעתו בטילה בפני דעתם והוא נחשב כתלמיד בפניהם. ואמנם עדותו ההלכתית בענין אשקלון עצמה התקבלה על ידי רבי יהודה הנשיא, ולכן רבי התיר את אשקלון.

רבי יהודה הנשיא כתלמיד בפני רבי פנחס בן יאיר
ואמנם בענין מצוות השמיטה מצאנו שרבי התבטל כתלמיד בפני רבי פנחס בן יאיר ובירושלמי (תענית פ"ג ה"א) מסופר שרבי יהודה הנשיא לימד זכות על מי שסחר בפירות שביעית ואמר שהוא עושה את זה כדי להביא אוכל לביתו. ואגב כך מסופר בהמשך שרבי רצה להתיר בכלל את השמיטה (בזמן הזה שהיא מדברי סופרים), אלא שאז בא אליו רבי פנחס בן יאיר ורמז לו שאינו מסכים לכך, ורבי ביטל את רצונו מפני רצון רבי פנחס בן יאיר. ואח"כ רבי פנחס בן יאיר ראה שרבי מגדל פרדות בביתו והקפיד על רבי, ורבי השתדל מאוד לרצותו כמו תלמיד המשתדל לרצות את גדול הדור.
וקשה, שבענין היתר אשקלון רבי פנחס בן יאיר מתואר כתלמיד בפני רבי, ואילו בענין היתר השמיטה הוא מתואר כגדול בהרבה מרבי. ונראה שפתרון הבעיה טעון בהבנה שמטרת המעשים האלו אינה לתאר עובדות היסטוריות, ומדובר שם בשילוב בין הלכה ובין משמעות סמלית אגדתית. מופיעה שם הלכה שנידונת בבית המדרש, ולרבי פנחס בן יאיר יש דיעה בענין, ודמותו מסמלת את מי שלשיטתו העמל במלאכות נחשב למצווה והוא כמו 'קרבן פסח' שיביא את הגאולה. ולכאורה, יש לצפות מחכם שכזה שיחזר אחר היתרים לעבוד את הקרקע בשמיטה, ויצטרף לרצונו של רבי להתיר את השמיטה. ואף על פי כן רבי פנחס בן יאיר התנגד לרצונו של רבי, וכשרבי ראה זאת הוא התבטל בפניו כתלמיד בפני רבו.
אולם לרבי פנחס היתה גם השקפת עולם מיוחדת בענין החלק לעולם הבא שיהיה לגויים שעוסקים ביישובו של עולם, ורבי וחכמי ישראל חולקים עליה, וכאשר רבי פנחס בן יאיר תיאר את דעתו ההלכתית בענין אשקלון הוא שילב בדבריו גם את השקפת עולמו בענין הגויים. וכיוון שרבי וחכמי ישראל חלקו עליו בענין זה המעשה מתאר את רבי פנחס בתור תלמיד בפני רבותיו.

פתרון השאלה האם רבי פנחס היה חתנו של רשב"י או חותנו
לפי מה שהתבאר לעיל הפרטים שמסופרים במעשים ברבי פנחס בן יאיר ורבי יהודה הנשיא אינם באים לתאר עובדות היסטוריות, אלא להתייחס למפגש בין השקפות העולם השונות שלהם. ולכן פעמים שרבי פנחס מתואר כתלמיד של רבי ופעמים שלהיפך. ובאופן שכזה יש להתייחס גם לשאלה האם רבי פנחס היה חתנו של רשב"י או להיפך. מטרת הספור בתלמוד הבבלי המתאר את רבי פנחס בן יאיר פוגש את רשב"י ביציאתו מן המערה באה לרמז לנו על מפגש בין השקפות העולם שלהם. לשיטת רשב"י המעלה העליונה מגיעה לאנשים שמשקיעים את כל זמנם בתורה, ואילו לשיטת רבי פנחס המעלה הגדולה מגיעה דווקא למי שמתפרנס מיגיע כפיו ועמל במלאכות ואפילו אם את עיסוקו במסחר הוא עושה יחד עם הגויים בשווקים שלהם. וכאשר אגדת הבבלי מתארת את רבי פנחס בתור חתנו של רשב"י היא באה לחבר בין שתי השקפות העולם השונות האלו. והמעשה מוסיף ומספר שלפני הכניסה למערה רבי פנחס היה בגדר 'רב' לרשב"י והיה מתרץ את קושיותיו בשנים עשר תירוצים. אך לאחר היציאה מהמערה רשב"י היה בגדר 'רב' לרבי פנחס והיה מתרץ את קושיותיו בעשרים וארבעה תרוצים.
גם כאשר הזוהר מתאר את רשב"י בתור חתנו של רבי פנחס, כוונתו לתאר מפגש בין השקפות העולם השונות שלהם. ובנו של רשב"י, רבי אלעזר, שמתואר כ'נולד' מהשקפות עולם אלו משלב בין השקפות העולם השונות האלו. אולם רבי אלעזר לא היה נכד ממש של רבי פנחס ולכן הוא קורא לו בזוהר (אחרי מות דף ס,א) "רבי פנחס" בפניו.
______________________________________________________ 

¹   החלק הראשון של מעשה המערה נידון בהרחבה במאמר הקודם "אליהו והוצאת רשב"י מהמערה".

² נראה שגם לפי שיטתו גוי שעסק בישוב העולם אך הצר לעם ישראל לא יזכה לחלק לעולם הבא, ונראה שכך יש לדייק מהמובא בירושלמי (תענית פ"ג ה"ד): "רבי פינחס בן יאיר: שלשה ברא הקדוש ברוך הוא ותהא שבראן ואלו הן: כשדים וישמעאלים ויצר הרע... ישמעאלים (כפי שכתוב) 'יִשְׁלָיוּ אֹהָלִים לְשֹׁדְדִים וּבַטֻּחוֹת לְמַרְגִּיזֵי אֵל לַאֲשֶׁר הֵבִיא אֱלוֹהַּ בְּיָדוֹ' ".