האם מותר לאילפא לקפוץ למים

במסכת תענית (דף כא,א) מובא מעשה בחכם בשם אילפא, וז"ל המעשה בתרגום חופשי:

"אילפא ורבי יוחנן היו לומדים תורה, וחיו בדוחק גדול מאוד. אמרו נלך ונעשה עסק לצורך פרנסתנו, ונקיים בנפשנו את המקרא: "אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן..." (דברים טו,ד). הלכו וישבו תחת כותל רעוע וכרכו את פיתם במיני מאכל. באו שני מלאכי השרת, ושמע רבי יוחנן שאמר מלאך אחד לחברו, נפיל עליהם כותל זה - ונהרגם, לפי שמניחין חיי עולם (את העיסוק בתורה שהיא נצחית ומלווה את האדם לחיי עולם הבא), ועוסקין בחיי שעה (עוסקים בפרנסתם, שהיא לצורך חיי עולם הזה, שהם חיי שעה זמניים). אמר לו המלאך השני: הניחם, כי יש בהם אחד, שתעמוד לו השעה (שיעלה לגדוּלה). רבי יוחנן שמע את דברי המלאכים, ואילו אילפא לא שמע. אמר לו רבי יוחנן לאילפא: האם שמע אדוני דבר מה? ענה לו אילפא: לא. אמר רבי יוחנן בליבו: אם אני שמעתי ואילפא לא שמע, יש להסיק שלי תעמוד השעה. אמר רבי יוחנן לאילפא: אחזור ואקיים בנפשי את המקרא: "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ" (דברים טו,יא). רבי יוחנן חזר למקומו, ואילו אילפא לא חזר והמשיך בדרכו להשגת פרנסה. עד שחזר אילפא ממסעו - מלך רבי יוחנן (נעשה ראש הישיבה ונתנו לו הצבור ממון להתפרנס ממנו. רש"י). אמרו האנשים לאילפא: אם היית נשאר כאן ויושב ולומד, וכי לא היית אתה מולך?! (שמתחילה היה אילפא בקיא יותר מרבי יוחנן. רש"י). הלך אילפא והעמיד עצמו בגובה תורן ספינה והכריז ואמר: אם יבוא מישהו  וישאלני על ברייתא ששנו רבי חייא ורבי אושעיא, ולא אמצא לה מקור במשנה, אפיל את עצמי מן התורן – ואטבע! בא 'ההוא סבא' (אותו סבא), ושנה לו את הברייתא הזו: 'המפקיד את ממונו ביד שליש (נאמן) ואומר: "לאחר מותי, תנו שקל לבניי כל שבוע (לצורך פרנסת השבוע)", והם ראויים מחמת צרכיהם המרובים לתת להם סלע (שני שקלים) - נותנין להם סלע. ואם אמר בלשון זו: "אל תתנו להם לבני אלא שקל בשבוע", משמעות הדבר היא שיתנו להם בכל ענין רק שקל - ולכן אין נותנין להם אלא שקל...'. אמר לו אילפא: מה ששנינו בברייתא זו, שאף שאין די להם בפחות מסלע, בכל זאת נותנים להם רק שקל, שיטת רבי מאיר היא שאמר: 'מצוה לקיים דברי המת' (כמובא במשנה במסכת כתובות פ"ו מ"ז שנאמר בה: 'יעשה השליש מה שהושלש בידו דברי רבי מאיר')."

סיום המעשה מעורר קושי רב. אם לא היה אילפא מצליח למצוא מקור במשנה לברייתא כלשהיא, האם היה מותר לו לקיים את הבטחתו ולקפוץ מן התורן ולטבוע ולהמית עצמו?! ואם הוא לא התכוון לקיים זאת האם מותר היה לו להוציא דבר שקר מפיו?
גם לשונו של אילפא טעונה ברור. אילפא רצה להראות את גדולתו, שהוא מצליח למצוא מקור במשנה לדברי הברייתות, ואם כך לכאורה עדיף היה שיזכיר את המשנה כלשונה ויאמר "ברייתא זו בשיטת רבי מאיר היא שאמר במשנה: 'יעשה השליש מה שהושלש בידו' ". מדוע לא שמר אילפא על לשון המשנה, והעדיף לומר את סברת רבי מאיר שהיא 'מצווה לקיים את דברי המת'?
גם תחילת המעשה מעוררת קושי. ידוע שאחד הדברים שמזכירים עוונותיו של אדם הוא 'קיר נטוי' (ברכות דף נה,א), ואם כן מדוע ישבו אילפא ורבי יוחנן לאכול תחת כותל רעוע? מדוע לא חששו לחייהם?
המשותף לכל הקשיים האלו שהם קשורים באופן כלשהו למיתה או לחשש ממיתה, ונראה שהצרוף הגדול של קשיים אלו נועד לרמז לנו שצריך להתעמק במשמעות הסמלית של דברי אילפא. 

אדם הראשון והמיתה שנגזרה עליו
המיתה מוזכרת לראשונה בתורה בקשר לחטא אדם הראשון. ד' ברא גן עדן ונטע בו את 'עץ החיים' ואת 'עץ הדעת טוב ורע', ואמר לאדם הראשון "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת". 'עֵץ הַחַיִּים' מוזכר גם בספר משלי (ג,יח): "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ" ולפי מסורת חז"ל הכוונה לעיסוק בתורה ובחכמה כמובא תלמוד בבלי מסכת תענית (דף ז,א): "כל העוסק בתורה לשמה תורתו נעשית לו סם חיים, שנאמר עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ". הרמב"ם ביאר ש'עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע' מסמל חיבור אל ההנאות הגופניות ואל המוסכמות האנושיות המפורסמות שפעמים שהן שקר, וכך מסביר הרמב"ם את חטא אדם הראשון והפגם שנפגם האדם בחטאו (מורה הנבוכים חלק א,ב): "ונטה אל תאוותיו הדמיוניות והנאות חושיו הגשמיות, כמו שאמר 'כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם', נענש בשלילת ההשגה ההיא השכלית, ומפני זה מרה במצווה אשר בעבור שכלו צֻוָּה בה, והגיע לו השגות המפורסמות ונשקע בהתגנוּת ובהתנאוּת...".
לאחר שהאדם חטא ואכל מעץ הדעת, העניש אותו ד' ואמר לו: "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ ... בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה...". העמל בפרנסה הוא בזבוז של זמן שניתן לנצל לעיסוק בתורה שהיא עץ החיים, ובמובן מסוים הוא סוג של 'מיתה', וכך מתקיימת האזהרה שהזהיר הבורא את אדם הראשון: "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת". ההבנה הזו פותחת בפנינו פתח להבנת משמעות הקיר הנטוי שתחתיו ישבו רבי יוחנן ואילפא, וכדלקמן. 

כריכת פת תחת כותל רעוע
רבי יוחנן ואילפא חיו בדחקות גדולה, והיה להם קיום הכרחי בלבד. חיי דוחק שכאלו הם סגולה לקניית התורה כמבואר בפרק קנין תורה (אבות פ"ו מ"ד): "כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל...". כלומר דרכם של עמלי התורה היא לחיות בדוחק של 'פת במלח' בלבד, בלא דברים נוספים שבהם כורכים את הפת. אלא שקשה לחיות כך לאורך זמן, ולכן יצאו רבי יוחנן ואילפא לעמול לפרנסתם. הם הצליחו בעסק המשותף שהם פתחו, והמעשה מרמז לכך כשהוא מספר שהם 'כרכו פיתם', כלומר הם אכלו את הלחם יחד עם מיני מאכל נוספים. ההצלחה שמגיעה לאדם בעקבות השתדלותו בפרנסתו, עלולה להטעות אותו כאילו הוא כביכול זה שמצליח, ולשכוח שד' הוא זה שמצליח את העסק שלו, וירמיה מתריע מפני כך: "כֹּה אָמַר ד' אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם וְשָׂם בָּשָׂר זְרֹעוֹ וּמִן ד' יָסוּר לִבּוֹ". המעשה קושר בין 'כריכת הפת' לבין ישיבתם תחת 'כותל רעוע', משום ש'הכותל הרעוע' הוא העסק המצליח, שעלול לקבור את בעליו תחתיו בכך שינתק אותו מהבטחון בבורא עולם. כמו כן העסק המצליח עלול להטעות את בעליו ולפתות אותו להשקיע יותר ויותר זמן בעסק, ולחדול מלעמול בתורה, ובאופן סמלי זהו אופן נוסף ש'הכותל הרעוע' ייפול עליו ו'ימית' אותו תחתיו.
מתבקש שזהו ה'כותל הרעוע' שתחתיו הם 'כרכו את פיתם', אך אם מדובר ב'כותל רעוע' גשמי לא מובן מדוע חכמים אלו סיכנו את נפשם ואכלו תחתיו. 

המלאכים ששמע רבי יוחנן
רבי יוחנן התלבט האם להמשיך בעסק המצליח ולכרוך את הלחם שלו בדברים נוספים, או לחזור לדרך החיים הקודמת שלו שמכונה בלשון המשנה 'פת במלח ומים במשורה' ואז כשמחשבותיו עסקו בשאלה זו, שמעו אוזניו את שיחת מלאכי השרת ובכך מצא תשובה לספיקות שבלבו. ובדומה למתואר בספר ישעיה (ל,כ-כא): "וְנָתַן לָכֶם אֲדֹנָי לֶחֶם צָר וּמַיִם לָחַץ וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ: וְאָזְנֶיךָ תִּשְׁמַעְנָה דָבָר מֵאַחֲרֶיךָ לֵאמֹר זֶה הַדֶּרֶךְ לְכוּ בוֹ כִּי תַאֲמִינוּ וְכִי תַשְׂמְאִילוּ:". אוזניו של רבי יוחנן שמעו מאחוריו את מלאכי השרת שרומזים לו לחזור לדרך החיים הקודמת שלו. דרך חיים זו שמכונה בלשון המשנה 'פת במלח ומים במשורה' מכונה בלשון הנביא "לֶחֶם צָר וּמַיִם לָחַץ". אזני רבי יוחנן שמעו דבר מאחור, הן שמעו שהמשך העיסוק בעסק המצליח ('כותל רעוע') ימית אותו ואת אילפא מבחינה תורנית, ואילו חזרה לדרך החיים הקודמת שלו, היא שתביא לו בסופו של דבר גם את ההצלחה הכלכלית.
אילפא לא שמע את שיחת מלאכי השרת, משום שהוא לא התייחס את העסק המצליח בתור 'כותל רעוע'. אילפא היה שלם בדרכו ולא היו לו לבטים. 

חזרת אילפא
כשאילפא חזר מעסקיו לבית המדרש, הוא חש שבני בית המדרש התייחסו אליו בתור מי שנכשל בדרכו בחיים. לפי השקפתם רק מי שעמל כל זמנו בבית המדרש הוא אדם חי, ומי שהפך בסופו של דבר ל'ראש הישיבה' הגיע לפסגת המאוויים של בן אנוש. ולכן אילפא שפנה לעסקים הפסיד כביכול את עולמו, שהרי אילו היה נשאר ללמוד בבית המדרש היה מתמנה בסופו של דבר לראש הישיבה. אך אילפא לא חשב  כך. הוא סבר שיש מצווה ללמוד תורה ויש מצווה גם לקיים את הגזירה שנגזרה על אדם הראשון, גזירת 'בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה". ואמנם מי שאינו רוצה לחיות בתור אביון, ונוטל זמן שהיה ראוי לעמל התורה ומשקיע אותו בעסקים כדי שלא לחיות באביונות, הוא כביכול 'ממית' את הזמן הזה עבור חיי שעה. אך גם בכך יש מצווה. יש מצווה לקיים את הדברים שנגזרו על המת הראשון בעולם שהוא אדם הראשון.
אילפא הסכים שאם מרוב עיסוקו בפרנסתו, הוא היה שוכח את תלמודו או שהיה מאבד את כוח עיונו, הוא היה שקול בתור 'מת'. אך הוא רצה להוכיח לבני בית המדרש שהוא לא שכח את תלמודו ולא איבד את כוח עיונו. ולכן הוא תלה את עצמו בראש התורן, ואמר שאם הוא לא יצליח למצוא מקור במשנה לדין שמובא בתוספתא הוא יפול לתוך המים ויטבע. הוא לא התכוון שיטבע ממש למוות. ואם הוא אכן הוא היה קופץ למים הוא היה שוחה אחר כך אל החוף. אך הקפיצה למים היתה מסמלת עבורו שהוא אכן מודה שהוא שקול כ'מת', משום שהוא שכח את תלמודו מרוב עיסוקו בפרנסתו. 

'ההוא סבא'
בתשובות הגאונים (הרכבי, כג) ובתוספות (חולין דף ו,א) הביאו שיש מפרשים ש"ההוא סבא" שמוזכר פעמים רבות בתלמוד הוא אליהו הנביא אך דחו את דעתם. אמנם יש מגדולי ישראל ובינם שפת אמת (שבת דף כג,ב) שסבורים שהוא אכן אליהו הנביא. ומסתבר שגם כאן מדובר באליהו הנביא. שכן אליהו הנביא מופיע בכמה אגדות בתור מי שבא בשעת צרה כדי להושיע את צדיקי ישראל, ואף כאן הוא בא להושיע את אילפא וביקש ממנו למצוא מקור לתוספתא שהתאימה לאורח חייו של אילפא.
התוספתא דנה באדם שלפני מותו מסר את כספו לשליש (אדם נאמן) ואמר לו שלאחר מותו יתנו לבניו (שהם יורשיו), שקל לשבוע (לצורך פרנסת השבוע), ואומרת הברייתא שאם הם ראויים מחמת רמת החיים שהם הורגלו לה ל'סלע' (שני שקלים) - נותנין להם סלע. אך אם האבא ציווה בלשון זו: "אל תתנו להם לבני אלא שקל בשבוע", משמעות הדבר היא שיתנו להם בכל ענין רק שקל - ולכן אין נותנין להם אלא שקל. דין זה הוא תמוה, שהרי הבנים הם היורשים של הכסף הזה, ומדוע שבית הדין יאשר לשליש לקיים את צוואת האב, ובכך למנוע מהבנים לחיות באורח חיים סביר.
בתוספות הרא"ש הביא את דברי רבנו תם שהסביר שהאב ציווה שלא לתת לבנים את הקצבה שהם נצרכים לה, משום שרצון האב היה לזרז את בניו להשתכר ולהרוויח. כלומר, מדובר ביורשים שהם כבר מבוגרים ויכולים לעמול לפרנסתם. ורבי מאיר סבור שיש מצווה לקיים את דברי האב שרצה לצמצם את מזונות בניו ובכך להכריח אותם לצאת לעבוד או לפתוח עסק כדי שיכלכלו את עצמם בכוחות עצמם. אותו אב סבור שיש מצווה לקיים את גזירת "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" שנגזרה על אדם הראשון (על המת הראשון). האב רצה לחנך בדרך זו את בניו, ובית הדין מאשר את צוואתו. 

מצווה לקיים דברי המת
כזכור, אילפא רצה להראות את גדולתו, שהוא מצליח למצוא מקור במשנה לדברי הברייתות, ולכאורה עדיף היה שיזכיר את המשנה כלשונה ויאמר "ברייתא זו בשיטת רבי מאיר היא שאמר במשנה: 'יעשה השליש מה שהושלש בידו' ". אך אילפא העדיף לומר את סברת רבי מאיר ולא את לשונו. משום שסברת רבי מאיר "מצווה לקיים את דברי המת", נכונה הן במקרה הפרטי שאב מסויים מסר את הכסף לשליש לפני שמת, והן במקרה הכללי שיש מצווה לקיים את דברי המת הראשון שהוא אדם הראשון, שציווה על הצורך לצאת ולעבוד. ואילפא קיים מצווה זו באורח חייו, בורא העולם זימן לו מתחילה קיצבה דחוקה ביותר למחייתו, ובכך הוא רמז לו שעליו לקיים את הגזירה שנגזרה על אדם הראשון ('המת' הראשון) ולכן עליו לצאת ולהתפרנס בכבוד. ואילפא קיים את רצון הבורא ויצא לעבוד.
ההוא סבא בחר דווקא בתוספתא זו, משום שהיא נתנה אישור לאורח חייו של אילפא שעזב את בית המדרש ויצא לעסקיו. ואילפא הוכיח ממנה לבני בית המדרש שלמרות שהוא מיעט בלימוד תורתו בעת שעסק לפרנסתו, הוא לא שכח את תורתו, וכוח עיונו נשאר כפי שהיה. רבי יוחנן קיים אמנם את מה שבורא העולם רמז לו באמצעות מלאכי השרת ונשאר ללמוד בבית המדרש, אך גם אילפא קיים מצווה כשיצא לעבוד, ולימודו נשאר עימו.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר