רשב"י ואחיה השילוני

בבראשית רבה (נח,לה) מובאת אימרה בשם רשב"י, וז"ל (בתוספת ביאור):

"רבי חזקיה בשם רבי ירמיה אמר, כך אמר רבי שמעון בן יוחאי: אי בעי (אם ירצה) אברהם (אבינו) למקרבי מן גביה ועד גבי (ללמד זכות על הדורות שהיו אחריו ועד הדור שלי), ואנא מקרב מגבי עד מלכא משיחא (אני אלמד זכות על הדורות הבאים שיהיו ממני ועד מלך המשיח), ואין לא בעי (ואם לא ירצה אברהם אבינו) יצטרף אחיה השילוני עמי, ואנן מקרבין מן אברהם עד מלכא משיחא (ואנו נלמד זכות על הדורות שהיו מימות אברהם ועד מלך המשיח".

וצריך להבין מדוע הוזכרו כאן דווקא אברהם אבינו ואחיה השילוני כמי שרשב"י רוצה לצרפם עימו כדי להגן על העולם. תחילה אקדים שאין אני מבין כלל וכלל בענייני כוחו של רשב"י, ובכל זאת אנסה להתעמק במקצת באימרה זו של רשב"י.

 

מדברי רשב"י עולה, שיתכן ואברהם אבינו לא ירצה ללמד זכות על הדורות שהיו מתקופתו ועד דורו של רשב"י. ואכן מצאנו דעה בתלמוד (שבת דף פט,ב) ולפיה לעתיד לבוא יאמר ד' לאברהם שבניו חטאו, ואברהם יאמר לד' שיימחו על קדושת שמו (שכאשר נעשה דין בחוטאים מתקדש שמו של ה', רש"י). אך גם לפי אותה דעה יצחק אבינו נוהג באופן שונה מאברהם אבינו והוא מלמד זכות בכל ענין על ישראל ואפילו כאשר הם חוטאים. ואם לכך היתה כוונת רשב"י, מדוע הוא לא הזכיר מלכתחילה את יצחק אבינו בתור מי שראוי ללמד זכות על ישראל?

גם ההנחה שאחיה השילוני יצטרף לרשב"י ללימוד זכות טעונה בירור. והרי מצאנו (מלכים א פרק יד) שכאשר אשת ירבעם באה אל אחיה השילוני, הוא ניבא לה את אשר נצטווה על ידי ה', וניבא לה שבית ירבעם ייכרת לגמרי, ועשרת השבטים שבמלכות ירבעם יגלו לבסוף מעל אדמתם. ולא מצאנו שאחיה השילוני הצליח אז ללמד זכות שתכפר על חטאי ישראל ותמנע את הגלות.

 

ואמנם יתכן שלימוד הזכות שאליו התכוון רשב"י, אינו לימוד זכות על כל העבירות שבתורה, אלא על אורח חיים, שיתכן שאברהם אבינו יצדד שלא ללמד עליו זכות, ואילו אחיה השילוני ילמד עליו זכות, ואולי משום שאינו עבירה ממש. ונראה שיש לדייק כך מלשון: "אי בעי (אם ירצה) אברהם למקרבי מן גביה ועד גבי", שהלשון 'לקרב' מזכירה את האמור במסכת עדויות (פ"ח מ"ז) שאליהו הנביא יבוא "לקרב המרוחקין". והיינו, שבמשך הדורות יש אנשים שרוחקו מקבוצות אחרות בלא הצדקה אמיתית, ויש ביכולתו של אברהם אבינו ללמד זכות על המרוחקים, ובכך לקרב אותם אל אחיהם שריחקו אותם. וענין זה יתבאר לקמן.

 

הקרבת הקרבנות של אברהם אבינו

הכהן הראשון בעולם היה שֵׁם בן נוח שהיה "כֹּהֵן לְאֵ-ל עֶלְיוֹן". הוא נקרא "מַלְכִּי צֶדֶק" - ותפקידו היה לבצע משפט צדק בעולם. אך רוב צאצאיו לא רצו להמשיך בדרכו הרוחנית. הם עסקו בפעולות של יֶפֶת והתפזרו על פני התבל. מי שעשה משפט צדק בעולם היה אברהם, שהיה לו כוח צבאי משלו (ואף כוח כלכלי עצמאי, ולפי דברי חז"ל גם מטבע משלו), והוא יצא להילחם בארבעת המלכים שלקחו בשבי את לוט ואת אנשי סדום. מַלְכִּי-צֶדֶק שמח כאשר אברהם הציל את העשוקים, ומן הסתם הוא התפלל לקב"ה שיסייע לאברהם במלחמתו. אך הוא ראה שלולי יוזמת אברהם - התפקיד שלו היה נותר תפקיד סמלי. מַלְכִּי-צֶדֶק נפל בדעתו ונכשל בדבריו; והקדים לברך את אברהם לפני הקב"ה. עקב כך, הקב"ה הודיע לאברהם שזרעו יחליף את מַלְכִּי-צֶדֶק - ויירש את ארץ ישראל (נדרים לב, ב).

 

אברהם שמע זאת, ושאל את הקב"ה - "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה". כמה ממדרשי חז"ל מפרשים זאת כחוסר אמונה. אך יש בפרוש זה קושי, שהרי סמוך לפני כן נאמר - "וְהֶאֱמִן בַּד' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה". מדרשי חז"ל אחרים¹ מרמזים שאברהם שאל את הקב"ה כיצד אפשר למנוע מזרעו את המצוקות שהיו למַלְכִּי-צֶדֶק; והקב"ה השיב לבקשת אברהם, וציווה עליו לעשות מעשה שישפיע על העתיד. אברהם הצטווה להקריב בהמות וצפורים. הבהמות נחשבות לגשמיות ביחס לצפורים; שהרי הן אינן מסוגלות להתנתק מהארציות ולעוף באוויר. מדרשי חז"ל מרמזים שהדבר מסמל תכנית של הקב"ה להקמת "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים" מסוג חדש; שיהיו בה בנים (כהנים) שמחוברים מאוד לגשמיות (בהמות) וישמשו ככוח כלכלי ואף צבאי; וגם בנים (כהנים) שמחוברים מאוד לרוחניות (צפורים). והדבר מבואר יותר בתשובות ר' סעדיה גאון (רס"ג) על שאלות חיוי הבלכי (כ"א, עמוד 31 במהדורת פאזנאנסקי, וורשה):

"טעמי המחזה והבתרים לא היבנת עניינם; על כן נבהלת בשמעך את חזונם. הרף ואגידה לך את פתרונם; כי 'תחיית המתים' כתובה בחביונם. פְּגָרִים בּוּתְּרוּ וְהוּרָד 'הַצִּפּוֹר' עֲלֵיהֶם; 'וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם' - וינידם ויחיו כולהם. ולכן הקדים תת כל בֶּתֶר 'לִקְרַאת רֵעֵהוּ' מהם; בְּקָרֵב 'עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ' - לָפַחַת בהם חייהם. חיל הא-ל הגדול הזה בראותו; חויב לצוות כן את בניו ואת ביתו. למען לא ידאגו מן העינוי בביאתו; ויבטחו כי אחריו יודיע ד' ישועתו."

אברהם ביתר את הבהמות, אך את הַצִּפּוֹרִים הוא לא ביתר; ולאחר מכן נאמר: "וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם". רס"ג מבאר ש"הָעַיִט" הם הַצִּפּוֹרִים שמוזכרים לפני כן. אברהם נטל את "הַצִּפּוֹר" כמו "עַיִט" (צפור טרף) שיש לו חיות עצמית והוא יורד על הפגרים. כלומר קבוצת הצפורים תוקפת את קבוצת הבהמות. המשמעות הסמלית של הפעולה הזו מתבארת בנבואת זכריה (יב, י):

"וְשָׁפַכְתִּי עַל בֵּית דָּוִיד וְעַל יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ וְסָפְדוּ עָלָיו..."

במסכת סוכה (דף נב, א) מבואר ש'הנדקר' - הוא "משיח בן יוסף שנהרג"! הקבוצה שמשייכת עצמה ל"בית דויד" עוסקת ברוחניות ומשמשת בתפקיד של מַלְכִּי-צֶדֶק. הם בטוחים שרק הם 'כהנים'; ולכן הם מבזים את מי שאינו חושב כמוהם, והם מתייחסים לקבוצת 'משיח בן יוסף' כאל 'פְּגָרִים' (כמבואר בהערת השולייים²). בֵּית דָּוִיד "הִבִּיטוּ אֵלַי" (אל הקב"ה) ודקרו לשם-שמים את 'הַפְּגָרִים' - כדי לנסות ולהעיר אותו 'לתחיה'; כלומר, שיהיו דומים להם ויעסקו ברוחניות. 'הדקירות' לא הועילו; ולכן הם מגדירים את 'קבוצת משיח בן יוסף' כ'הרוגים' - והם מספידים אותם.

 

הנביא זכריה מגלה, שמלחמת-'הדקירות' היא דו-כיוונית. מיד בסמוך (בפרק י"ג) הוא מתאר איש שחש שרוח נבואה מפעמת בו; והוא רוצה לעבור לקבוצה שעוסקת ברוחניות. אולם הוריו משוכנעים, שב'ממלכת הכהנים' של אברהם כל בני האדם צריכים להתחבר לגשמיות. לפי הבנתם, רק בקבוצת ה'בהמות' יש 'חיים', ומי שאינו דומה להם נחשב ל'מת'. "וּדְקָרֻהוּ אָבִיהוּ וְאִמּוֹ יֹלְדָיו בְּהִנָּבְאוֹ". הם 'דוקרים' את בנם כדאי לחנך אותו ולוודא שיהיו לו 'חיים' לפי ההגדרות שלהם; והנער נענה לפניותיהם - "וְאָמַר לֹא נָבִיא אָנֹכִי אִישׁ עֹבֵד אֲדָמָה אָנֹכִי כִּי אָדָם הִקְנַנִי מִנְּעוּרָי".

 

ה'דקירות' ו'רוח התחיה'

ה'דקירות' ההדדיות מגלות, שב'ממלכת הכהנים' של אברהם - התפקידים לא מוגדרים לדורי דורות. בן של אברהם יכול להיות שייך בחלק מחייו ל'קבוצת משיח בן יוסף' ולעסוק בענייני המעשה; ובחלק אחר מחייו הוא יכול להיות שייך לקבוצת 'משיח בן דויד' – ו'לעוף באויר', כלומר לעסוק בענייני הרוח. אפשרות המעבר בין הקבוצות גורמת לכך, שחברי כל קבוצה תובעים מחברי הקבוצה האחרת להצטרף אליהם; ולשם כך הם 'דוקרים' אותם בפיהם (במילים).

 

ר' סעדיה גאון מוסיף ומבאר שלאחר שאברהם הוריד את 'הַצִּפּוֹר' על 'הַפְּגָרִים' ודקר אותם כמו 'עַיִט', אברהם הניד יחד את 'הַפְּגָרִים' ואת 'הַצִּפּוֹר'; והמעשה הזה סימל שהוא נושב רוח של תחיה בשתי הקבוצות. אברהם עורר את כולם ברוח של תשובה. כל קבוצה תתעורר לראות את מעלת חבירתה; ותחזור בה מההבנה המוטעית שלה - שיש לה כביכול 'חיים' בפני עצמה. כולם יכירו בצורך בקיום שתי הקבוצות, קבוצה של 'בהמות (פְּגָרִים)' וקבוצה של 'צפורים' - ואז יהיו 'חיים' בשתי הקבוצות.

 

ר' סעדיה גאון מרמז שבמחזה ברית בין הבתרים הצליח אברהם לפעול את מבוקשו מה'. והיינו שהעם שיצא מזרעו יהיה ממלכת כהנים מסוג אחר ממה שהיה מלכי צדק (שם בן נוח), ויהיו בהם גם 'כהנים' (אנשים) שעוסקים בגשמיות, ולכן הם יזכו לנחול את ארץ ישראל לתמיד.

 

שני השלבים בברית בין הבתרים

בשלב הראשון ביצירת הקבוצות צריך כל אחד להזדהות בלב שלם עם תפקידו, ולכן אברהם מתיר כביכול לכל צד לקטרג על הצד האחר, ולכן קבוצת ה'צפור' (תלמידי החכמים) דוקרת את בני הקבוצה השניה (ה'בהמות' שעוסקות בגשמיות) ומתייחסת אליהם כמו ל'פגרים. הקטרוג ההדדי מועיל לחיזוק העצמי של בני הקבוצות,

אך הוא עלול להוביל לגלות. וכן מצאנו שיוסף קיטרג על אחיו, ואחיו קטרגו עליו, ובסופו של דבר יוסף נמכר למצרים והשתלשל הדבר וירדו אבותינו לגלות מצריים. הגאולה מתקדמת כאשר כל קבוצה מכבדת את בני הקבוצה השניה ומלמדת עליהם זכות.

 

ולפי זה יתכן שבכל דור נמצאים אנשים שהם בשלב הראשון של ההזדהות שלהם עם תפקידם בעם ישראל, ואז הם מקטרגים על בני הקבוצה השניה, ויתכן שבאותו דור נמצאים אנשים שהם כבר בשלב השני שלהם בהזדהות עם תפקידם והם מלמדים זכות בלב שלם על בני הקבוצה האחרת. כאמור, שני שלבים אלו מרומזים בפעולות של אברהם אבינו בברית בין הבתרים. השלב הראשון הוא שלב ה'דקירות' שבו מרחקים את אלו שלא חושבים כמוני, והשלב השני הוא שלב הקירוב שבו מקרבים את בני הקבוצה השניה. ויתכן שלכך מכוונים דברי רשב"י שהוא יצרף אליו את אברהם אבינו כדי 'לקרב' את המרוחקים. כלומר, במחזה של 'ברית בין הבתרים' אברהם אבינו פעל ליצירת שתי קבוצות בעם שיצא ממנו, קבוצות שהן מרחקות זו את זו. אך אברהם אבינו פעל גם לקרוב הקבוצות, ואם ירצה אברהם אבינו הוא יפעל עם רשב"י כדי לקרב את המרוחקים.

 

אחיה השילוני ומשיח בן יוסף

כאמור לעיל, חברי קבוצת משיח בן דויד (תלמידי החכמים) מתייחסים לחברי קבוצת משיח בן יוסף (העוסקים בגשמיות) כמו ל'הרוגים'. אמנם מצאנו שאחיה השילוני התייחס למשיח בן יוסף בכבוד רב, וכן מצאנו בתלמוד (סנהדרין קב, א) בביאור המפגש שבו מינה אחיה השילוני את ירבעם למלך על עשרת השבטים:

" 'וַיִּמְצָא אֹתוֹ אֲחִיָּה הַשִּׁילֹנִי הַנָּבִיא בַּדֶּרֶךְ וְהוּא מִתְכַּסֶּה בְּשַׂלְמָה חֲדָשָׁה וּשְׁנֵיהֶם לְבַדָּם בַּשָּׂדֶה' [מלכים א יא, כט]. מאי 'בְּשַׂלְמָה חֲדָשָׁה'? אמר רב נחמן: כְּשַׂלְמָה חֲדָשָׁה, מה שַׂלְמָה חֲדָשָׁה אין בה שום דופי, אף תורתו של ירבעם לא היה בה שום דופי. דבר אחר: שַׂלְמָה חֲדָשָׁה - שחידשו דברים שלא שמעה אזן מעולם. מאי 'וּשְׁנֵיהֶם לְבַדָּם בַּשָּׂדֶה'? אמר רב יהודה אמר רב: שכל תלמידי חכמים דומין לפניהם כעשבי השדה. ואיכא דאמר: שכל טעמי תורה מגולין להם כשדה".

בירבעם נמצא השורש של משיח בן יוסף³. ונראה שמשמעות האימרה - "שכל תלמידי חכמים דומין לפניהם כעשבי השדה" – היא שלפי הראיה הרוחנית של ירבעם (שטרם חטא) ולפי הראייה הרוחנית של אחיה השילוני, העמל של חברי קבוצת משיח בן יוסף בעניינים הגשמיים בארץ ישראל רצוי לפני הקב"ה יותר מאשר עמל התורה של חכמי ישראל. ולשיטת אחיה וירבעם, מי שעמלים בעניינים הגשמיים לטובת הדור נחשבים כמו 'עץ'⁴ שמגן על הדור, ולעומתם תלמידי החכמים הם כמו 'עשבי השדה' בלבד. כלומר, חברי קבוצת משיח בן יוסף בטוחים שהם צודקים בדרכם יותר מאשר חברי קבוצת משיח בן דויד.

ומצאנו כבר שנחלקו רבי ישמעאל ורשב"י (ברכות לה,ב) בביאור הכתוב "וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ", שלדעת רשב"י אין הדברים ככתבם ויש לעמול בתורה, ואילו לדעת רבי ישמעאל יש לקיים את הדברים ככתבם, וכתב החתם סופר (חידושים סוכה דף לו,א) בדעת רבי ישמעאל:

"...נלע"ד רבי ישמעאל נמי לא אמר מקרא "וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ" - אלא בא"י ורוב ישראל שרויין, שהעבודה בקרקע גופה מצוה משום יישוב א"י ולהוציא פירותי' הקדושי', ועל זה ציותה התורה "וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ", ו"בֹעַז... זֹרֶה [אֶת] גֹּרֶן הַשְּׂעֹרִים הַלָּיְלָה" - משום מצוה, וכאלו תאמר לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה?! ה"נ לא יאמר לא אאסוף דגני מפני עסק התורה ואפשר אפילו שארי אומניו' שיש בהם ישוב העולם הכל בכלל מצוה..."

ולפי דעת חברי קבוצת משיח בן יוסף (שמנהיגה הוא אחיה השילוני) קיום המצוות התלויות בארץ, ובכלל כל פעילות שתורמת לפריחתה הגשמית של ארץ ישראל (כאמור בדברי החתם סופר), נחשבים יותר מאשר לימוד תורה.

 

רשב"י ועיסוקו בתורה, ולימוד זכות על אלו שאינם כמוהו

בירושלמי (ברכות פ"א מ"ב) מובא שרשב"י אמר שאילו הוא היה בשעת מתן תורה בסיני, הוא היה מבקש שיבראו לאדם שתי פיות, ובפה אחד יעסוק בתורה כל הזמן, ובפה השני ישתמש לשאר צרכיו, לצורך אכילה ולצורך דיבור בענייניו הגשמיים. ובבבלי (שבת יא, א) אמר רבי יוחנן שרבי שמעון בן יוחי וחביריו, שתורתן אומנותן, מפסיקים מלימוד תורה לצורך קריאת שמע אלא שאינם מפסיקים לצורך תפילה. ומאידך למרות החשיבות הרבה שראה רשב"י בלימוד התורה מובא בבבלי (מנחות צט,ב): "אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחי: אפי' לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית - קיים 'לֹא יָמוּשׁ' [סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה] (יהושע א,ח), ודבר זה אסור לאומרו בפני עמי הארץ".

כלומר, רשב"י הגה בתורה כל הזמן, ולדעתו מדרגה גבוהה זו נתבעת מכל אחד, וכך יש להציג את חובת מצוות תלמוד תורה גם בפני עמי הארצות. אך מאידך, הוא לימד זכות על עמי הארצות, וקבע שמצוות 'לֹא יָמוּשׁ' [סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ]' מתקיימת גם על ידי קריאת שמע שחרית וערבית.

נראה שההדגשה המיוחדת שקיימת בשיטת רשב"י, המעדיפה את קיום מצוות לימוד התורה ואפילו על חשבון תפילה היא חידוש מיוחד שחל בדורו של רשב"י. הדור שלפניו היה דורו של רבי עקיבא. וכתב הרמב"ם (הלכות מלכים יא,ג) שבאותו הדור כל החכמים סברו שבר כוכבא הוא מלך המשיח ורבי עקיבא היה נושא כליו של בר כוכבא. ברור שרבי עקיבא הזקן לא רץ בעצמו עם כלי נשק בעקבות בר כוכבא. וכוונת הדברים היא שרבי עקיבא השתמש בכוחו הציבורי והביע תמיכה גלויה ומשמעותית בבר כוכבא. ונראה שעד דורו של רבי עקיבא היה סיכוי סביר לקיום עצמאי של הפן הלאומי של עם ישראל, ורבי עקיבא עודד אנשים להשקיע מאמצים רבים לקיבוץ כסף וכלי נשק וכדו' שיסתייעו בהם למרידה בשלטון הזר ולקיום שלטון עצמאי בארץ ישראלי. והשלטון היהודי העצמאי בארץ ישראל יהיה הפן הלאומי שמייצג משיח בן יוסף.

אולם לאחר שמרד בר כוכבא דוכא באכזריות, הצבור בארץ ישראל התייאש מניסיון למרוד ברומאים. והמאמצים הופנו לקיום ומחיה של הצבור שנותר בארץ. ואז בדור שלאחר רבי עקיבא, חידש רשב"י בשיטתו שעיקר המאמץ צריך להיות מופנה ללימוד תורה, שהוא הפן של משיח בן דויד, ומאמץ זה עדיף אפילו על תפילה שעוסקת בחיי שעה.

 

ונראה שלכך כוונת דברי רשב"י, שאם אברהם ירצה לקרב את הדורות שהיו מתקופתו ועד תקופת רשב"י, רשב"י יקרב את הדורות שיהיו מזמנו עד שיבוא מלך המשיח. והיינו, שעד תקופת רשב"י היה סיכוי לשלטון עצמאי בארץ ישראל, ולכאורה יש קטרוג על אלו שהשקיעו את כל זמנם בתורה ולא נטלו חלק במאמץ הלאומי. ועל כך יכול אברהם אבינו ללמד זכות ולומר שיש צורך גם בצד תורני חזק בארץ ישראל. ואילו מדורו של רשב"י ואילך יש דרישה להגברת הצד התורני בעם ישראל, והיא הדרישה שמציג רשב"י שהוא עצמו עמל כל היום בתורה ולא פינה מזמנו אפילו כדי להתפלל על צרכי שעה. ואף על פי שרשב"י מייצג שיטה זו, הוא אומר שהוא ילמד זכות על אלו שחולקים עליו ואינם נוהגים כמוהו אלא עוסקים במלאכות. ורשב"י עצמו ילמד עליהם זכות, ויאמר שגם כשאין סיכוי לשלטון יהודי עצמאי צריך שלעם ישראל יהיה קיום מכובד, ולכן צריך שיהיו אנשים שיעסקו בהשגת העושר גם מעבר לקיום הנצרך, משום שעושר זה משמש בדרכים עקיפות להגברת קרנם של ישראל.

 

אם ירצה אברהם

כאמור באותה אימרה, יתכן שאברהם ירצה לקרב את אותם מרוחקים, אך יתכן שלא ירצה בכך. ונראה שדבר זה תלוי בשני השלבים שיש בברית בין הבתרים, השלב הראשון שבו כל קבוצה מקטרגת על חברתה, והשלב השני שבו כל קבוצה מתקרבת לחבירתה ורואה שיש בה חיים. ויתכן שאברהם אבינו יחליט שטרם הגיע השלב של קירוב המרוחקים, ושלב זה יהיה רק בעתיד הרחוק בעת שיישלח אליהו הנביא להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. אולם כפי שהתבאר לעיל, אחיה השילוני מקרב ומחשיב את הצד של משיח בן יוסף ואפילו בעת שהצד של משיח בן דויד קיים. ולכן הוסיף רשב"י ואמר, שאם אברהם אבינו לא ירצה לקרב, הרי שרשב"י יצרף אליו את אחיה השילוני, ושניהם יחדיו יקרבו את הקבוצות השונות שקיימות בעם ישראל.
____________________________________

¹ המדרשים האחרים הובאו במאמר "העיט שיחיה את הפגרים".

² בספר 'מדרש אגדה' (מארם צובה; עמוד 33) מובא: " 'וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים' - זה דויד בן ישי שנקרא 'עַיִט' שנאמר (ירמיהו יב, ט) 'הַעַיִט צָבוּעַ נַחֲלָתִי לִי'. 'וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם' - הפריחן אברהם כדי שלא יהיה להם חלק לעולם הבא". המדרש מרמז שאם ה'צפורים' מכריזים שאין ל'בהמות' חלק לעולם הבא והן שקולות ל'פְּגָרִים' - לא יהיה חלק לעולם הבא גם ל'צפורים'. רק כאשר כל קבוצה תכבד את חבירתה - תזכינה שתיהן ל'חיים'.

³ "מירבעם יהיה משיח בן יוסף... (כמו שמובא בזוהר חדש סוף פרשת בלק)" (פרי צדיק פרשת ויחי).

⁴ "מלשון (במדבר יג כ) הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ שהוא אדם צדיק (ב"ב טו א)" (מאור ושמש דברים פרשת שופטים).