מדוע בידח בר קפרא את רבי

במסכת נדרים (דפים נ,ב - נא,א) מובאים מעשים ברבי [יהודה הנשיא] ובר קפרא, שמעוררים קושיות. וז"ל המעשה הראשון בתרגום חופש ובתוספת ביאור:

"רבי, עשה חתונה לבנו רבי שמעון, וכתב על 'בית הנישואין' שסכום של עשרים וארבעה אלף ריבוא דינרים הוצאו לבנייתו, ולא הזמין רבי את בר קפרא לחתונה. אמר לו בר קפרא: אם לעוברי רצונו משפיע הקדוש ברוך הוא טובה כל כך, לעושי רצונו, על אחת כמה וכמה שישפיע הקב"ה טובה. לבסוף הזמין רבי את בר קפרא לחתונה. אמר בר קפרא: אם לעושי רצונו יש בעולם הזה כל כך הרבה טובה, הרי שלעולם הבא על אחת כמה וכמה.

ותמוה, מדוע הגדיר בר קפרא את רבי יהודה הנשיא בתור מי שעובר על רצונו של הקב"ה. וכי משום שהוא לא הזמין אותו לחתונה ראוי רבי להיקרא בשם זה?! 

בר קפרא מבדח את רבי
וז"ל המעשה השני בתרגום חופשי ובתוספת ביאור:

"יום שהיה רבי מחייך בו היתה באה פורענות לעולם. אמר לו רבי לבר קפרא: אם לא תבדח אותי, אתן לך כשכר ארבעים מידות של חיטים. אמר לו בר קפרא: יראה אדוני, שאוכל לקבל את החיטים באיזה מידה שארצה. לקח בר קפרא סל גדול, טח אותו בזפת (כדי שלא יצאו החטים מתוך נקבי הסל), והפכו על ראשו (כדי שרבי לא יכירו). ובא אצל רבי, ואמר לו: ימדוד לי אדוני בכלי זה את ארבעים מידות החיטים שהוא חייב לי. חייך רבי! אמר לו רבי לבר קפרא: וכי לא הזהרתי אותך שלא לבדח אותי? אמר לו בר קפרא: באתי רק בשביל לקחת את החיטים שהתחייבת לי".

ותמוה, אם אכן כאשר היה רבי מחייך היתה באה פורענות לעולם, איך לא חשש בר קפרא להביא את רבי לידי חיוך, וכי לא חשש בר קפרא להביא פורענות לעולם?!
המהרש"א נזקק לקושיה זו ותירץ, שמסופר במסכת תענית (דף כב,א) על שני אנשים שהיו מבדחים אנשים עצובים, ואליהו הנביא אמר שבשל כך אותם שנים הם בני עולם הבא. ובר קפרא רצה להיות בן עולם הבא, ולכן הוא רצה לבדח את רבי. אמנם לכאורה התירוץ קשה, אותם שנים שימחו אנשים עצובים רגילים, שטוב ועדיף שיהיו שמחים, אך בר קפרא שימח את רבי, שאם היה מתבדח היתה באה פורענות לעולם. וכי בשל הרצון של בר קפרא לזכות בעולם הבא מותר לו להביא פורענות לעולם. ולכאורה אדרבא, הפורענות שתבוא לעולם תיחשב לחובתו של בר קפרא. 

בר קפרא מרקיד את רבי
וז"ל המעשה השלישי בתרגום חופשי ובתוספת ביאור:

אמר בר קפרא לבתו של רבי (שהיתה נשואה לבן אלעשה): למחר (בחתונת רבי שמעון בנו של רבי) אשתה יין בשעה שאביך ירקוד לפני ותהא אמך מקרקרת לפני. בן אלעשה חתנו של רבי היה, ועשיר גדול היה, והזמינו רבי לחתונת רבי שמעון. בשעת החתונה, אמר בר קפרא לרבי: מה משמעות המילה 'תועבה' שנאמרה בתורה בכתוב 'וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא'. כל פירוש שאמר לו רבי שזו המשמעות של 'תועבה', היה פורך אותו בר קפרא. אמר לו רבי לבר קפרא: פרש אתה את המשמעות של 'תועבה'! אמר לו בר קפרא: תבוא אשתך ותמזוג לי כוס יין, ואז אומר לך את פירוש הענין. באה אשתו של רבי, ומזגה לו. אמר לו בר קפרא לרבי: קום רקוד לפני, כדי שאומר לך את המשמעות. אמר בר קפרא כך אמרה התורה 'תועבה' - תועה אתה בה, שמניח משכבי אשה והולך אצל זכר. כששתה בר קפרא כוס נוסף של יין, אמר לו בר קפרא לרבי: מה משמעות המילה 'תבל' שנאמרה בתורה בכתוב 'וּבְכָל בְּהֵמָה לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְטָמְאָה בָהּ וְאִשָּׁה לֹא תַעֲמֹד לִפְנֵי בְהֵמָה לְרִבְעָהּ תֶּבֶל הוּא'? וגם כאן כל פירוש שהיה מציע רבי היה דוחה בר קפרא, עד שביקש רבי מבר קפרא שיפרשו. ואמר לו בר קפרא תעשה כמו קודם (שאשתך תמזוג לי יין ואתה תרקוד לפני). עשה כך רבי, אמר לו בר קפרא. 'תבל' הוא - וכי תבלין יש בה בביאת בהמה? [מה טעם יש בכך שהיא הולכת אצל הבהמה ומניחה את בן מינה]? אמר לו רבי לבר קפרא: ומה המשמעות של המילה 'זימה' שבכתוב 'אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ וְלֹא תִזְנֶה הָאָרֶץ וּמָלְאָה הָאָרֶץ זִמָּה'? אמר לו בר קפרא, עשה כמו לפני כן (שתבוא אשתך ותמזוג לי כוס יין, ואתה תרקוד לפני). עשה כן רבי, ואמר לו בר קפרא, 'זימה' פירושה: 'זו - מה היא?' [לשון ספק, שאין ידוע ממי היא מתעברת]. לא יכול היה בן אלעשה לסבול ולראות את הזלזול ברבי, חמיו, ויצא הוא ואשתו [בתו של רבי] משם. מהו עניינו של בן אלעשה. ששנינו בברייתא (מובאת באופן מלא בסנהדרין דף כב,ב): 'תניא, רבי אומר: לא על חנם פיזר בן אלעשה את מעותיו, אלא כדי להראות בו תספורת של כהן גדול'."

המעשה האחרון מפליא מאוד, והרי זו חוצפה גדולה של בר קפרא לבקש מרבי שיקרא לאשתו כדי שתמזוג יין לבר קפרא. ולבד מכך יש בפעולה זו בעיה הלכתית של חוסר צניעות וקרוב דעת בין אשת-איש ואדם זר (רמב"ם איסורי ביאה כא, ה), ואיך הסכים לכך רבי. וכמו כן קשה כיצד העיז בר קפרא לבקש מרבי שיזלזל בעצמו וירקוד לפני בר קפרא לעיני כל המוזמנים לחתונה, והרי יש בכך ביזוי לכבוד תורתו ולכבוד נשיאותו של רבי יהודה הנשיא. ומדוע הסכים לכך רבי? וכי כדי לשמוע דבר חידוד מותר היה לו להתבזות ברבים, ואף לבזות את אשתו ולקרוא לה כדי שתשרת את בר קפרא? 

הפרשנות הסמלית של מעשי רבי ובר קפרא
ונראה שהקשיים שבשני המעשים האחרונים הם מכוונים, והם נועדו לרמז ללומד שברור שמדובר במעשים סמליים, ומי שיעמיק בשני המעשים הסמליים האלו יבין שהם נועדו להאיר באור חדש את מה שארע במעשה הראשון, וכפי שיתבאר לקמן.
במעשה הראשון מסופר שרבי פרסם שהוא הוציא על חתונת בנו סכום של "עשרים וארבעה אלף ריבוא דינרים", בספר בן יהוידע העיר שזהו סכום מוגזם, וביאר את הסמליות שבמספר זה על דרך הקבלה (וראו שם). אמנם נראה לבאר זאת באופן אחר, ולפיו המספר "עשרים וארבע" מופיע באגדות חז"ל כסמל ל'שולחן לחם הפנים' וה'עושר'¹. בבבא בתרא (דף כה, ב) מבואר ש'שולחן לחם הפנים' מסמל את העושר. סמל זה קשור למספר 'עשרים וארבע', שכן בתורה (ויקרא כד, ה) נאמר שיש לשים על השולחן שתים עשרה חלות שכל אחת מהן עשויה משני עשרונים סולת; ונמצא שבסך הכל יש על השולחן שמסמל את העושר 'עשרים וארבעה עשרונות'. וכן בתרגום יונתן (שמות מ,ד) כתב שהשולחן נקבע בצד צפון משום שמהצד הזה מושפע העושר.
כאשר רבי פרסם שהוא הוציא על 'בית הנישואין', סכום עתק של "עשרים וארבעה אלף ריבוא דינרים" הוא הראה שלדעתו חשוב שאנשים מישראל יבליטו את עושרם. בספר קהלת (ד,ד) נאמר: "וְרָאִיתִי אֲנִי אֶת כָּל עָמָל וְאֵת כָּל כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה כִּי הִיא קִנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ". וביאר שם אבן עזרא: "רוב עמל האדם גם כשרון מעשיהם בעבור בני האדם שיקנאו זה בזה וירצה להתפאר על חברו...". ואמנם קהלת סיים – "גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ", אך הוא מסכים שהמרדף אחרי העושר מפתח את העולם. ורבי פירסם שלדעתו דבר זה נכון גם בעם ישראל. וצריך שיהיו בישראל עשירים שיוציאו הוצאות מופרזות לצרכים שונים, והם יקנאו זה בזה, והמרדף אחרי ההוצאות המיותרות האלו יפתח את הכלכלה בישראל ויספק בעקיפין פרנסה גם לאנשים הפשוטים מישראל.
שיטה זו של רבי באה לידי ביטוי גם במעשה נוסף המובא במסכת ערובין (דף פו,א) שרבי כיבד עשירים באופן יחסי לעושרם, ורצה שעשירים יתלבשו במלבושי כבוד התואמים את דרגת עושרם. גם שם עשה זאת רבי לשם שמים, משום שהקנאה והמרדף אחרי העושר מפתחים בעקיפין את העולם ומספקים פרנסה לאנשים מישראל. אולם בר קפרא חלק על שיטת רבי, ושיטת בר קפרא מבוארת בדברי הרמב"ם, וכדלקמן. 

הרמב"ם וחידת היקום
בהקדמתו לפירוש המשנה כותב הרמב"ם שסיבת כל הנבראים שבעולם היא כדי להועיל לאדם בדרך כלשהי, ועיקר מטרת בריאת האדם היא ההשכלה בהשגת אחדות הבורא יתעלה וישתבח וכל הקשור בכך מן המדעים האלקיים (*כגון ההתבוננות בתורה). בהמשך דבריו שואל הרמב"ם, שאם זו תכלית בריאת האדם מדוע רוב בני האדם רודפים אחר מילוי תאוותיהם, והוא עונה: "כי אלו היו כל בני אדם למדנים מתפלספים היה העולם אבד, והיה האדם כלה ממנו בזמן קצר". והוא ממשיך:

"וכמה יפה פתגם האומר 'אלמלי השוטים היה העולם חרב'. ואין לך שטות גדולה מזו שאדם חלוש הנפש, בנין גופו רופף, נוסע מקצה האקלים השני עד קצה הששי, ועובר בימים בימי החורף ובמדברות בשרב בקיץ, ומסכן עצמו לחיות הטרף למיניהם כדי שאולי ירויח דינר, וכאשר יקבץ מאותם הדינרין שמסר כל רוחו עליהם, יתחיל לחלקם לאומנים לבנות לו יסוד איתן... כדי להעמיד עליו בנין שיעמוד מאות בשנים, והוא יודע ברור שלא נותר מחייו אפילו כדי לבלות בנין של גֹּומֶא, היש קלות דעת חמורה מזו?!"

הרמב"ם מכנה בשם שוטה את העשיר שקיבץ ממון רב ובונה לעצמו בנין פאר שיעמוד שנים רבות. ואמנם אין להכחיש שהיוזמה של העשיר סיפקה פרנסה לבנאים שבנו את בנין הפאר הזה. ובכסף שקיבלו הבנאים הם קנו מצרכים שונים וכדו', וכך הם הניעו את גלגלי המשק, ובסופו של דבר התפרנס מכך גם אחד שלמד אומנות נקיה וקלה והוא עמל בזמנו הפנוי בתורה, ואולי אפילו מצליח להגות בתורה תוך כדי מלאכתו. הרמב"ם מתיחס למצב המורכב הזה בהמשך דבריו:

"ושמא יאמר אדם והלא אנו רואים אדם טפש וכסיל יש לו נחת בעולם ואינו יגע בו, ואחרים משרתים אותו ועושים מלאכתו... אין הדבר כמו שדמה במחשבתו, כי סבת נחת אותו הכסיל מפני שגם הוא משרת לאדם שהוא מטרת הבורא, כי בעבור הנאתו ובעשרו או בשלטונו יצוה לעבדיו לבנות ארמון ענקי, או לנטוע כרם גדול, כדרך שעושים המלכים והמתדמים להם, ויהיה אותו הארמון מוכן לחסיד שיבוא במשך הזמן באחד הימים לחסות בצל קיר מקירות אותו ארמון ותהיה בכך הצלתו ממות..."

דברי הרמב"ם האלו הם ההסבר למעשה הראשון בענין 'בית הנישואין' של בנו של רבי. כאמור, רבי פירסם שהוא הוציא על 'בית הנישואין' הזה סכום של "עשרים וארבעה אלף ריבוא דינרים", וגילה שלפי השקפת עולמו יש חשיבות במרדף אחרי העושר. רבי לא הזמין את בר קפרא לחתונה הזו משום שהוא ידע שבר קפרא מתנגד להשקפת עולמו. בר קפרא אמר לרבי "אם לעוברי רצונו משפיע הקדוש ברוך הוא טובה כל כך, לעושי רצונו, על אחת כמה וכמה", ובכך גילה בר קפרא, שלדעתו רבי עובר על רצונו של הקב"ה בעת שהוא מפרסם את עושרו. יש מספיק שוטים שעסוקים במרדף אחרי העושר, גם בלא שרבי ייתן להם אישור לדרך חייהם. ויש אנשים חכמים שמסוגלים להשקיע את מרצם בתורה, אך בעקבות מעשהו של רבי הם יפנו את מאמציהם למרדף אחר העושר, ולכן לדעתו רבי נחשב לעובר על רצון ה'.
רבי הזמין לבסוף את בר קפרא לנישואין, אך רבי לא חזר בו עדין מהשקפת עולמו המצדיקה את המרדף אחר העושר ולא הסיר את השלט המפרסם שעל בניית בית הנישואין הוצא סכום מופרז של עשרים וארבעה אלף ריבוא דינרים. וכאשר בר קפרא אמר אז "אם לעושי רצונו יש בעולם הזה כל כך הרבה טובה, הרי שלעולם הבא על אחת כמה וכמה". בר קפרא דיבר על עצמו, בר קפרא היה החסיד שעליו דיבר הרמב"ם במשל שלו. 'בית הנישואין' המפואר ועליו השלט המפרסם את הסכום המוגזם שרבי הוציא עליו ('עוברי רצונו') נועד לכך שבר קפרא ('עושי רצונו') יהנה ממנו.

יום שרבי מחייך בו
כשאדם נמצא בשמחה, קל לו להגיע להבנה טובה ולהשגות בתורה ובחכמה. ומסופר בתלמוד (שבת דף ל,ב) שמטעם זה ביקש הנביא אלישע שיביאו לו מנגן כדי שיהיה בשמחה ותשרה עליו נבואה. ומסופר שם שרבה לפני שפתח לתלמידים בשיעור היה מספר להם דבר מבדח, והתלמידים היו מתבדחים, ורק לאחר מכן פתח בשיעור.
המעשה השני שמספר שביום שרבי היה מתבדח היתה באה פורענות לעולם, מרמז שכאשר רבי היה שמח הוא היה מגיע להבנה שבר קפרא צודק, ואז היה רבי מהלל את המסתפקים במועט ומגנה את הרודפים אחר העושר. השפעתו של רבי על הצבור היתה גדולה, וממילא אנשים רבים הפסיקו את מרדפם אחר העושר. אמנם כפי שאמר הרמב"ם "אלמלי השוטים היה העולם חרב". בעת שהתמעטו השוטים שרודפים אחר העושר היה מגיע כביכול 'חורבן' לעולם. ולכך כיוון התלמוד באומרו שביום שרבי היה מתבדח היתה מגיעה פורענות לעולם. לא מדובר היה בפורענות ממש, ונשארו מספיק אנשים שלא היתה לרבי השפעה עליהם, והם המשיכו לרדוף אחר העושר ומרדפם פיתח את העולם והוא לא חרב לגמרי. לדעת בר קפרא זה היה המינון הנכון והבריא לעולם. ואמנם לפי דעתו הקודמת של רבי מינון זה היה מועט מידי ונחשב כביכול ל'חורבן', אך כשרבי התבדח ושמח הוא היה מגיע להשגה הגבוהה של בר קפרא, והסכים אז שהוא (רבי יהודה הנשיא) אינו צריך להוסיף שמן למדורה, ואינו צריך לפרסם את ההוצאה המופרזת שהיתה לו על בנית 'בית הנישואין'.

בן אלעשה – חתנו של רבי
בספר משלי נמשלו החכמה וכן הכסילות והאפיקורסות לנשים. ובדומה אצל חז"ל נמשלה התורה לבת של בורא העולם: "בת מלך זו תורה" (אוצר המדרשים, אייזנשטיין עמוד ת"נ). כאשר מסופר כאן שבן אלעשה נשא את בתו של רבי אין הכרח לפרש את הדברים כפשוטם, ומסתבר יותר שהכוונה שהוא התחבר לחכמתו של רבי, שבאופן סמלי היא נחשבת לבתו של רבי. סיוע לכך יש בברייתא "תניא, רבי אומר: לא על חנם פיזר בן אלעשה את מעותיו, אלא כדי להראות בו תספורת של כהן גדול". מהברייתא למדים, שבן אלעשה היה עשיר גדול והוא פיזר ממון רב כדי שיספרו את ראשו באותה התספורת שמסתפר הכהן הגדול, ורבי יהודה הנשיא הצדיק את מעשהו.
בהצדקת המעשה גילה רבי שיש שני סוגים של כהנים גדולים. הכהן הגדול הרגיל שאליו התייחסה התורה, שאמור להיות חכם גדול בתורה עד כדי כך שהוראה שלו בשגגה מחייבת אותו קרבן מיוחד שנקרא 'פר העלם דבר של כהן משיח'. כהן גדול זה - 'הכהן המשיח' - נחשב כמו 'שר התורה' וצריך להיראות נאה ולהסתפר בתספורת מיוחדת: "ואינו מספר בתער אלא בזוג (מִסְפָּרַיִים), ראש שערה זו בעיקר זו, עד שיראה כאילו הוא צמח כאחת" (רמב"ם הלכות כלי המקדש ה,ו). וכשהיה כהן גדול זה נכנס פעם בשנה לקודש הקדשים היה מתפלל על פרנסתם של ישראל (יומא דף נג,ב). בן אלעשה חש שבתחום הכלכלה הוא נחשב כמו 'הכהן הגדול', שהרי היוזמות הכלכליות שלו מביאות פרנסה לכלל ישראל, ולכן עליו להיראות כמו הכהן הגדול, והוא בזבז ממון רב כדי להסתפר כמו הכהן הגדול, ורבי יהודה הנשיא הצדיק את מעשהו.
אולם בר קפרא, רצה שרבי יחזור בו מ'חכמה' זו, כלומר מה'בת' הסמלית הזו שנשואה לבן אלעשה. ולכן הוא רצה שרבי ו'חכמתו' של רבי (אשתו הסמלית) ירקדו לפניו וישרתו אותו. רבי ש'מרקד' לפני בר קפרא ו'אשתו' של רבי שמשרתת את בר קפרא במזיגת יין. מזכירים את דויד המלך שמרקד ומבזה את עצמו בפני הארון שבו לוחות הברית וספר התורה. מיכל בת שאול לא יכלה לסבול זאת ואמרה לו שהוא "נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים". וגם רבי ו'אשתו' (חכמתו) מבזים כאן את עצמם בפני בר קפרא כמו ''אַחַד הָרֵקִים". אולם כשם שדויד הצדיק את עצמו ואמר שהוא מתבזה בפני ה': "וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי ד' ", כך במעשה זה יש צידוק בהתבזות הסמלית של רבי בפני בר קפרא, ומשום שחכמתו של בר קפרא מייצגת את רצון ה'. וההתבזות הסמלית של רבי (ו'אשתו') מרמזת שרבי חוזר בו כעת מדעתו הקודמת. מתחילה הוא מצא טעם במרדף אחר העושר, אך כעת הוא רואה בכך חיבור חסר טעם, כמו החיבורים שהתורה מכנה אותם 'תּוֹעֵבָה' או 'תֶּבֶל' וכדו'. והמעשה ממשיך ומספר שבן אלעשה ו'אשתו' ('חכמתו') לא יכלו לסבול זאת ועזבו את המקום. כלומר, מעתה 'חכמתו' ('אשתו') של בן אלעשה אינם עוד קשורים לרבי. 

שיטת הרמב"ם
ההבנה ששרשרת המעשים ברבי ובר קפרא שמובאת כאן בתלמוד הבבלי במסכת נדרים מתפרשת באופן סמלי מתבקשת גם מן הרמב"ם, וכדלקמן. בתלמוד הירושלמי במסכת מועד קטן (פ"ג ה"א) מסופר שרבי יהודה הנשיא ("רבי") היה מכבד את בר אלעשא (בן אלעשה), ודעתו של בר קפרא לא היתה נוחה מכך, והוא רצה להתל בבן אלעשה, והוא היתל בו בנוכחות רבי, ובתגובה לכך אמר רבי לבר קפרא, שהוא לא ימנה אותו לדיין. במאמר הקודם "חידת בר קפרא" התבאר שהחידה של בר קפרא לעגה לרודפים אחרי העושר, ובירושלמי שם מובא שרבי קבע שבר קפרא שאינו מסכים עמו אינו ראוי להתמנות לדיין.

אולם בהקדמת הרמב"ם ליד החזקה הוא כותב שבר קפרא היה בבית דינו של רבי, ומכאן שלדעת הרמב"ם רבי מינה בסופו של דבר את בר קפרא לדיין והוא אף היה מגדולי החכמים שהיו בבית דינו של רבי. דברי הרמב"ם הם אמנם נגד דברי הירושלמי שם, אך לפי מה שהתבאר אגדת הבבלי באה לחלוק על אגדת הירושלמי שם. והיא באה לומר, שבסופו של דבר רבי קיבל את שיטת בר קפרא והוא התבטל בפניה, ורבי דחה את שיטת בן אלעשה. ועל כך הסתמך הרמב"ם כשקבע שבר קפרא היה חבר בבית דינו של רבי.
______________________
¹המספר "עשרים וארבע" מופיע בכמה אמרות תמוהות בתלמוד בענין עגול שהיקפו "עשרים וארבע" והוא מקיף ריבוע שהיקפו "שש עשרה", ונאמר שם כלל שגוי מבחינה חשבונית. ובמאמר "ריבוע שיוצא מהעיגול", התבאר שחכמי ישראל ידעו שהכלל אינו נכון מבחינה חשבונית, וכוונתם היתה לכלל בחכמת חיים בענין המרדף אחר העושר.