גדולי ישראל ויחסם לשולחן הפנים

בספר במדבר (ד,ה-טו) מסופר שלפני תחילת מסע של בני ישראל במדבר, באו אהרון ובניו לכסות את כלי המשכן לפני שבני קהת יבואו לשאת אותם על כתפיהם.

בתחילה נתנו על ארון העדות את פרוכת המסך, ולאחר מכן כיסו אותו בשני כיסויים נוספים, כך שבפועל כוסה הארון בשלושה כיסויים. לאחר מכן כיסו את שולחן לחם הפנים בשלושה כיסויים. לאחר מכן כיסו את מנורת המאור בשני כיסויים, לאחר מכן כיסו את מזבח הזהב בשני כיסויים. ולבסוף כיסו את "המזבח" (מזבח העולה, רש"י) בשני כיסויים. מן הסדר שבו כיסו את הכלים משמע ששולחן לחם הפנים הוא הכלי השני בחשיבותו במשכן לאחר ארון העדות, שהרי כיסו אותו מייד אחרי שכיסו את ארון העדות, וכמו כן כיסו אותו בשלשה כיסויים בדומה לארון העדות.

בהמשך נאמר: "וְכִלָּה אַהֲרֹן וּבָנָיו לְכַסֹּת אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת כָּל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ בִּנְסֹעַ הַמַּחֲנֶה וְאַחֲרֵי כֵן יָבֹאוּ בְנֵי קְהָת לָשֵׂאת...". מדרש רבה (פרשה ד,יח) מסביר: "וְכִלָּה אַהֲרֹן וּבָנָיו לְכַסֹּת אֶת הַקֹּדֶשׁ - זה הארון, וְאֶת כָּל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ - אלו שלחן ומנורה ושני מזבחות וכל כליהן". המדרש מסביר שבהגדרת "הַקֹּדֶשׁ" נכלל ארון העדות בלבד, ואילו בהגדרת "כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ" נכללים שאר הכלים, והמדרש מזכיר את שאר הכלים בסדר שהכתוב מזכיר אותם ובראשם השולחן.

סיוע להבנת המדרש יש מהמשך הכתוב "...וְאַחֲרֵי כֵן יָבֹאוּ בְנֵי קְהָת לָשֵׂאת וְלֹא יִגְּעוּ אֶל הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ...". ונראה, שהסכנה שבנגיעה אל "הַקֹּדֶשׁ" היתה דווקא בנגיעה ב'ארון' (וראו מלבי"ם), אבל שאר כלי המשכן מותרים בנגיעה אפילו לזרים, וכן מצאנו שברגלים היו מראים את השולחן לצבור והיו מזהירים אותם שלא יגעו בו, שלא יטמאוהו, ומכאן שמלבד חשש הטומאה אין איסור או סכנה בנגיעה בשאר כלי המשכן. ואחר שמצאנו שהמילה "הַקֹּדֶשׁ" שבסיום הכתוב כוונתה ל'ארון' בלבד, מתבקש שכך יש לפרש אותה גם בתחילת הכתוב.

 

פירוש רש"י

אך רש"י פירש שם בשונה מן המדרש, וז"ל רש"י: "לְכַסֹּת אֶת הַקֹּדֶשׁ - הארון והמזבח. וְאֶת כָּל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ - המנורה וכלי שרת". נראה שרש"י הניח שאם כוונת הכתוב "לְכַסֹּת אֶת הַקֹּדֶשׁ" היתה לארון בלבד, היה הכתוב אומר "לכסות את הארון", ולדעתו הכתוב מתייחס כאן במילה "הַקֹּדֶשׁ" לפחות לשני כלים, והם ה'ארון' ו'המזבח'. לכאורה היה צריך רש"י להכליל יחד עם ה'ארון' את ה'שולחן', שכוסה גם הוא בדומה לארון בשלושה כיסויים. אך רש"י לא היה מוכן לפרש כך, ולכן פירש שכלים אלו הם הארון והמזבח (מזבח הקרבנות שבחוץ). לא מצאנו מדרש שעליו מתבסס רש"י, ולכאורה שיטת רש"י היא קשה, שהרי המזבח החיצון היה הכלי האחרון שכוסה, וגם הימצאותו של המזבח הזה מחוץ לאוהל מועד מורה לכאורה שהוא במדרגה נחותה ביחס לשאר הכלים שהיו בפנים, במקום שנקרא "קודש". ותמוה, מדוע העדיף רש"י לכלול את המזבח יחד עם הארון בהגדרת "לְכַסֹּת אֶת הַקֹּדֶשׁ". ומדוע לא כלל יחד עם הארון את השולחן, והרי השולחן כוסה מיד לאחר כיסוי הארון, וכוסה אף הוא בשלושה כיסויים בדומה לארון.

כדי להבין את שיטת רש"י ראוי לעיין בדברי תרגום יונתן בעניין כלי המשכן, וכדלקמן.

 

תרגום יונתן בענין כלי המקדש

בתרגום יונתן מובא שכלי המשכן מקבילים לדברים שקיימים בעולם. וז"ל יונתן בתרגום חוזר לעברית (שמות מ, ד-ו):

"וְהֵבֵאתָ אֶת הַשֻּׁלְחָן - בצד צפון משום שׁמִשׁם ניתן עושר, שׁמִשׁם נוזלים רסיסי מלקושים על עשׂבים להִתפרנס בהם תושבי העולם, וְעָרַכְתָּ אֶת עֶרְכּוֹ - שני מערכי לחם פנים שש ככרות במערכת כנגד שבטיו של יעקב, וְהֵבֵאתָ אֶת הַמְּנֹרָה - בצד דרום משום שׁמִשׁם שבילי השמש וירח... ושם גִנזי חכמה שמשולים לאורות, וְהַעֲלֵיתָ אֶת נֵרֹתֶיהָ - שבעה כנגד שִׁבעת הכוכבים שמשולים לצדיקים שמאירים לעולם בזכויותיהם: וְנָתַתָּה אֶת מִזְבַּח הַזָּהָב לִקְטֹרֶת לִפְנֵי אֲרוֹן הָעֵדֻת - משום החכמים שעוסקים בתורה וריחם נודף כמו קטורת הסמים, וְשַׂמְתָּ אֶת מָסַךְ הַפֶּתַח לַמִּשְׁכָּן - בשביל הצדיקים שמחפים בזכויותיהם על עם בית ישׂראל: וְנָתַתָּה אֵת מִזְבַּח הָעֹלָה לִפְנֵי פֶּתַח מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד - בשביל העשירים שמסדרים שולחן לִפני פִתחם ומפרנסים עניים ונִמחל להם עונותיהם כאילו מקריבים עולה על המִזבח:"

תרגום יונתן קושר בין העושר לבין שני כלי משכן שונים. בתחילה הוא קושר בין העושר לבין שולחן לחם הפנים, ומסביר שהשולחן הוא כנגד העושר וכנגד הפרנסה של תושבי כלל העולם, ושנים עשר ככרות הלחם שעליו הם כנגד שנים עשר השבטים. העושר שמיוחס שם לשולחן אינו מנומק בצדיקות או בעשיית חסד. ובהמשך קושר התרגום בין העושר לבין המזבח החיצון, ומסביר שהמזבח החיצון הוא כנגד עשירים שמסדרים שולחן לפני פתח ביתם עבור העניים, ובכך נמחלים לעשירים העוונות שלהם.

ובתיאור שאר הכלים מוסבר שהמנורה היא כנגד החכמה והיא כנגד הצדיקים שמגינים על כלל העולם בזכויותיהם. ומוסבר שמזבח הזהב הוא כנגד החכמים שעוסקים בתורה ומוסבר שריחם נודף כמו קטורת סמים ובכך הם מטיבים לעולם. וכן בהמשך מוסבר שמסך הפתח הוא כנגד צדיקים שזכויותיהם מגינות על עם ישראל.

מתרגום יונתן עולה שהשולחן הוא כנגד עשירות סתמית ללא מטרה של גמילות חסדים. ואמנם גם במרדף שכזה אחרי העושר יש ברכה לעולם, וכפי שכתב הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשנה:

"וכמה יפה פתגם האומר 'אלמלי השוטים היה העולם חרב'. ואין לך שטות גדולה מזו שאדם חלוש הנפש, בנין גופו רופף, נוסע מקצה האקלים השני עד קצה הששי, ועובר בימים בימי החורף ובמדברות בשרב בקיץ, ומסכן עצמו לחיות הטרף למיניהם כדי שאולי ירויח דינר, וכאשר יקבץ מאותם הדינרין שמסר כל רוחו עליהם, יתחיל לחלקם לאומנים לבנות לו יסוד איתן... כדי להעמיד עליו בנין שיעמוד מאות בשנים, והוא יודע ברור שלא נותר מחייו אפילו כדי לבלות בנין של גֹּומֶא, היש קלות דעת חמורה מזו?!... כי סבת נחת אותו הכסיל מפני שגם הוא משרת לאדם שהוא מטרת הבורא, כי בעבור הנאתו ובעשרו או בשלטונו יצוה לעבדיו לבנות ארמון ענקי, או לנטוע כרם גדול, כדרך שעושים המלכים והמתדמים להם, ויהיה אותו הארמון מוכן לחסיד שיבוא במשך הזמן באחד הימים לחסות בצל קיר מקירות אותו ארמון ותהיה בכך הצלתו ממות, ושיוקח מאותו כרם כמות של יין באחד הימים כדי לעשות צרי להציל אדם שלם שנשכו אפעה."

הרמב"ם מכנה בשם שוטה את העשיר שקיבץ ממון רב ובונה לעצמו ארמון. והרמב"ם מוצא צידוק בבניית הארמון הענק או נטיעת כרם גדול בכך שהם יועילו אי פעם לאדם חסיד או אדם שלם שמתרחקים מהבלי העולם. ואמנם אין להכחיש שהיוזמה של העשיר סיפקה פרנסה לבנאים שבנו את בנין הפאר הזה. ובכסף שקיבלו הבנאים הם קנו מצרכים שונים וכדו', וכך הם הניעו את גלגלי המשק והביאו פרנסה לאנשים נוספים. הבנה זו שהמרדף אחרי העושר מספק פרנסה לעולם מרומזת בתרגום יונתן, שדימה את הפרנסה לכלל העולם בתור רסיסי 'מלקוש' שהוא הגשם האחרון, ומשמע שמכך שהעשירים שהם היזמים שמניעים את גלגלי המשק נמשלים ל'יורה' שהוא הגשם הראשון.

כאמור, תרגום יונתן לא מייחס לפעולות של מאמץ בהשגת עושר או במאמץ להשגת פרנסה תיאור של מעשי צדקות או של עשיית חסד, שכן הרדיפה אחר העושר או הרצון הבסיסי של האדם להתפרנס הם תכונות נפש בסיסיות. לעומת זאת מאמץ של אדם להתגבר על טבעו היא פעולה שאפשר לכנותה בתור צדיקות, כאמור בתורה "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ" (בראשית ד, ז). ולכן מתוארים בהמשך סוגים שונים של צדיקים, יש כאלו שהתגברו על טבעם וזכויותיהם מגינות על העולם והם הצדיקים שנמשלים למנורה, ויש כאלו שהתגברו על טבעם וזכויותיהם מגינות דווקא על עם ישראל והם נמשלים למסך פתח המשכן. ויש את החכמים שאינם מנצלים את חכמתם כדי להעשיר אלא מנצלים אותה כדי לעמול בתורה והם נמשלים למזבח הקטורת בריח הטוב שלהם. ויש גם עשירים שמתאמצים להרבות את עושרם כדי לגמול חסד עם העניים, ובכך נמחלים להם עוונותיהם כמו קרבן עולה.

דברי התרגום שכלי המשכן מכוונים כנגד דמויות ותכונות אנושיות, פותחים שער להבנת שיטת רש"י, וכדלקמן.

 

הסבר דברי רש"י

כאשר התורה ציוותה לכסות את השולחן מייד לאחר שמכסים את ארון הברית, וציוותה לכסותו בשלושה כיסויים בשונה משאר הכלים שכוסו בשני כסויים בלבד, היא נתנה מקום להבין שזהו הכלי השני בחשיבותו לאחר ארון הברית. ובאופן סמלי היא נתנה מקום להבין (או לטעות ולהבין) שמייד לאחר החשיבות שבקיום מצוות התורה שנתונה בארון הברית יש חשיבות במרדף אחר העושר, משום שזהו כלי ומנוף לפיתוח העולם. וכפי שכתב קהלת (ד,ד): "וְרָאִיתִי אֲנִי אֶת כָּל עָמָל וְאֵת כָּל כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה כִּי הִיא קִנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ...". וכאשר היא כתבה בסמוך: "וְכִלָּה אַהֲרֹן וּבָנָיו לְכַסֹּת אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת כָּל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ", היא נתנה מקום 'להבין' שתחת הגדרת "הַקֹּדֶשׁ" נמצאים שני הכלים שכוסו בשלושה כיסויים, שהם הארון והשולחן, ולכאורה יש 'קדושה' גם במרדף אחר העושר. 

ונראה שכדי לזכות להיות מגדולי התורה שמוסרים את התורה לדורות הבאים צריך אדם להשתדל מאוד למאוס בתאוות העושר, עד כדי הקיצוניות שלא יבין לשם מה היא נבראה בכלל. וכעין מה שכתוב בליקוטי מוהר"ן (תורה קלג):

"...כי כל העוה"ז כולו קטן מאד כנגד התורה, שגדולה כנגדו אלפים פעמים. אך הוא כמשל המובא, כמו מטבע קטנה אם תחזיק אותה נגד עיניך, ימנע מלראות הר גדול, אף על פי שההר גדול אלפים פעמים כמו המטבע הקטנה. אך מחמת שהמטבע עומדת נגד עיניו, ע"כ חוצצת בפני ראיית העינים, עד שאינו רואה הדבר הגדול ממנו כמה פעמים. כן כשמגיע ובא אל העוה"ז, נשאר שקוע שם בהבלי עולם, ונדמה לו שאין טוב מזה. והעוה"ז הקטן והמועט, מונע אותו מלראות אור גדול ומופלג של התורה, שהוא גדול כמה אלפים פעמים כנגדו כנ"ל."

לאור הדברים שבליקוטי מוהר"ן ניתן לומר ש'תאוות העשירות' עומדת כמו מטבע קטנה כנגד עינו של האדם ומונעת ממנו לראות את האור הגדול של תורה, וכדי לזכות לראות את האורות העצומים של התורה צריך האדם להילחם ב'תאוות העשירות'. רש"י זכה להיות ממוסרי התורה והוא מכונה 'פרשנדתא' משום שהוא גדול המפרשים. מסתבר שרש"י זכה לכך משום שהוא נלחם בתמידות בתאוות העשירות, ומלחמתו התמידית באה לידי ביטוי גם כאן בבואו לפרש את הכתוב הזה.

כאמור, לדעת רש"י הכתוב מתייחס במילה "הַקֹּדֶשׁ" לפחות לשני כלים. ליבו של רש"י היה אומר לו את פירושי התורה (ראו רש"י שמות כח,ד), ורש"י קיים בעצמו את הכתוב "הֲבִינֵנִי וְאֶצְּרָה תוֹרָתֶךָ וְאֶשְׁמְרֶנָּה בְכָל לֵב". רש"י מילא את 'כל ליבו' במחשבות של אהבת תורה, ו'איידי דטריד למיפלט לא בלע'. ליבו של רש"י היה טרוד כל העת לפלוט את כל המחשבות והתאוות שמרחיקות מלימוד התורה ובראשן 'תאוות העשירות', ונראה שלכן לא היה ליבו מסוגל 'לבלוע' ו'לראות' שהכלי השני בחשיבותו הוא 'השולחן' המסמל תאוות עושר סתמית. לפיכך העדיף רש"י לומר שהכלי השני בחשיבותו הוא המזבח החיצון שהוא כנגד גומלי החסדים.

ואכן מצאנו במסכת אבות (פ"א מ"ב): "שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה הוא היה אומר על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים", וכשם שאם נחסר עמוד התורה יחרב העולם כך אם יחסר עמוד גמילות החסדים יחרב העולם, ולכן מנה רש"י את מזבח העולה (שהוא כנגד עמוד גמילות החסדים) יחד עם ארון הברית (שהוא כנגד עמוד התורה) בהגדרת 'הקודש'.

ורש"י סבור שאף שמזבח הקרבנות נמצא בחוץ והוא הכלי שכוסה באחרונה, אין הדבר מעיד בהכרח על ריחוקו, אלא אדרבא על עוצמת הקשר שבין הכלי הפנימי ביותר שהוא ארון הברית לבין הכלי החיצוני ביותר שהוא מזבח הקרבנות. ובדומה מצאנו במלחמת מִדְיָן (במדבר לא) שהלוחמים שיצאו מחוץ למחנה ישראל ונלחמו בְּמִדְיָן ועמדו בניסיונות, נצטוו לתת מס מתוך השלל שקיבלו דווקא לאלעזר הכהן הגדול שהיה האיש הקדוש ביותר, ומכאן שהלוחמים המרוחקים היו קשורים בעומק נפשם אל האיש הקדוש ביותר. ואילו שאר ישראל שהיו במחנה ומן הסתם למדו תורה והתפללו להצלחת הלוחמים נצטוו לתת מס מתוך השלל שקיבלו דווקא ללויים (שהם פחות קדושים מאלעזר), משום שאליהם הם קשורים בעומק נפשם.

ובדומה, האנשים שיוצאים לעולם החול ועומדים בניסיונות ומשיגים עושר ומשתמשים בו לגמילות חסדים – האנשים שהמזבח החיצון הוא הסמל שלהם - הם קשורים בעומק נפשם אל הכלי הקדוש ביותר שהוא ארון הברית¹. ולכן הסביר רש"י שכוונת הכתוב "וְכִלָּה אַהֲרֹן וּבָנָיו לְכַסֹּת אֶת הַקֹּדֶשׁ" היא לארון הברית ולמזבח החיצון.

מלחמתו של רש"י ב'תאוות העשירות' שהשולחן מסמל אותה, באה לידי ביטוי גם בהמשך פירושו שם. כאשר רש"י מבאר את המשך הכתוב "וְאֶת כָּל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ", ואנו מצפים שלפחות שם יזכיר רש"י את השולחן בתור הכלי הראשון בקבוצת 'שאר הכלים', וכפי שהוא מוזכר בכתוב וכן בדברי מדרש רבה, אך רש"י כותב "המנורה וכלי שרת". רש"י מעדיף לדלג על השולחן ולהזכיר דווקא את המנורה, ולהכליל את השולחן באופן סתמי עם שאר כלי השרת. ומי שמתעמק בדברים מבין שליבו של רש"י נלחם כאן לאורך כל פירושו בחשיבות שהעניקה כאן התורה לשולחן. מלחמה דומה מצאנו אצל גדולי ישראל נוספים, וכדלקמן.

 

דברי הרמב"ם בענין שולחן לחם הפנים

במורה הנבוכים מבאר הרמב"ם את טעמם של המצוות ושל כלי המשכן, אך כותב (חלק ג פרק מה): "אבל השלחן והיות עליו הלחם תמיד לא אדע בו סבה, ואיני יודע לאיזה דבר איחס אותו עד היום". והרדב"ז בספרו מצודת דוד תמה מדוע לא ביאר הרמב"ם שסיבת מצוות לחם הפנים היא מפני שמשם יוצא שפע מזון לעולם.

ואמנם בדומה לאמור לגבי רש"י, הרמב"ם זכה להיות גדול הפוסקים, ומכאן שהתאמץ כל העת למלא את כל לבו באהבת התורה, ולא להותיר בלבו אפילו שמץ מקום לתאוות העושר, ו'איידי דטריד למיפלט לא בלע'. ולפיכך הגיעו הדברים עד כדי כך שהרמב"ם 'לא הצליח' למצוא טעם במצוות שולחן לחם הפנים. ובכך נאמן הרמב"ם לדברים שכתב בצעירותו בהקדמתו לפירוש המשנה, שהעשיר שמתאמץ לבנות ארמון מפואר הוא שוטה (וראו עוד בהערת השוליים²).

 

דברי האר"י בענין שנים עשר ככרות לחם הפנים

בפיוט של האר"י לסעודת הבוקר בשבת הוא כתב: "יְגַלֵּי לָן טַעֲמֵי דְּבִתְרֵיסַר נַהֲמֵי", כלומר האר"י מבקש מהקב"ה שיגלה לו את הטעם שבמצוות שנים עשר הככרות של לחם הפנים. ואף כאן ניתן לומר על האר"י את ההסבר שהובא לעיל, שכדי להיות מגדולי מוסרי התורה צריך להתאמץ למלא את כל הלב באהבת התורה, ולא להותיר בלב אפילו שמץ מקום לתאוות העושר, עד כדי כך שלא יבינו לשם מה יש צורך בה. האר"י זכה להיות גדול מורי תורת הקבלה, ומכאן שהתאמץ כל העת למלא את כל לבו באהבת התורה, ו'איידי דטריד למיפלט לא בלע'. ולכן לבו של האר"י 'לא הצליח' למצוא טעם במצוות שנים עשר ככרות לחם הפנים, והאר"י התפלל שד' יגלה לו את הטעם שבמצווה זו.

אם נדייק בדברי האר"י ניתן לומר, שהוא מבין מדוע יש צורך בשולחן לחם הפנים שמסמל את 'תאוות העשירות', אלא שאינו מבין מדוע צריך שיהיו עליו 'שנים עשר ככרות לחם'. כלומר, האר"י מבין שה'שולחן' עצמו מסמל 'תאוות עשירות' והיא נועדה לגויים כדי שירדפו אחר העושר ויפתחו את העולם. ולכאורה 'שנים עשר ככרות הלחם' שעליו מסמלים שתאווה זו נועדה לכל אחד מבני שנים עשר שבטי ישראל. ודבר זה לא יכול היה לבו של האר"י לקבל. ולדעתו, כל אחד מבני ישראל צריך למלא את כל לבו באהבת התורה, ולא להותיר בה אפילו שמץ מקום לתאוות העשירות.

 

למי התגלה הטעם שבשולחן לחם הפנים ובככרות שעליו

בתלמוד (סנהדרין קב, א) דנו במפגש שבו מינה אחיה השילוני את ירבעם למלך על עשרת השבטים, והסוגיה מתארת שאחיה השילוני וירבעם (שטרם חטא) חידשו תורה שעדין לא נשמעה ושאין בה דופי, והיא מוסיפה שכל טעמי התורה מגולים להם ושתלמידי החכמים דומים לפניהם כעשבי השדה.

בירבעם נמצא השורש של משיח בן יוסף³, שידוע שתפקידו הוא הפיתוח הצד החומרי והגשמי של עם ישראל. כיוון שמשיח בן יוסף אחראי על הצלחת הצד הגשמי של עם ישראל, הוא יודע שצריך שיהיו בכל שנים עשר השבטים אנשים שירדפו אחרי העושר, שהרי בכך תגיע בסופו של דבר הפרנסה לכלל האנשים בישראל, וארץ ישראל תתבסס מבחינה חומרית. למשיח בן יוסף ולאחיה השילוני התגלו כל טעמי התורה ובכללם הטעם שבשולחן לחם הפנים ובשנים עשר ככרות הלחם שעליו. אך תלמידי החכמים שממלאים את כל לבם באהבת התורה, ולא נותנים לשמץ של תאוות העשירות להיכנס לליבם, 'לא זוכים' לראות את טעמה של מצווה זו. ולכן אחיה השילוני וירבעם, שהתגלו להם כל טעמי התורה, מתייחסים אליהם כמו לעשבי השדה.

 

נסיון להסבר החשיבות שנתנה התורה לשולחן הפנים

כאמור לעיל, מפשטות הכתוב משמע ששולחן לחם הפנים שמסמל את 'תאוות עשירות' הוא הכלי השני בחשיבותו לאחר ארון העדות, ולכן הוא כוסה מייד אחריו, ולכן הוא כוסה בשלושה כיסויים בדומה לארון העדות. תאווה זו היא התאווה המרוחקת ביותר אצל גדולי חכמי ישראל, וכפי שדלינו מדברי רש"י הרמב"ם והאר"י. אך כאמור תאווה זו היא המביאה לפיתוח העולם, ולכן אפשר לומר ש'התאווה המרוחקת' הזו – 'תאוות העשירות' – קשורה באופן עמוק ביותר דווקא אל הכלי הקדוש ביותר שהוא ארון הברית. וכפי שהובא לעיל, שמצאנו שהלוחמים במלחמת מִדְיָן שיצאו מחוץ למחנה ישראל נצטוו לתת מס מתוך השלל שחולק דווקא לאלעזר הכהן הגדול שהיה האיש הקדוש ביותר, משום שאליו הם היו קשורים בעומק נפשם. ולכן זכה שולחן הפנים לכבוד המרובה הזה להיות קשור לארון העדות. 
אולם כאמור, מי שרוצה לזכות לכתרה של תורה, צריך להתייחס לתאווה זו כמו ל'שגעון' ולהבל' וכפי שכתוב בקהלת (ד,ד): "וְרָאִיתִי אֲנִי אֶת כָּל עָמָל וְאֵת כָּל כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה כִּי הִיא קִנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ - גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ".
________________________

¹ "...ואמר הרב הבעל שם טוב ע"ה נבג"מ, כי אם האדם הלומד את התורה לשם הבורא ברוך הוא, למשל אם לומד המשנה המחליף פרה בחמור, הוא חשוב מאוד לפני הבורא ברוך הוא, כל שכן אם עושה הדבר ומחליף פרה בחמור ומנהיג עצמו בזה על פי התורה, ודאי יותר חשוב עבודה מעולה..." (מאור עינים אגדות הש"ס מסכת שבת דף לא,א).

² לעיל הובאו דברי הרמב"ם בהקדמתו לפירושו למשנה, שם 'לא הצליח' הרמב"ם להבין גם מדוע יש צורך בנטיעת כרם גדול של יין, ומצא לכך צידוק בדיעבד שיתכן שישתמשו ביין זה כדי לעשות תרופה לאדם שלם שנשכו נחש. ודבר זה מראה שכדי לזכות בכתר תורה התאמץ הרמב"ם למאוס גם ביין. ואכן הרמב"ם המשיך בדרך זו גם בספרו מורה הנבוכים וכתב (חלק ג פרק מו): "אבל הקרבת היין אני נבוך בו עד היום, איך צוה להקריבו". ואמנם מצאנו שנחלקו חכמי ישראל האם שתיית מעט יין מומלצת לחכמים אך לדעת הרמב"ם מסקנת הירושלמי היא שעדיף גם לחכמי ישראל שלא ישתו כלל (ראו בפירוש קרבן העדה ירושלמי סנהדרין פ"ח על דברי רבי יונתן: "ישינים הן קימעא", שפירש שמעט שינה היא הכרחית אך לא שתיית יין, וז"ל: "שאינו הכרחי שיש מי שאינו שותה יין כלל ודעתו צלולה יותר"). הרמב"ם הכריע כמסקנת הירושלמי, וחינך עצמו למאוס כל כך בתאוות היין עד ש'לא הצליח' להבין מדוע קיימת מצוות ניסוך היין.

³ "מירבעם יהיה משיח בן יוסף... (כמו שמובא בזוהר חדש סוף פרשת בלק)"
    (פרי צדיק פרשת ויחי).