|
שנת תשע"ז | שבת פרשת שמיניחמדת חינוך: שש תחנות ממצרים לירושליםהרב יוני לביא, מנהל מוקד "חברים מקשיבים" לנוערכאשר כמה אנשים מצטופפים במקום אחד מיד עולה השאלה – מה הקשר ביניהם? האם סתם במקרה הזדמנו לאותו המקום או שמא יש דבר מה המחבר ביניהם? כאשר לא מדובר באנשים אלא במועדים מתגברת הסברה שיש סיבה לסמיכות ההדוקה ביניהם, ויש חוט חורז שמוטל עלינו לגלותו. חמישים הימים שבין פסח לשבועות הם הצפופים ביותר בשנה, ומכילים בתוכם שישה ימים מיוחדים! חלקם עתיקים – פסח שבועות, וחלקם התחדשו בדור האחרון: ימי הזכרון לשואה ולחללי מערכות ישראל, יום העצמאות ויום ירושלים. האם מקרה הוא שכל הימים האלו התנקזו לתקופת זמן כה קצרה? האם יש זיקה כלשהי ביניהם או שמא כל אחד כבודו ניצב לעצמו ללא קשר לאחרים?
שני הימים שכבר במבט ראשון ניכר הקשר ביניהם הם פסח ושבועות, שני חגים המחוברים ביניהם בשלשלת של ספירת העומר. אם נשאל כל ילד בגן מתי חל חג מתן תורה הוא יאמר: ו' בסיון. אך מי שיחפש את התאריך הזה בתורה יגלה שהוא כלל אינו קיים! החג היחיד בתורה שלא מופיע לו תאריך קבוע של יום וחודש הוא חג השבועות. מתי הוא חל? פשוט סופרים שבעה שבועות עד לחמישים יום לאחר הפסח. מה משמעות הדבר? ובכלל, מה היחס בין שני הימים הגדולים הנ"ל? פסח הוא היום שבו יצאנו לחירות ובעצם נולדנו כעם חופשי. ללא ספק זהו רגע מהפכני בקנה מידה היסטורי, אך לצד זה חשוב לזכור שזהו עדיין רק השלב הבסיסי, הכלי שלתוכו צריך ליצוק גם תוכן. כאן מופיע חג השבועות, יום מתן תורה, בו העם שיצא ממצרים קיבל את הרוח והדרך - התורה שתנחה אותו בחיים. העלמתו של התאריך באה לומר שגם אם השלב הראשון נעשה בדחיפה משמים, השלב השני תלוי בעיקר בנו, וכדי שהוא יקרה לא מספיק לשבת בחיבוק ידיים ולהמתין לתאריך מסוים וזה פשוט יקרה. יש לצאת למסע של תיקון עצמי והיטהרות במשך חמישים יום. לכל יום יש את העבודה הרוחנית שלו ומי שיפספס אפילו יום אחד יתקשה להמשיך אחר-כך בספירה אל היעד...
אותו יחס שקיים בין פסח לשבועות קיים גם בין שני החגים שהתחדשו בדור האחרון: יום העצמאות ויום ירושלים. בה' באייר תש"ח נולד עם ישראל כעם ריבוני בארצו. זהו רגע היסטורי ופרק חדש בחייו של העם שיכול לעמוד סוף סוף ברשות עצמו אחרי אלפיים שנות גלות נוראה. אך גם האירוע הגדול הזה אינו אקורד הסיום של סיפור חיינו. הוא רק התשתית להופעת הקומה השניה, המהותית יותר - יום ירושלים, העיר שחוברה לה יחדיו ומייצגת את הייעוד הרוחני שלנו ואת בית המקדש. גם כאן צריך עמל ויזע וסבלנות רבה כדי לטפס אל השלב השני ולא לעצור בדרך. איפה אנחנו נמצאים כרגע? מסתבר שבשתי המערכות שתיארנו עם ישראל נמצא איפשהו בדרך, על הרצף שבין הנקודה הראשונה – עצם הקיום הפיזי, לבין הנקודה השניה – המהות והתוכן הרוחני. רק לשם המחשה - מעטות המשפחות בישראל שלא חוגגות את ליל הסדר בדרך כלשהי, אך הרבה פחות דואגים לציין את חג השבועות. המוני בית ישראל מבטאים את שמחתם על מה שאירע ביום העצמאות, אך מעטים יותר דואגים להפוך גם את יום ירושלים לחג ובערים רבות הוא נראה כיום רגיל לגמרי. התורה כבר לפני אלפי שנים סימנה לנו את היעד: "ואולך אתכם קוממיות" (ויקרא כו,יג), וחז"ל פירשו: כ'שתי קומות'. אל הראשונה זכינו בעיקר בדחיפה משמים, אך אל השניה, שתלויה בעיקר בנו, אנחנו עדיין מטפסים. האם אין חשש להיתקע בדרך? בוודאי שיש סכנה כזו, והיא נכונה הן במישור הפרטי והן במישור הכללי. כל תינוק שנולד זכה ל'יום העצמאות' או 'פסח' משל עצמו. אך העובדה שהוא חי ונושם רק מורה שהוא קיים. האם יזכה גם להיות ל'אדם' במלוא המובן? האם יזכה להגיע גם ל'יום ירושלים' ול'יום קבלת התורה' של חייו? זו כבר שאלה שאת התשובה עליה הוא יצטרך לתת באופן בו יבחר לחיות את חייו. וכך גם לגבי עם ישראל בכללו. האם יחיה במדינה שתהווה 'מקלט בטוח' מרעות הגלות ו'וילה בג'ונגל' הים תיכוני, או שיצליח לטפס גבוה יותר ולהקים ממלכת כוהנים וגוי קדוש שתהיה אור לגויים? השאלה הזו עדיין ממתינה שניתן לה תשובה.
עבור כל מי שנולד ב-69 השנים האחרונות המצב בו אנו תחת שלטון יהודי ריבוני וצבא משלנו הם דבר המובן מאליו. איננו מכירים מציאות אחרת. אך לצד יום העצמאות ניצבים גם שני ימי זיכרון העוזרים לנו להבין שזו אינה האפשרות היחידה. יום הזכרון לשואה ולגבורה מציין את האלטרנטיבה. במשך אלפיים שנות גלות כל מלך או פריץ יכול היה להחליט בוקר אחד לגרש, לשדוד או להמיר את דתם של יהודי ממלכתו, והם היו פשוט חסרי אונים כנגדו. היינו נתונים למרמס ולהשפלה נוראית כשאנחנו חלשים ותלושים מארצנו. השיא היה לפני כשבעים שנה כאשר מיליונים מבין אחינו הובלו כצאן לטבח והעולם האדיש עמד מנגד. זכרון השואה מחדד בתודעתנו את האלטרנטיבה לקיומה של מדינת ישראל. אנשים מתלוננים על כך שהיא איננה מושלמת עדיין? בסדר גמור, אך לפני כן זכרו להודות עליה בלי גבול כי היא טובה לאין ערוך מן האלטרנטיבה. ד' באייר, יום הזכרון לחללי מערכות ישראל מציין את המחיר הכבד אותו שילמנו למען הקמת המדינה. 22 אלף איש מסרו את נפשם על מזבח הקמתה. אך את המשפט המפורסם 'במותם ציוו לנו את החיים' יש להבין באופן עמוק: מחיר כה כבד מחייב אותנו להרבה מעבר לחיים סתמיים של קיום ולמדינה שתהיה 'עוד אחת' מבין מאות אחרות. אם שולם מחיר כה כבד כדי שנחיה במדינה יהודית בארץ ישראל הרי שזה מחייב אותה להביא בשורה גדולה לכל העולם כ'אור לגויים', ומחייב אותנו באופן אישי לחיים גדולים ומשמעותיים הרבה יותר. מנקודת מבט כזו הרי שיום הזכרון אינו יום של חולשה ודיכאון אלא יום מלא הוד וגדולה שרק מרים את יום העצמאות למקום גבוה הרבה יותר.
לראש העמוד
הדפסת עמוד
שליחת קישור לחבר
|
מתפללים לרפואתם השלימה של מרגלית בת מרים שירה מרים בת רעיה לע"נ לע"נ הרב אשר וסרטיל ז"ל נלב"ע ט' בכסלו תשס"ט לע"נ מר שמואל שמש ז"ל חבר הנהלת 'ארץ חמדה' נלב"ע י"ז בסיוון תשע"ד לע"נ מרת שרה ונגרובסקי ע''ה בת ר' משה זאב נלב"ע י' בתמוז תשע"ד לע"נ ר' מאיר ז"ל בן יחזקאל שרגא ברכפלד לע"נ רבי יעקב ז"ל בן אברהם ועיישה וחנה בת יעיש ושמחה סבג לע"נ הרב ראובן אברמן זצ"ל, חבר הנהלת 'ארץ חמדה' נלב"ע ט' בתשרי תשע"ו לע"נ הרב שלמה מרזל זצ"ל, חבר הנהלת 'ארץ חמדה' נלב"ע י' באייר תשע"א
ר' אליהו כרמל ז"ל נלב"ע ח' באייר תשע"ו לע"נ יחזקאל צדיק ז"ל, נלב"ע י"א באייר תשע"ו הרב יוסף מרדכי שמחה שטרן ז"ל נלב"ע כ"א באדר א' תשע"ד לע"נ |