|
 גליון מספר 37 - שכירות בתיםעת לדוןנזק שנעשה לקונה כתוצאה מפגם במקחהרב ניר ורגוןהשבוע נעסוק, באחריותו של מוכר על מוצר פגום שמכר. ברור שכאשר אדם קונה מוצר והוא מגלה בו פגם, הרי הוא זכאי להחזיר את המוצר למוכר ולדרוש את כספו בחזרה, שהרי זהו מקח טעות. בעניין זה, אין חשיבות לשאלה, האם המוכר ידע על המום במוצר או לא.
הדיון שלנו מוקדש לשאלה, האם יהיה זכאי הלוקח לקבל פיצוי מהמוכר על נזק שנגרם לו כתוצאה משימוש באותו מוצר פגום?
נביא דוגמא למציאות זו ממעשה שאירע לאחרונה: אדם מילא דלק, ולאחר כשעה של נסיעה חש רעידות ברכב, אך הוא המשיך עד שהגיע ליעדו. המצב החמיר בנסיעה חזרה, וכשפנה למוסך נאמר לו כי מכל הדלק מלוכלך בבוץ דבר שגרם לו לסתימת המזרקים ולהרס של המנוע. האם יוכל לתבוע את הנזק מחברת הדלק? חברת הדלק מצידה טוענת שלא ידעה על הבעיה, ותחנת הדלק המדוברת, עמדה תחת ביקורת של משרד התחבורה.
הבסיס לדיוננו הוא הדין המופיע בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רלב סעיף יח). השולחן ערוך דן במי שקנה מוצר פגום, ועקב השימוש במוצר עם הפגם, התקלקל המוצר לחלוטין. באופן עקרוני, כיוון שהלוקח לא ידע מהמום, הוא פטור מהנזק שגרם למוצר, למרות שכיוון שמדובר במקח טעות, היה עליו להחזיר את המוצר הפגום למוכר. אלא, שנחלקו הראשונים, אם הדין האמור נכון גם כאשר המוכר גם הוא לא ידע על המום. הדוגמא שבה עוסק השולחן ערוך היא של 'ספסר' – אדם הקונה בהמות על מנת למכור אותן, ולכן איננו יודע על הפגמים בבהמות אלו.
לדעת הרמב"ם והמחבר הלוקח מפסיד, ואילו לדעת הרא"ש והרמ"א המוכר יפסיד.
לכן, במסגרת הדיון לגבי מפעילי תחנת הדלק, היות שאפשר לומר שכיוון שעמדו בבדיקות של משרד התחבורה הרי זה כאילו הם ביררו עד כמה שאפשר, וממילא דינם כדין הספסר שבו נחלקו המחבר והרמ"א.
אולם - מה דינה של החברה שסיפקה את הדלק? כאמור, הדיון איננו רק לגבי הדלק שנמכר, אלא גם ביחס לנזקים שנגרמו לרכב כתוצאה מהשימוש בדלק זה. האם ניתן להסיק מכך שהלוקח פטור מהנזק שקרה למוצר של המוכר כאשר המוצר פגום, שגם המוכר יצטרך לשלם אם ייגרם נזק ללוקח?
לשם כך נברר תחילה מדוע במקרה של מוכר שהוא ספסר הלוקח חייב על מעשיו לדעת הרמב"ם והמחבר. נתיבות המשפט (סי' רלב סק"ז) מסביר:
דחיובו הוא, כיוון דספסרא הוא שמוכר מיד ואי אפשר לו לבודקו, הוי כאילו אמר לו זיל עיין ביה אי אית ליה ככי ועלך קא סמיכנא...ואם כן דמי למראה דינר לשולחני.
כלומר כיוון שהמוכר הוא ספסר ואינו יכול לבדוק את המוצר, הרי הוא כאילו אומר ללוקח, אני סומך עליך שתודיע לי שהבהמה בסדר, ועל סמך זה אני אינני תובע את המוכר הראשון. כיוון שההסתמכות היא על בדיקת הלוקח, חייב הלוקח בתוצאות שתיקתו כדין מראה דינר לשולחני שהארכנו בו בגליונות קודמים.
בדברי נתיבות המשפט יש חידוש, שכן בדרך כלל בדין מראה דינר לשולחני, השולחני מתחייב לדעת השולחן ערוך (סימן שו סעיף ו) רק כאשר ברור שמסתמכים עליו. נתיבות המשפט מחדש, שכאשר המוכר הוא ספסר שאינו יכול לבדוק בעצמו הרי זה נחשב "שהיו הדברים מראים שהוא סומך על ראייתו".
נדמה, שאם ניתן לומר שהספסר המוכר מסתמך על בדיקת הקונה, על אחת כמה וכמה שנוכל לומר שבמקום שאין המוכר ספסר אלא הוא הבעלים, שהוא כמו מומחה שמכיר את החפץ יותר מכל אחד אחר, הלוקח מסתמך עליו ולכן הלוקח פטור כאשר הזיק את המוצר הפגום על סמך שתיקת הבעלים. אם אכן סיבת הפטור של הלוקח היא ההסתמכות על המוכר, הרי שהסתמכות זו יש בכוחה גם לחייב את המוכר כמו במקרה של לוקח מספסר ובמראה דינר לשולחני.
מקרה דומה בו אנו משווים את ההסתמכות על הבעלים למראה דינר לשולחני הוא מה שפסק השולחן ערוך במקום אחר (חושן משפט סימן שח סעיף ז):
הכתף שהוסיף על משאו קב אחד והוזק במשא זה, חייב בנזקיו, שאף על פי שהוא בן דעת והרי הוא מרגיש בכובד המשא, יעלה על לבו שמא מחמת חוליו הוא זה הכובד.
הרמב"ן (בבא מציעא פ: ד"ה הא דאמרינן) מתקשה מדוע חייב הבעלים במקרה שהפועל בר הדעת החליט לסחוב את המשקל העודף:
תמהני, וכי שומר הוא על גופו שישלם לו?! ואי בשוכר עבד מחבירו, אף הוא פטור מפשיעה. וא"ת שנזקי אדם הם, תימה הוא, דהא לאו מכחו אתי ליה נזק ואפילו הטעינו הוא.
כלומר חיובי שומרים אין כאן, כיוון שאפילו היה שוכר עבד כנעני מחברו אין חיובי שומרים בעבדים כמו בקרקעות. חיובי נזיקין גם כן אין כאן, שהרי הנזק לא בא מכוח הבעלים אלא מכוחו של הפועל שהמשיך לסחוב.
קצות החושן (שם סק"ב) מביא מהשיטה מקובצת (שם) בשם הריטב"א תירוץ לקושיה זו:
י"ל מפני שהוא גרם לו הטעות, שהיה סבור שאמר לו אמת. וכיון שעל פיו ועל סמך שלו ניזוק, הרי זה גיריה, כמראה דינר לשולחני ואמר לו שהוא יפה ונמצא שאינו יפה, וכן כל כיוצא בזה.
דהיינו, שהמעביד חייב מפני שעליו לדעת שהפועל מסתמך עליו גם אם לא אמר לו כן בפירוש.
נראה שניתן לומר, שכשם שהפועל מסתמך על מעבידו בשעת מלאכה, כך הלוקח מסתמך על המוכר כאשר הוא משתמש במוצר שאינו נראה לעין כפגום, ולכן יהיה חייב המוכר בנזקיו של לוקח כשם שהמעביד חייב בנזקיו של הפועל במלאכתו.
לפי דברינו, למוכר יש מחויבות כלפי לקוחותיו המתבטאת לא רק בחובתו לקבל בחזרה מוצרים פגומים ולהשיב את דמיהם, אלא גם בחובה שלו לפצותם במקרה שיינזקו כתוצאה מהפגם במוצר. זאת בתנאי שהפגם היה כזה, שהלוקח היה יכול לטעות ולחשוב שניתן להשתמש במוצר ללא חשש. אך במקום שהפגם בולט, לא זו בלבד שלא יוכל לומר שהסתמך על המוכר אלא גם את כספו לא יוכל לדרוש בחזרה, כיוון שנחשב הדבר כאילו ידע ומחל (שולחן ערוך חושן משפט סימן רלב סעיף ג).
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
גליון 37
גליון 37