שנת תשע"א | שבת מטות

תשובה

א.    מקובל לשמור ספר תורה פסול בארון קודש, כשהוא מסומן (בדרך-כלל על-ידי חגורה סביב המעיל). נוהגים להוציאו בשמחת תורה יחד עם שאר ספרי התורה¹.

ב.     אין להפריד יריעות מתוך ספר תורה². ראוי שלא להפריד גם בספר תורה פסול³.

ג.     אם ישתמשו ביריעה לתועלת חינוכית (כגון דרבון הדור הצעיר לרכישת ס"ת, או להראות את כבודה ויופיה של תורה וכיו"ב) יש מקום להתיר⁵,⁴.

ד.     ניתן לשמור את המעיל של ספר התורה, ובלבד שיהיה במקום סגור ושמור היטב⁶.

1  למרות שהדין המקורי ביחס לספר תורה שנפסל הוא גניזה מיוחדת, עיינו במגילה (כו ע"ב) ובשו"ע (יו"ד סי' רפב סע' י). מכל מקום התירו הפוסקים לשמרו בארון עם שאר ספרי התורה. מקור הדברים הוא ב"ספר חסידים" (תתקל"ד), ונסמך על דברי חז"ל שגם "שברי לוחות מונחים בארון". ועיין ב"מגן אברהם" (או"ח סי' קנד ס"ק יד), בשו"ת "בנין ציון" (סי' צז) ובשו"ת "באר משה" (ח סי' קי). ה"נודע ביהודה" (מהדו"ק או"ח סי' ט) חשש לכך שיקראו בספר התורה הפסול בטעות, אך שאר הפוסקים לא חששו לכך.

2  שנינו במסכת סופרים (פ"ג מ"ג): "אין עושין תורה חומשין... שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה". וביאר ה"נחלת יעקב" שם: "ר"ל שאין חולקין ס"ת שלמה לחומשין, דהיינו כל ספר בפנ"ע... לפי שאין קדושת חומש כקדושת ס"ת". טעמו של הדין איננו ברור לגמרי. לכאורה הוא תלוי במחלוקת הרמב"ם והרשב"א בעניין קדושת חומשים (ייתכן שטעמים שונים ישפיעו על הלכות ספר תורה פסול). השו"ע (יו"ד סי' רפג סע' א) הביא את מחלוקת הרמב"ם והרשב"א אם לחומשים הכתובים בגיליון כספר תורה יש קדושה. לדעת הרמב"ם, "אין קדושתם כקדושת ס"ת אלא כחומש בעלמא", ולדעת הרשב"א הם כספר תורה לכל דבר, אלא שאין קוראים בהם בציבור.

יש לעיין, מדוע לדעת הרשב"א אין עושים את התורה חומשים, והרי קדושתם היא כקדושת ספר תורה. ניתן לבאר זאת בכמה דרכים. לשם כך נקדים את דברי הירושלמי (מגילה פ"ג ה"א): "ר' ירמיה בשם ר"ש בר רב יצחק, תורה וחומשים קדושה אחת הן. אין עושין תורה חומשין, אבל עושין חומשין תורה. א"ר יוסה, הדא אמרה תורה שעשאה חומשין בקדושתה היא". "קרבן העדה" פירש: "תורה וחומשים קדושה אחת הן – אפ"ה אין עושין תורה חומשין, דאסור לחלק ס"ת שלמה לחלקים משום בזיון התורה". ה"פני משה" פירש: "והא לא פליג אברייתא, דקתני אין עושין תורה חומשין, אלמא דקדושת תורה חמירא היא מקדושת חומשין, אלא לאו, הא דקאמר קדושה אחת הן, היינו אם בדיעבד עשה מהתורה חומשין קדושה אחת הן, לענין שמותר לכרוך חומשין עם התורה, וא"כ ש"מ תורה שעשאה חומשין – נשארו אותן חומשין בקדושת תורה, ולפיכך מותר לכרכן עם התורה". על-פי דבריהם נראה ליישב את דברי הרשב"א בשתי דרכים, וכן נכתב בשיעורי ר' שמואל למסכת בבא בתרא (עמ' שכא ושכה):

א. לפי "קרבן העדה", אף-על-פי שקדושת החומשים שווה, יש בהפרדת היריעות משום בזיון התורה. את הביזיון ניתן להבין בשני אופנים: אפשר להסביר שההפרדה עצמה היא ביזיון, ואפשר להסביר שהסיבה היא מצד ששוב לא ניתן יהיה לקרוא בו בציבור, כמבואר בגמרא (גיטין ס ע"א).

ב. לפי ה"פני משה", גם אם לחומשים יש קדושת ספר תורה, ישנה קדושה חמורה יתרה בספר תורה שלם, ואין להורידו מקדושה זו.

   לדעת הרמב"ם, שקדושת חומשים אינה כקדושת ספר תורה, סיבת האיסור פשוטה, והיא ההורדה מקדושה חמורה לקדושה קלה, אלא שגם בכך נאמרו הסברים אחרים, שכן בדעת הרמב"ם מתעוררת קושיה נוספת: הרמב"ם פסק (ספר תורה פרק ז הל' טו): "מותר לדבק תורה נביאים וכתובים בכרך אחד", וכן (שם הל' טז): "כרך זה שיש בו תורה נביאים וכתובים – אין קדושתו כקדושת ס"ת, אלא כחומש מן החומשין". הקושיה עולה מאליה: אם קדושת כרך של תנ"ך יחד אינו אלא כקדושת חומשים, מדוע מותר לדבקן יחד? והלא בכך הוא מוריד את התורה מקדושה חמורה לקדושה קלה, כמי שעושה את התורה חומשים.

    ה"ראשית בכורים" כתב לתרץ שלא הותרה ההדבקה הנ"ל אלא כשמלכתחילה כתב את התורה על דעת כן, להדביקה עם הנביאים והכתובים. האחרונים דנו בדבריו ביחס לשאלת משמעות הכוונה של הכותב בקדושת ספר תורה. עיין ב"שיעורי רבי שמואל" (בבא בתרא שם), וב"דברות משה" (בבא בתרא סי' יא).

בספר "דברות משה" (בבא בתרא סי' יא) כתב ליישב באופן אחר: לדבריו, לאחר שנכתב ספר תורה ונתקדש בקדושת ספר תורה – שוב אין פוקעת הקדושה ממנו, גם לאחר שיופרד לחומשים (עיי"ש באריכות, שתלה זאת בשני הסברים) סיבת האיסור לעשות מספר תורה חומשים היא משום ביזיון (על-פי "קרבן העדה"), או משום ביטול מצווה (קריאה בציבור או מצוות כתיבת ספר תורה, עיי"ש שכך ביאר בכוונת ה"פני משה" הנ"ל על הירושלמי). לפי זה כתב שם לחדש, שלפי הרמב"ם עיקר הטעם הוא ביטול מצוות כתיבת ספר תורה (שכן משום קריאה בציבור אין הורדה, שאין זה אלא משום כבוד הציבור), וטעם זה לא שייך בהדבקת ספר תורה לנביאים וכתובים, שכן ספר התורה בשלמותו עומד, ומצוות הכתיבה איננה מתבטלת. עיי"ש באריכות. 

3  לאור מה שנתבאר, יש לעיין מה יהיה הדין בספר תורה שנפסל. ראשית, יש לברר אם דיני קדושת ספר תורה קיימים גם ביחס לספר תורה פסול, ואם יש איסור להורידו מקדושתו. לכאורה, שאלה זו מתבררת בתלמוד. במסכת מנחות (לב ע"א) וכן במסכת שבת (עט ע"ב) נאמר:"ס"ת שבלה ותפילין שבלו – אין עושין מהן מזוזה, לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה". כן נפסק להלכה בשו"ע (יו"ד סי' רצ סעיף א'). אם כן, נראה שגם ביחס לספר תורה פסול חלים דיני קדושת ספר תורה. אך הרמ"א ב"דרכי משה" הביא בשם שו"ת מהר"ם פאדוה (סי' פד) שהתיר לחתוך גיליונות מספר תורה שבלה כדי לתקנם, ובלבד שאי אפשר יהיה לתקן באופן אחר, עיי"ש. לעומת זאת, הוא הביא שם את תשובת הריב"ש (סי' לב, הובאה ב"בית יוסף" יו"ד סי' רפ), שאסר לקחת גיליונות מספר תורה שנקרע בשעת הגזרה בשביל לכתוב מזוזה או לדבק קרע ספר תורה. כדי ליישב ביניהם, כתב הרמ"א שגם הריב"ש לא פסק כן אלא כשאפשר לתקן בעניין אחר. כן פסק הוא להלכה (יו"ד סי' רצ). אם כן, ניתן אולי ללמוד מכך, שכאשר אי אפשר לתקן את ספר התורה – שוב איננו עומד בקדושתו, ומותר להורידו לקדושה קלה. לכאורה, ניתן למצוא סיוע לכיוון זה גם מתשובת הריב"ש (סי' רפה), שהתיר למכור ספר תורה פסול, שאינו אלא כחומשים, למרות שמכירת ספר תורה כשר אסורה בכהאי גוונא.

ברם, ה"חתם סופר" (יו"ד סי' רעט) ביאר את הדברים אחרת. יסוד דבריו הוא שוודאי ספר תורה פסול עומד בקדושתו לגמרי. שם נשאל ה"חתם סופר" על גזירת גיליונות מספר תורה פסול לצורך הדבקה בשולי יריעות ספר תורה אחר, לשם חיזוק היריעה. השיב ה"חתם סופר" שדבר זה אסור, ולא התיר המהר"מ פדואה אלא במקום שעל-ידי גזירת הגיליונות יוכשר ספר התורה, ולא בהדבקה שאיננה הכרחית לכשרות הספר. יותר מכך כתב שם, להשיג על דעת הרמ"א הנ"ל, וביאר שלא התיר בתשובת מהר"מ פדואה אלא כשגזירת הגיליונות מסייעת לתיקון ספר תורה זה, אבל לא לתיקון ספר תורה אחר, ובכך יישב את המחלוקת לכאורה בין המהר"מ פדואה והריב"ש).

עוד הביא ה"חתם סופר" שם מתשובת ה"נודע ביהודה" (מהדו"ק יו"ד סי' עא), שנשאל אם יש איסור להישבע לשקר על ספר תורה פסול והכריע לאסור, מפני שספר תורה פסול עומד בקדושתו לכל דבר (הוא הביא שתי ראיות לדבריו, מכך שניתן לתקן ספר תורה פסול ואין צורך לקדשו מחדש, ומהיתר הצלתו מדליקה בשבת. עיין ב"חתם סופר" (שם) במה שכתב על דבריו, ויש לפלפל בכך, ואכמ"ל.

ביחס לתשובת הריב"ש בעניין מכירת ספר תורה פסול, ביאר ה"חתם סופר" שלא התיר הריב"ש אלא לעניין מכירה, שספר תורה בדרך-כלל אסור למכור, שהרי אין לו עילוי נוסף. אבל ספר תורה פסול הוא כחומשים לעניין זה, שניתן למכרם כדי לקנות בדמיהם ספר תורה כשר, "אבל לא ח"ו להורידם מקדושתם לעשות מהן מזוזה". עיי"ש).

אם כן, נראה שם שספר תורה פסול – בקדושתו עומד. גם כלפיו שייך הכלל ש"אין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה". מעתה, יש לעיין אם סיבת האיסור בהפרדת היריעות נכונה גם ביחס לספר תורה פסול. לפי מה שנתבאר לעיל, נראה שהדבר תלוי בנימוקים השונים שהובאו. לפי ההבנה שההפרדה ליריעות מפחיתה את קדושת ספר התורה עצמו, ובכך החיסרון, שכן בספר תורה שלם יש קדושה מיוחדת – מסתבר שהאיסור יעמוד בתוקפו גם בספר תורה פסול. לעומת זאת, אם הטעם הוא מצד קיום המצווה של קריאה בציבור – מסתבר שבכך לא תהיה הורדה, לפי מה שנפסק להלכה בשו"ע (יו"ד סי' רעט סע' ב, ואו"ח סי' קמג סע' ד), שקריאה בספר פסול אינה מועילה (שלא כדברי הרמב"ם), אלא אם גילו טעות באמצע הקריאה, שבכגון זה ימשיכו ממקום שפסקו (קולא של השו"ע, על-פי המהר"י בי רב). ויש לעיין היטב איזה נימוק נקטינן כעיקר לדינא.

ויש להסתפק אם נכון להתייחס לנדון שלפנינו כגניזה גרידא, או כשימוש ביריעות לשימוש חול, שאם נחוש לכך – הרי שכל דברינו לא הועילו, שהם לא התייחסו אלא לבעיית ההפרדה עצמה, ולא לשימוש שנעשה בה לאחר מכן. ומדברי ה"אגרות משה" שיובאו להלן נראה שלא חש לכך.

4  טעם נוסף להקל הוא שיטת הט"ז (או"ח סי' קנד ס"ק ז). הוא חידש שהאיסור להוריד מקדושה חמורה לקדושה קלה קיים רק כל זמן שראוי הדבר לקדושה החמורה, אבל כשאינו ראוי לשימוש של הקדושה החמורה – "עדיף שיעשו בה לכל הפחות קדושה קלה ממה שתהיה פנויה ותגנז".

בגוף דברי הט"ז נפלה מחלוקת גדולה בין הפוסקים. בעל ה"תבואות שור" (מגילה כו ע"ב) חלק על היתר הט"ז, וכך הסכים לפסק ה"משנה ברורה" ("שער הציון" סי' קנד אות כג). מאידך גיסא, "מקור חיים" וה"ראשון לציון" (לבעל "אור החיים" הקדוש) הסכימו עם הט"ז. עיינו עוד בשו"ת מהרש"ם (ד סי' נז) וב"דעת תורה" (או"ח שם). עוד על התפלגות הדעות עיינו באריכות בשו"ת "יביע אומר" (ח סי' יט).

נעיר שתי הערות נוספות הנוגעות לנדון דידן:

א. כמה מהפוסקים כתבו שלא התיר הט"ז אלא בתשמישי קדושה, אבל לא בספר תורה, שהוא קדוש בעצמו. כך כתב בשו"ת "אבני נזר" (יו"ד סי' שעו, והביא שם מה"פרי מגדים"), וכן חילקו "שבט הלוי" (א סי' ל) ו"דברות משה" (בבא בתרא שם), וטעמם שסברת הט"ז נאמרה ביחס לתשמישי קדושה, שאין קדושתם עצמית אלא מצד טפלותם לגוף הקדושה, ולכן כשאי אפשר להשתמש בהם לקדושה החמורה – שוב אינם נטפלים, מה שאין כן בספר תורה, שקדושתו עצמית ואינה מתבטלת. עיינו בתשובת "חוות יאיר" (סי' קס סע' ב) ביחס לטסין של מתכת ששימשו כתשמישי קדושה ונתבטלו משימושן, שבטלה בקדושתן. ואין מדבריו ראיה אלא לחילוק "שבט הלוי" וה"דברות משה" הנ"ל, ולא לספר התורה עצמו. וכן נראה משו"ת הריב"ש שהובא לעיל ביחס לשימוש בגיליון מספר תורה למזוזה, או שחולק על עיקר דינו של הט"ז, עיין בשו"ת "שבט הלוי" שם.

ב. גם אם נקבל את דברי הט"ז ביחס לספר תורה עצמו, (וכן משמע מהא"ר שעל דברי ה"מגן אברהם" (שם), שכתב שהקושרים ספרים בדפי ספרים עושין איסור, דמורידין אותן מקדושתן, ושעל-פי דברי הט"ז הנ"ל יש להתיר. והשיג עליו ה"פרי מגדים", שלא אמר הט"ז להקל אלא בתשמישי קדושה, ולא בקדושה עצמה.) עדיין יש לפקפק אם היתר זה נוגע לנדון דידן, שהרי בהשארת גיליון למצגת אין אף שימוש של קדושה קלה, ולכן אין זה אלא תשמיש חול, ואולי במקרה כזה גם הט"ז יודה לאיסור.

אולי יש להסתייע בעניין זה בשתי תשובות של אחרוני הפוסקים:

א. ה"שרידי אש" (ג חלק ב סימן עט) נשאל על הוצאת ספר תורה ממקומו לשם הצגתו בתערוכה, ופסק להקל אם יש בסירוב לכך חשש מעלבון של הממשלה. בסוגריים העיר שעדיף לקחת ספר תורה פסול. אחד מנימוקיו הוא מפני ש"ההצגה בתערוכה היא להראות יופי תורתנו הקדושה ולהרבות את כבודה בעיני הבריות", וזה מותר. עיין בשו"ת "גור אריה יהודה" (יו"ד סי' כב) שהתיר לטלטל ספר תורה "כדי להראות יופיו לאחרים".

ב.  ה"אגרות משה" (או"ח ד סי' לח) נשאל על שמירת יריעה מספר תורה שנמצאה בגרמניה לאחר השואה, וכתב שאין בכך משום ביזיון, אם הוא לצורך זכרון רשעות הנאצים ימ"ש, ע"ש.

משתי התשובות הנ"ל נראה שגם שימושים לצרכים שיש בהם תועלת חינוכית מהווים שיקול בענייני קדושת ספר תורה. אם אמנם אין ראיה מדבריהם, שהרי לא דיברו על הנדון דידן אלא על הוצאת ספר תורה או שמירת יריעה בזכוכית, ולא על הפרדת היריעות, מכל מקום אפשר שניתן להסתייע בהם, בצירוף הסברות שנתבארו לעיל, שאולי אין בעיה בהפרדת היריעה בספר תורה פסול.

5  ביחס לשאלת הגניזה עצמה, כבר כתבו הפוסקים, שלמרות שהדין המובא בשו"ע הוא גניזה בכלי חרס וקבורה ליד תלמידי חכמים, ניתן לכתחילה לשמור את ספר התורה גם בדרך אחרת, ובלבד שיישמר היטב. עיין ב"ערוך השולחן" (או"ח, סי' קנד סע' ח), ב"אגרות משה" (ד סי' לח) וב"ציץ אליעזר" (טו סי' י).

6  מעיל של ספר תורה שבלה דינו גניזה (שו"ע יו"ד סי' רפב סע' יב). לפי מה שנתבאר לעיל בהערה 5, אפשר לשמרו בדרך אחרת, וזו תהיה גניזתו.