שנת תשע"א | שבת כי תבוא

פרשת השבוע: עוד על צדק חברתי (ג)

גם השבוע נמשיך ונברר את מקומה של הפשרה בהלכה וממילא ברשת בתי  הדין "ארץ חמדה-גזית".

אחד הדברים מפניהם הזהירה אותנו התורה הוא מה שנקרא בלשון ימינו "עינוי דין". (חז"ל השתמשו בביטוי זה במשמעות אחרת עיינו סנהדרין לה ע"א ועוד).

השארת הדין פתוח ללא הכרעה נאסרה באופן חמור. וז"ל הרא"ש בתשובתו:

"כל זה סברתי והארכתי, להודיע שאין כח ורשות (לדיין) להוציא את הדין חלוק מתחת ידו, שצריך לגמור ולהשלים את הדין כדי להטיל שלום בעולם"                                                              (כלל קז סימן ו ד"ה כל זה).

כך פסק גם השולחן ערוך (חו"מ סימן יב סע' ה). השארת המחלוקת בעינה היא ההיפך ממה שאנו מצפים מן הדיין. המחלוקת מחייבת את הדיין לקבל על עצמו אחריות של מתן פסק הלכה ברור. לכן, גם מהירות הטיפול בתיקים והכרעת דין ברורה, היא אחת מאבני היסוד של עבודת בתי הדין "ארץ חמדה-גזית".

אומנם יש מקרים שבהם גם לאחר כל ניסיונות הבירור, עדיין נשאר ספק מה התרחש באמת ומהי הפרשנות הנכונה לעובדות כפי שהוצגו בפני בית הדין, בידי שני הצדדים. במקרה כזה, כדי לסגור את התיק, חובתו של בית הדין היא לפסוק במחלוקת בדרך של פשרה, שאיננה מצריכה את הסכמתם של הצדדים. הפשרה נעשית במסגרת חובתו של בית הדין לסיים את הסכסוך.

לעומת זה, חל איסור חמור על הצדדים לגרום לכך שהצד השני יסכים לפשרה. נתבע שיודע כי הצדק עם התובע, אסור לו לגרום להתמשכות הדיון על ידי נקיטת "תרגילי השהיה" שונים ומשונים, עד שלצד השני "תצא הנשמה" והוא יסכים לפשרה.

כך נפסק בשולחן ערוך:

"מי שתובעים אותו ממון שהוא מוחזק בו, אסור לבקש צדדים להשמט כדי שיתרצה הלה לעשות עמו פשרה וימחול לו על השאר" (חו"מ סימן יב סעיף ו).

מוסיף על כך הרמ"א, שגם אם ח"ו "התרגיל הצליח" "אינו יוצא ידי שמים עד שיתן לו את שלו".  כמובן שאסור גם לתובע לדרוש את מה שאינו שלו ובדרך של "התשת" הנתבע לגרום לו לשלם רק כדי לסיים את ה"סיוט המשפטי".

אנו נוסיף ונאמר כי זו גם חובתו של בית הדין, להבטיח שאף אחד מן הצדדים לא ינקוט בדרך שתביא את הצד השני לשלם או לוותר כנגד ההלכה והאמת.

דווקא בימי הרחמים והסליחות, לקראת יום הדין,

נתפלל כי הקב"ה יזכה אותנו להפעיל מערכת משפטית יהודית

הפועלת על פי עקרונות הצדק שנתן לנו "שופט כל הארץ".

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר