שנת תשע"ב | שבת פרשת האזינו

פרשת השבוע: "שִׁחֵת לוֹ לֹא"

גם השבוע נעסוק בשילוב של "לוֹ לֹא".

בתחילת שירת האזינו אנו קוראים:

"שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל: הֲלַיְקֹוָק תִּגְמְלוּ זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ"  (דברים ל"ב ה-ו).

גדולי ישראל בכל הדורות התלבטו כיצד להסביר את הביטויים "שִׁחֵת לוֹ לֹא".

המדרש דורש כך: "שחת לו לא בניו מומם, אף על פי שהם מליאים מומים, קרויים בנים, דברי רבי מאיר שנאמר: בניו מומם. רבי יהודה אומר אין בהם מומים שנאמר: לא בניו מומם" (ספרי דברים פרשת האזינו פיסקא שח, ה).

רבי מאיר וגם רבי יהודה מסכימים שהשירה מסנגרת על עם ישראל.

רבי מאיר מדגיש את היות בני ישראל בניו של הקב"ה, גם אם חוטאים ומשחיתים את דרכיהם.

רבי יהודה מחדש עוד, שגם אם הם שיחתו את דרכם ונראה כלפי חוץ שהם הפכו לבעלי מום רוחניים, האמת היא שאין הם כאלה.

באותו כיוון של סנגוריה, אבל בדרך אחרת לגמרי, מסביר רבי חיים פלטיאל. לדעתו הביטוי "שִׁחֵת" קושר את פסוקנו לחטא העגל, שם נאמר: "לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ" (שמות ל"ב ז), שם לדעתו מי שחטא היה ה"ערב רב" שעלו אתם ממצרים. וז"ל: "לא היו ישראל שהם בניו אלא ערב רב לכך אמר אהרן אתה ידעת את העם כי ברע הוא, ערב רב להפך (בקריאה מהסוף להתחלה)".

לעומת זאת, התרגום ובעקבותיו (באופן שיטתי) רש"י, מבארים את הפסוק כביקורת על עם ישראל. "שִׁחֵת לוֹ, לֹא (כתרגומו חבילו להון ולא ליה) בָּנָיו מוּמָם" (בניו היו, והשחתה שהשחיתו היא מומם). ההדגשה לשיטתם היא שהחוטא איננו פוגע ח"ו כלפי מעלה אלא פוגע בעצמו.

בעלי התוס' מסכימים עם כיוון הביקורת אבל מקשים: "וקשיא לרב ר' משה מפונטריס"א דלפי זה היה לו לכתוב שחת לא לו הראשון בא' והשני בוי"ו". לכן הם פירשו את הפסוק בדרך הבאה: "שִׁחֵת לוֹ" עם ישראל שיחת את דרכו, לכן עונשו הוא שאין הם נחשבים כבניו של הקב"ה, הם נקראים עתה "לֹא בָּנָיו".

הגדיל לבקר רש"ר הירש ובלשונו הנוקבת הוא מסביר: "שחת לו לא בניו מומם" איננו אלא משפט אחד ש"מומם" משמש בו כנושא, "שחת לו" כנשוא, ואילו "לא בניו" הוא תיאור הפועל. "שחת", לשון עבר ...; "מומם": פגם האופי הדבק בהם מימים ראשונים - "עם קשה עורף... ובכן: מומם הקדמון שיחת אותם לו עד שנעשו לא - בניו, והמום הטבוע בהם מאז ומתמיד הוא".

אנחנו נציע בשולי הדברים ובהמשך לדברינו בשבוע שעבר, בפרשת ניצבים וילך, שפירוש הפסוקים הוא כך: "שִׁחֵת לוֹ לֹא" - ההשחתה היא בכך ששכחתם את ה"לא לו". שכחתם את "הוא עשנו ולא אנחנו, הוא עשנו ולו אנחנו". זוהי השחתה ומום מוסרי של אי הכרת הטוב. "בָּנָיו מוּמָם דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל". לכן חוזר ומפרט הכתוב: "הֲלַיְקֹוָק תִּגְמְלוּ זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ".

הבה נתפלל כי ימי הרחמים והסליחות, יהיו עת רצון מלפני אבינו שבשמים, לראות אותנו תמיד כבנים ויהיו עת רצון לכל בניו, שיזכרו תמיד ש"הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ".

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר