שנת תשע"ב | שבת פרשת ניצבים

פרשת השבוע: אֶת פָּנֶיךָ יְקֹוָק אֲבַקֵּשׁ (תהילים כ"ז ח)

בפרשתנו, בתוך פרשת התשובה, נמצא הפסוק הבא :

"...כִּי יָשׁוּב יְקֹוָק לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ" (דברים ל' ט).

מאות רבות של שנים מאוחר יותר משתמש הנביא ישעיהו בצמד ביטויים זה בדרך הבאה (פסוק זה פותח את הפטרת פרשת ניצבים):

"שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּיקֹוָק תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹהַי כִּי הִלְבִּישַׁנִי בִּגְדֵי יֶשַׁע מְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ"  (ס"א י).

שמחת החתן והכלה הפכה לדורות לסמל לגאולתם של ישראל בארץ ישראל.

החתונה בין כנסת ישראל ו"קודשא בריך הוא" מסמלת מצב של קירבה מיוחדת שכולנו שואפים למימושה.

מצב שכזה היה יכול להתממש כאשר משה רבנו ירד עם הלוחות מהר סיני. לצערנו הרב משה שבר את הלוחות, שהרי במקום קול ששון וקול שמחה של רעים האהובים, הוא ויהושע שמעו את:

"קוֹל הָעָם בְּרֵעֹה... קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ" (שמות ל"ב יז-יח).

חז"ל מסבירים את פעולתו בדרך הבאה: "משל למה הדבר דומה לשר ששלח לקדש אשה באמצעות שליח (=משה) הלכה וקלקלה עם אחר (חטא העגל), השליח שהיה נקי מה עשה? נטל את כתובתה מה שנתן לו השר לקדשה וקרעה אמר מוטב שתדון כפנויה ולא כאשת איש, כך עשה משה כיון שעשו ישראל אותו מעשה נטל את הלוחות ושברן" (שמות רבה , כי תשא פרשה מג).

בשלב ראשון משה ביטל את החתונה.

במסגרת המשא והמתן על חידוש החתונה =  התיקון, הסליחה והשבת הרעות =  מכריזה התורה:

"וְדִבֶּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ" (שם ל"ג יא).

המצב של "פנים אל פנים" הוא מצב של קרבה יתירה. חתונה שאיננה כוללת מצב של "פנים אל פנים" איננה חתונה. משה לא מסתפק בקרבתו שלו אל השכינה. הוא עומד על כך שההנהגה האלקית של כל העם תהיה כזו. בקשתו (דרישתו) של משה באה לידי ביטוי בניסוח הבא:

"וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה" (שם, שם טו).

הקב"ה, קיבל את בקשתו, הלוחות השניים שניתנו ביום הכיפורים, החלו את החתונה (טקס האירוסין=קידושין), החתונה הגיעה לסופה בסוף חג הסוכות - בהושענא רבה - שגם יום זה בבחינת יום הכיפורים (אחרי שבע ברכות=שמחת בית השואבה).

דוד המלך, במזמור הנאמר פעמיים ביום בתקופה זו, "לְדָוִד יְקֹוָק אוֹרִי וְיִשְׁעִי", משתמש במטבעות הלשון של משה רבנו ומבקש:

"לְךָ אָמַר לִבִּי בַּקְּשׁוּ פָנָי אֶת פָּנֶיךָ יְקֹוָק אֲבַקֵּשׁ: אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי"
                                                                                                (תהלים כ"ז ח-ט).

דוד מבקש את קרבתו של הקב"ה. כמו שכבר הערנו אין קרבה גדולה יותר מקרבה של: "אֶת פָּנֶיךָ יְקֹוָק אֲבַקֵּשׁ".

משה רבנו ניסה להתקרב עוד יותר, אומנם הוא זכה לעמוד תחת החופה בנקרת הצור:

"וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי =סכתי) כַפִּי עָלֶיךָ" (שמות ל"ג כב).

(אבל גם הוא הוגבל ככתוב: "וְרָאִיתָ, אֶת-אֲחֹרָי; וּפָנַי, לֹא יֵרָאוּ" שמות ל"ג כג)

בעקבותיו, גם דוד המלך מבקש: "כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה יַסְתִּרֵנִי בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ בְּצוּר יְרוֹמְמֵנִי" (תהילים כ"ז ה)

הבה נתפלל כי גם אנו נזכה לצאת זכאים בדין בראש השנה,

לשמע 'סלחתי' ביום כיפור ולזכות להיות עם השכינה תחת החופה בסוכות בבחינת:

"אֶת פָּנֶיךָ יְקֹוָק אֲבַקֵּשׁ".

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר