דף הבית > עלון שבועי - חמדת ימים > ארכיון

שנת תשע"ג | שבת פרשת ויגש

שו"ת במראה הבזק: דין מומר מאונס שחזר בתשובה ונשאר ערל מבחינה רפואית

טריאסט, איטליה Trieste, Italy

טבת תשס"א

שאלה

לצערנו, בימי השלטון הפשיסטי בתקופה שבין מלחמות העולם ובעיקר אחרי החלת חוקי ה"גזע", יהודים רבים המירו דתם מאונס והוטבלו לנצרות. באיטליה חלק מהם ניצלו באמצעות צעד זה מציפורני הנאצים ימ"ש.

יהודים אלה לא חזרו לקהילה לאחר המלחמה מחמת הבושה, כמובן לא מלו את בניהם אבל מאידך גיסא הקפידו להתחתן (נישואים אזרחים) עם נשים ממשפחות יהודיות במצב דומה ומעולם לא נהגו מנהגי הנוצרים.

בשנים האחרונות מנסים רבים מהם (בעיקר דור שני ושלישי) לחזור לקהילה ולנסות להשתלב מחדש בחיים היהודיים. חלק מהם כבר מבוגרים ומוכן לסבול כחלק מתהליך חזרתם ליהדות אבל גם חוששים למול עצמם גם בגלל סיבות רפואיות כגון החשש מהרדמה בגיל שכזה. כיצד יש לנהוג בהם ומה התנאים לקרבם?

תשובה

א. ישראל מומר שעשה תשובה (וכל שכן במקרה זה שהיה אנוס), יטבול מדרבנן לחומרא, ויקבל עליו מצוות בפני שלושה¹. ועל אף שאי אפשר למולו, מפאת אונס רפואי, יתוודה על חטאתו, ויחזור בתשובה שלימה, וד' הטוב יכפר בעדו.

ב. יש לקבל יהודים אלה בסבר פנים יפות ולעודדם בדרכי נעם לחזור למקום. לחיות חיים יהודיים שלמים, לשמור תורה ומצוות ולהיות קשורים לעם ישראל וארץ ישראל.

ג. ערל חייב בכל המצוות הנוהגות בזמן הזה², ורשאי לעלות לתורה³.

_________________________________________________________

1 רמ"א שו"ע (יורה דעה, סוף סי' רסח).

2 אך נחלקו פוסקים, אם מותר לכהן ערל לישא כפיו.

3 בשו"ת "מים רבים" (יורה דעה, סי' נא) נשאל ממש על נדון דומה, וכתב על-פי חכמי ליוורנו, שאין מניחים לערל להניח תפילין, וכל שכן לקרוא בתורה בציבור. אמנם בעל "ציץ אליעזר" (חי"א, סי' סט) כתב שלא שמענו על פסול ערל לתפילין, כל שכן שמדובר בערל מחמת אונס, והביא שתי תשובות של מתירים להעלותו לתורה, וכל שכן כשהוא אנוס. ברם, ערל שיכול למול ואינו רוצה, דעת רוב הפוסקים שלא להעלותו, ועיין עוד בדבריו.

לראש העמוד