שנת תשע"ג | שבת פרשת דברים

חמדת הדף היומי: קול מראה וריח

הגמרא (פסחים כג ע"א) כתבה שלמרות שיש דין מעילה (חיוב קרבן וחומש) אם אדם משתמש בדבר הקדש, אם השימוש הוא באחת מהצורות של שמיעת קול, ראייה או הרחה, אין בזה דין מעילה, אך הגמרא אומרת שעדיין יש איסור להנות מדברי הקדש באחת מג' צורות אלו. (אמנם, למסקנת הגמרא לגבי ריח הטעם הוא מפני שנעשתה מצוותו ולא בגלל שאין בו דין מעילה)

תוס' (כאן, שבת כא, וסוכה נג) מקשים איך אמרו בגמרא בסוכה שאשה היתה בוררת חיטים לאור שהודלק לצורך שמחת בית השואבה, והרי לפי דברי הגמרא כאן אסור להנות מאור של הקדש גם בראייה, למרות שאין דיני מעילה? התוס' בסוכה תירץ שכוונת הגמרא היא רק ללמד על גודל האור ולא על ההיתר להשתמש בו, דהיינו שהאש היתה גדולה כל כך עד כדי כך שאשה יכלה לברור חיטים לאורה. חת"ס (שבת כב) מתרץ שמאור של אש הקדש מותר להנות גם לכתחילה, כי הנאת המראה אינה מחפץ ששייך להקדש, אלא משלהבת, שאין בה ממש, ולא שייך עליה בעלות.

ר"ן (חי') מקשה מדוע בגמרא במסכת ר"ה (כח ע"א) נאמר בהו"א שאדם שתוקע בשופר של הקדש מעל, והרי הנאתו היא מהקול שיוצא מהשופר, ואין בקול דין מעילה, ואם כן מדוע מעל? הר"ן מתרץ שכיון שהגמרא סברה שמצוות להנות ניתנו (אדם שמקיים מצווה על ידי חפץ, נחשב שנהנה ממנו) לכן זה חמור יותר ויש בקול דין מעילה.

ר"ן זה צריך הסבר, וניתן לבאר שכוונתו כמו שכתב משנה למלך (כלי המקדש ח, ו ויד מלאכי תקמד הביא עוד שכתבו כן) שמה שאין דין מעילה באור הקדש, זה אם הנר דלוק לצורך ההקדש ובנוסף לזה האדם משתמש בנר לצורכו שלו ונהנה ממנו, אבל אם אדם מדליק לכתחילה נר מחומרים של הקדש לצורכו בלבד ונהנה לאורו מעל. לפי סברתו קול מראה וריח אין בהם מעילה, רק באופן שפעולת ההנאה היא אגבית, הקטורת מוקטרת, רואים את ההיכל בלי להשתמש בו, וכן שומעים את קול השיר בלי להוסיף שימוש בהקדש, לכן זה מותר. אבל אם אדם לוקח את השופר ותוקע בו על מנת להנות מהשופר המוקדש, הרי שיש בזה מעילה, כיון שהוא השתמש שימוש של תקיעה, אף שההנאה ממנו היתה רק בהנאה של קול.

רמב"ם (שופר א, ג) כתב ב' טעמים מדוע בשופר של עולה אם תקע יצא: א. מצוות לאו להנות ניתנו. ב. קול אין בו הנאה ממשית. ונשאלת השאלה מדוע הרמב"ם היה צריך את שני הטעמים, ולא הסתפק בטעם אחד?

אבנ"מ (שו"ת כא) כתב שהדין שאין מעילה בקול מראה וריח, הוא רק כשלא אכפת לו מאיזה כלי הגיע הקול, אבל בשופר שיש דינים באיזה גודל צריך להיות השופר, וממה הוא צריך להיות עשוי, הרי שהוא נהנה גם מהחומר שממנו נשמע הקול, ונמצא שהוא נהנה לא רק מהקול אלא גם מהכלי שממנו הקול יצא, ולכן אין זה נקרא קול שאין בו מעילה, ולכן יש איסור מעילה. עפי"ז הוא מבאר מדוע הרמב"ם כתב שני טעמים להכשיר תקיעה שתקעו בשופר שקדוש בקדושת עולה. טעם אחד על מנת להתיר להשתמש בכלי, וטעם שני כדי לבאר מדוע שמיעת הקול לא תחשב הנאה אסורה מהקדש.

אמנם לח"מ (שופר א, ג) כותב שלדעת הרמב"ם הגמרא בר"ה אינה אלא לפי החולקים על הדין ש'קול מראה וריח אין בהם מעילה', ולפי דרך זו, אין כלל מקום לקושיית הגמרא שם, וגם אם ייזום הנאה לא תהיה אסורה עליו.

דין זה של 'קול מראה וריח אין בהם משום מעילה', נוהג באיסורים נוספים כמו באיסורי ערווה (ברכ"י אורח חיים ריז אות ד) וכן בהנאה מאיסורי הנאה (רמב"ם שופר לעיל, וכן ביסודי התורה ה, ח) או בהנאה מעבודה זרה (דברי מלכיאל ה, צ לגבי לשמוע קול פעמון הכנסייה כדי לדעת מה השעה, אמנם עי' רמב"ם ברכות פרק ט הלכה ח) ובאיסורי שבת (מנחת יצחק א, קז לגבי לשמוע רדיו שהופעל מערב שבת בשבת, ומביא שם מקורות נוספים)

סיכום: הגמרא אמרה שהכלל הוא שקול מראה וריח אין בהם מעילה. החת"ס כותב שמשלהבת של הקדש מותר להנות. אמנם מהר"ן ומל"מ עולה שכוונת הגמרא היא רק כשההנאה מגיעה מעצמה, ולא אם יוזמים אותה, כמו כן ראינו באבנ"מ שאם יש רצון להנות גם מהחפץ שממנו מגיעה ההנאה, אסור להנות ממנו גם באופן של קול. כמו כן דין קול מראה וריח הוא דין כללי שמראה בכל האיסורים שהנאה כזו אינה נחשבת להנאה אסורה, אמנם יתכן שיש נפק"מ באופנים שהזכרנו גם באיסורים אחרים.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר