שנת תשע"ג | שבת פרשת כי תצא

א. מותר¹ להזמין את הוריו לסעודת שבת במקום שיכול לתלות שיגיעו ברגל².

ב. במקום שלא ניתן לתלות שיגיעו ברגל מותר רק אם מזמינם לכל השבת. הדבר מותר גם אם הם יחליטו בסופו של דבר להגיע רק לסעודת ליל שבת³ או רק לסעודת היום⁴.

ג. במקום שבו ההורים מגיעים מיוזמתם אסור למנוע את ביקורם⁵.

1 א] הבעיה בהזמנת אורחים שיגיעו תוך חילול שבת לשבת, היא איסור "לפני עיור לא תיתן מכשול". בגמרא (עבודה זרה ו, ע"א) מצינו: "והתניא, אמר רבי נתן מנין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר, ואבר מן החי לבני נח? ת"ל ולפני עור לא תתן מכשול; והא הכא דכי לא יהבינן ליה שקלי איהו, וקעבר משום לפני עור לא תתן מכשול! הב"ע - דקאי בתרי עברי נהרא". מכאן נלמד שיש איסור להכשיל אדם בעבירה (גם גוי). אמנם כל זה רק ב"תרי עברי דנהרא" ופירשו התוס' (שם עמוד ב ד"ה מנין) שהפירוש שלא היה יכול לעבור את העבירה בלי עזרת השני. אך אם יכל לעבור את העבירה בלי עזרה, המצב מוגדר כ"חד עברא דנהרא", ואין איסור "לפני עיור".

הסבירו התוס' (שבת ג ע"א ד"ה בבא דרישא) שגם בחד עברא דנהרא אע"פ שאין איסור "לפני עיור" מהתורה, עדיין יש איסור מדרבנן ונראה מלשונו שהאיסור הוא מצד מסייע ידי עוברי עבירה וחיוב אפרושי מאיסורא. וכן כתבו הרא"ש (שבת פ"א סא) והר"ן (ע"ז א ע"ב בדפי הרי"ף).

המחבר (שו"ע יו"ד קנא, א) פסק שאסור למכור לגוים דברים שמיועדים לע"ז משום "לפני עיור" ולא חילק אם ניתן היה לקנות במקום אחר. ואילו הרמ"א (שם) חילק את חילוק התוס' בע"ז שבמקום שהגויים יכלו לקנות גם ללא עשיה שלך מוגדר הדבר כ"חד עברא דנהרא" ולכן אין איסור למכור להם. וכן הביא מחלוקת ראשונים אם מותר למכור לכתחילה. לדעת המרדכי מותר לכתחילה ואילו לדעת התוס' והר"ן אסור מדרבנן. ולמסקנה כתב שנהגו להקל ובעל נפש יחמיר לעצמו. א"כ לשיטת הרמ"א שפסק כדברי התוס' לחלק בין "חד עברא דנהרא" ל"תרי עברא" הרי בכל מקום שיש לאדם אפשרות לעבור את העבירה גם ללא הסיוע, אין איסור מהתורה של "לפני עיור" וכן פסק שמעיקר הדין אין גם איסור מדרבנן של מסייע ואפרושי מאיסורא ומותר לכתחילה.

על פי זה גם בנדון דידן לכאורה כיון שהוריו יכולים לחלל שבת ולנסוע גם בלעדיו הרי זה כחד עברא דנהרא ואין איסור לפני עיור ויש רק לדון באיסור דרבנן של מסייע ואפרושי מאיסורא.

אמנם הש"ך (שו"ע יו"ד קנא, ס"ק ה) חלק על דברי הרמ"א ופסק שאין מחלוקת בענין מכירת חפצים המשמשים לע"ז אצל הגויים כיון שמדובר שיכולים לקנות אצל אחר אין דין לפני עיור ומה שכתבו התוס' לאסור מדבנן מדין אפרושי מאיסורא, אין זה אלא בישראל אך בגוי ובישראל מומר אין דין אפרושי מאיסורא ולכן מותר למכור לגויים לכו"ע. לפי דברי הש"ך הללו, בישראל מומר אין דין אפרושי מאיסורא, ולכן במקרה של הכשלת אדם שלא מקיים תורה ומצוות כאשר אין בעית לפני עיור כיון שמדובר בחד עברא דנהרא שיכול לעשות זאת גם ללא סיוע, גם אין בעית אפרושי מאיסורא ומותר לכתחילה. אמנם דברי הש"ך אינם מוסכמים, ועיין ב"דגול מרבבה" (שם על השו"ע) שהקשה מנין לש"ך שבישראל מומר אין דין אפרושי מאיסורא, והרי גם ישראל מומר הוא יהודי ומחויב במצוות. ולכן ביאר את הש"ך שאין חילוק בין ישראל מומר ללא מומר אלא החילוק אם עושה מעשה עבירה זו בשוגג אז יש דין וחיוב אפרושי מאיסורא או שעושה עבירה זו במזיד ואז אין דין אפרושי.

בשו"ת "בית יצחק" (או"ח סי' כט) כתב ליישב דברי הש"ך כפשוטם שאכן אין דין מסייע ואפרושי מאיסורא בישראל מומר ולמד כן מהגמ' (ב"ק סט ע"א) "כרם רבעי היו מציינין אותו בקזוזות אדמה... אמר רבן שמעון בן גמליאל: בד"א - בשביעית, דהפקר נינהו, אבל בשאר שני שבוע - הלעיטהו לרשע ..." ומסקנת הגמ' "כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו". א"כ לשיטת רשב"ג אין צריך לסמן לגנב את מקום ה"נטע רבעי" ובכך להפרישו מעבירה זו של אכילת "נטע רבעי". (לכאורה מדוע אין הבעלים מחויב לסמן את ה"נטע רבעי" עמ"נ שהגנב לא יכשל באיסור זה ומדוע אין דין "אפרושיי" הרי הגנב אינו רוצה לעבור על עבירה של נטע רבעי. כתב ה"בית יצחק" שהטעם "כיון דעל איסור גניבה הוא מזיד אינו חייב להפרישו על שאר איסור וכ"ש על איסור שהוא מומר". אך נראה שאין ראיתו מוכרחת כיון שהיה ניתן לומר שכונת הגמ' דוקא באדם שגונב אז איני חייב לגרום לכך שיגנוב רק דברים "כשרים" אלא להפך צריך הגנב לדעת שכאשר הוא גונב הוא יכול להכשל אף באיסורים אחרים. וכן נראה שזה פשט הביטוי "הלעיטהו לרשע..." שכיון שכרגע עושה מעשה רשעות הרי שיש ענין שיפגע ונגרום לכך שיעבור אף על לאוין אחרים. א"כ היה נ"ל שמדובר בדין מיוחד לגנב שלא יצפה שהנגנב יפריש אותו משאר עבירות ושמא ניתן ללמוד מכאן לכל עבירות שבשעה שאדם עושה עבירה אחת אין חיוב להפרישו מעבירה אחרת אך לא ניתן ללמוד מכך שאדם שמומר שבד"כ עובר עבירות שלא נצטרך להפרישו מהעבירות שלא רוצה לעבור עליהן במזיד. וכן כתב להדיא בגליון מהרש"א לבאר דברי הגמ' ולכן אמר שאין ראיה מהגמ' לש"ך.

וכן נראה מדברי המאירי שכתב "ודברים אלו (שמסמנים מקום הנטע רבעי) בשנת השמיטה שהיתה יד הכל מורשית ליגע בה הא בשאר שנים הואיל ונגיעתם אסורה אין מתקנין לעוברי עבירה אלא אם יגעו מוטב שישתרשו בחטא ויאכלו דבר האיסור וכגון זה הליעטהו לרשע...". משמע שאנו מעונינים שהגנבים ישתרשו בחטא ואין זה רק היתר משום שהפקענו מהם איסור אפרושי אלא כיון שעושים מעשה גניבה ומעשה רשעות ולא אכפת להם מרכוש השני אנו מעונינים שיפלו גם בחטא של נטע רבעי. לכאורה אם מדובר כ"בית יצחק" שפקע מהרשע והמומר חיוב אפרושי הרי יש היתר שלא חייב להפרישו אך מדוע שנתיר לכתחילה להכשילו. ולכן נראה שמדובר בדין מיוחד בגנב, שיש ענין להכשילו במעשה הגניבה. אמנם מפירוש המשנה לרמב"ם (מעשר שני כ"ה, מ"א) קצת משמע כ"בית יצחק" שכתב "ומי שעבר ואכל הרי זה גזלן, ואין לנו לעשות תקנה לגזלן כדי שלא יכשל, מפני שעון גזל חמור יותר". ומשמע שמכיון שלא אכפת לו לעבור על איסור גדול במעשה זה אין אנו מחויבים להפרישו ממעשה הקטן. אך דיבר דוקא בעבירה גדולה מול עבירה קטנה וצ"ע. ביאור נוסף בדברי הש"ך נמצא בשו"ת "משפטי עוזיאל" (ח"ב סי' יט) שכתב שלשיטת רש"י (ע"ז דף נה ד"ה וישראל) הטעם שיש איסור מסייע היא כדי שהעובר עבירה לא ירגיל עצמו בכך. ועפי"ז כתב לבאר דברי הש"ך שמומר שאין עליו איסור מסייע הכונה לאדם שהורגל לעבור עבירה מסוימת ולכן אין חשש שאם תסייע בידו יתרגל לעבירה שהרי כבר הורגל בה. לכן באדם שרגיל בעבירה מסוימת ובחד עברא דנהרא אין אפילו איסור מדרבנן. משא"כ בסתם ישראל מומר שיש עליו איסור מסייע ידי עוברי עבירה. ולענין הנדון דידן בין להסבר ה"דגול מרבבה" ובין להסבר ה"בית יצחק" ובין להסבר ה"משפטי עוזיאל" הרי הוריו שנוסעים בשבת הם "מומרים" לפחות למצוה זו ומורגלים בה וגם מזידים במעשה העבירה ולכן לכאורה אין דין אפרושי מאיסורא. אמנם כמו שכתבתנו לעיל אין דין הש"ך מוסכם והגליון מהרש"א דחה דבריו. עוד עיינו בשו"ע או"ח (סי' שמז סע' א) שפסק המחבר שאדם שפשט ידו לפנים ונטל חפץ מתוך ידו של בעה"ב והוציאו לחוץ, המוציא חייב וחבירו העומד בפנים פטור אבל אסור. הסביר ה"משנה ברורה" (שם ס"ק ז) שאין האיסור משום איסור שבת אלא משום איסור "לפני עיור", שמכשיל את חבירו. אמנם אם היה מונח בידו בצורה שהמוציא בכל מקרה היה יכול להוציא גם בלעדיו אין איסור לפני עיור אך יש איסור של מסייע ויש חובת אפרושי מאיסורא. וכן כתב שאיסור זה קיים בין בישראל ובין בישראל מומר. ורק בגוי אין איסור זה. מוכח מדבריו שיש איסור אפרושי מאיסורא גם בישראל מומר. אמנם ב"שער הציון" כתב שלמד כן מדברי המג"א (שו"ע או"ח סי' שמז, ס"ק ד) ושכן דעת הש"ך (שם סימן קנא). ומש"כ בשם הש"ך צ"ע שלכאורה הש"ך כתב להפך לענין ישראל מומר. גם ב"תפארת שמואל" על הרא"ש (ע"ז ס"ק א) כתב במפורש שבמומר יש איסור דרבנן של מסייע ואפרושי מאיסורא. וכן פשט דברי התוס' (שבת ג ע"א) שיש איסור אף בנכרי וא"כ ק"ו במומר. ונמצנו למדים שדין זה האם יש במומר דין אפרושי מאיסורא שנוי במחלוקת הפוסקים.

ב] ויש להעיר שפסק הרמ"א שאין אף איסור לכתחילה (מעיקר הדין) אינו מוסכם. עיין בגר"א (שו"ע או"ח סי' קנא ס"ק ח) שכתב להכריע כשיטת התוס' והר"ן שיש איסור דרבנן גם בחד עברא דנהרא ולא כשיטת המרדכי וראייתו מהסוגיא בנדרים (סב ע"ב): שם מובא שרב אשי מכר עצים לגויים אע"פ שקונים אותם לשורפם לע"ז והגמ' הקשתה מדין לפני עיור ותרצה שתלה שקונים אותם להסקה. הקשה הגר"א וכי אין בכל המקום עוד עצים לקנות וא"כ לכאורה הוא "חד עברא דנהרא", אלא שמוכח שגם במקום "חד עברא דנהרא" יש איסור דרבנן ולא כמרדכי והרמ"א. אמנם הגר"א הקשה מהגמ' בע"ז שהתירה למכור לגוי בהמה כיון שיש לו בביתו ודימתה זאת ליין לנזיר בחד עברא דנהרא ולשיטת הר"ן שיש בכל מקרה איסור דרבנן הרי אסור למעשה למכור. ותירץ ששם יכול לתלות שלא קונה את הפרה לצורך ע"ז אלא שעדיין רבנן גזרו לאסור למכור לפני אידהן ולכן במקום שבו בנוסף לתליה גם מדובר בחד עברא דנהרא אין אפילו איסור דרבנן. ובליקוט כתב הגר"א תירוץ נוסף שבגמ' בע"ז מדובר שיש כבר לגוי בהמה בביתו ולכן אין אפילו איסור דרבנן ואינו דומה לסתם חד עברא דנהרא שם יש איסור דרבנן. ועיין במשפטי עוזיאל הנ"ל שהקשה על שיטת הגר"א. וכן כתב בשו"ת "אמונת שמואל" (סי' יד הובא בפת"ש (שו"ע או"ח סי' קנא, ס"ק ב) שהקשה שלשיטת הרמ"א כל דין המשנה שאין למכור לגוי חפצים לע"ז בטל שהרי מסתבר שאין הוא המוכר היחיד בעיר ושוב לשיטה זו אין איסור לפני עיור. ועיין בפת"ש מש"כ לתרץ קושיה זו. וכן כתב שדברי הגמ' שאין איסור לפני עיור נאמרו רק כשיש לו בהמה אחרת בביתו ולא אמרו שבמקום שיכול לקנות בהמה אחרת אין איסור לפני עיור. ולכן דחה את דברי הרמ"א. אמנם עיין בשו"ת "יחוה דעת" (ח"ג ס' סז בהערה) שדחה דברי ה"אמונת שמואל" מדברי תוס' (קדושין נו ע"א ד"ה אבל) שמבואר בדבריו שגם אם יכול לקנות במקום אחר מוגדר הדבר כחד עברא דנהרא. (ועיין עוד לקמן בענין זה).

ג] בעיקר הדין שכתב הרמ"א שכאשר יש דרך אחרת ביד העושה עבירה לעבור את העבירה גם ללא הסיוע אין בכך איסור לפני עיור, כיון שאין זה תרי עברא דנהרא, ולכן כל הדיון הוא רק באיסור דרבנן. נראה שאין הדבר פשוט ומוסכם.

   המחבר פסק (שו"ע יו"ד סי' קנא, סע' א) לאסור למכור לגוי חפצים של ע"ז ולא חילק בין יש לגוי מקום אחר להשיגם או לא וכחילוק הרמ"א בשם התוס'.

   נראה שמקור דבריו הוא הרמב"ם שגם לא הביא חילוק זה של חד עברא דנהרא או תרי ותמהו חלק מן האחרונים מדוע השמיטו (עיין "מנחת חינוך" מצוה רלב, סע' ג). בשו"ת "מלומדי מלחמה" (הגרנ"א רבינוביץ) כתב ששיטת הרמב"ם מבוססת על שיטת הר"ח והגאונים שביארו את הגמ' אחרת מהתוס' וכתב הר"ח שחילוק הגמ' בין חד עברא דנהרא לתרי עברא דנהרא הוא שבתרי עברא דנהרא לא יוכל לכפות אותו להביא לו את כוס היין משא"כ בחד עברא דנהרא ולכן בתרי עברא דנהרא יש איסור לפני עיור. ולפי"ז כתב מו"ר הגרנ"א רבינוביץ שכל ההיתר בחד עברא דנהרא הוא רק כשבכל מקרה יכפה אותך על חפץ העבירה. אך במקום שאינו כופה אותך אלא יש לו רק אפשרות להשיג את הדבר במקום אחר כיון שאתה המספק לו את חפץ העבירה אין בכך להפקיע זאת מאיסור לפני עיור. וכן כתב שדעת המחבר. ולשיטה זו ההיתר שיכול להשיג במקום אחר נתון במחלוקת ראשונים ובמחלוקת מחבר ורמ"א. וכן עיין בתוס' (קדושין נו ע"א ד"ה אבל) שהקשה על פירוש רש"י (שם) והניח בפשטות שאין "לפני עיור" במקרה שיכול לקנות במקום אחר. ובספר "המקנה" לקדושין (הובא בשו"ת "יהודה יעלה" יו"ד ס' קעז ד"ה הנה כבר, והביאם בשו"ת יחוה דעת הנ"ל) כתב שלשיטת רש"י ההיתר של חד עברא דנהרא הוא רק כאשר ללא עזרתה העובר יכל לעבור את העבירה בכל מקרה אך אם איננו יכול לעבור את העבירה לבד וכמו בנזיר כשאינו יכול להגיע אל כוס היין לבדו, המסיעו עובר בלפני עיור ואע"פ שיכל לקנות במקום אחר. ונראה לבאר את הגמ' בע"ז (שם) לפי דרך זו, הגמ' אמרה שכאשר יש לגוי פרה בביתו אין איסור למכור לו פרה נוספת והטעם צ"ל (וכן כתב הריטב"א) שאין כאן איסור "מרבה בשיעורים" אם תהיה לו פרה אחת או יותר לע"ז. א"כ יוצא שבמקום שאין משמעות למעשה העבירה מותר יהיה למכור לו חפץ גם לעבירה ואין בכך לפני עיור. ועל כך הקשתה הגמ' מנותן יין לנזיר שהגמ' הבינה שגם שם אין ערך למעשה העבירה כיון שיוכל להשיג את היין גם ללא העזרה. ותירצה הגמ' שמדובר בתרי עברא דנהרא ואז הנזיר לא היה יכול להשיג את היין אלא באמצעות העזרה אך בחד עברא דנהרא כיון שיכל להשיג את היין לבד הרי אין ערך למעשה ולכן מותר.

   לסיכום, למדנו שהשאלה הקובעת היא אם יש ערך במעשה או לא. במקום שכבר יש לו בביתו חפץ עבירה אין איסור לתת לו עוד חפץ כיון שאין מכשלה נוספת בריבוי השיעורים של העבירה וכן במקום שאת כוס היין יכול להשיג גם בלעדי העזרה הרי אין ערך בנתינת הכוס.

   אך במקום שאין לנזיר כוס יין והוא איננו יכול להשיג את הכוס הזאת ללא העזרה, הרי ודאי שיש ערך לנתינת הכוס ומה לי אם יכל לקנות במקום אחר כוס יין, אין זה מפקיע את הערך שיש במעשה שעל ידו יש לו כוס יין לעבור עבירה.

   ז"א שהאפשרות התיאורטית לקנות במקום אחר עדיין איןבה בכדי להפקיע שם העבירה מהמעשה כיון שלמעשהף המעשה גרם לאפשרות שלא היתה קודם. לכן יש בכך איסור והתוס' כתב דבריהם רק במקום שאין כלל ערך במעשה.

   עפי"ז תתישב קושית הגר"א שהקשה על סתירה לכאורה בין הגמ' בנדרים (סב) לבין הגמ' בע"ז (ו) לכן, לפי דברי רש"י גם כשיש עוד עצים העומדים למכירה בעיר יש איסור לפני עיור. משא"כ לענין מכירת פרה, שם אין ערך למעשיו. נמצינו למדים הגדרת התוס' בענין הגדרת "חד עברא דנהרא" איננה פשוטה ומוסכמת. על כך יש להוסיף את מחלוקתם של ה"משנה למלך" (הלכות מלוה ולוה ד, ב) וה"פני משה" (הובא במשל"מ) כאשר אמנם יכול להשיג את החפץ לעבירה במקום אחר, אך גם שם מדובר ביהודי וא"כ גם עליו יש איסור של לפני עיור. לדעת המל"מ אין מצב זה מוגדר כחד עברא דנהרא ויש איסור לפני עיור. והרבה אחרונים פסקו כמל"מ.

   לכן, אע"פ שטכנית יכולים ההורים לנסוע בשבת ואפילו שיש ודאות שיסעו למקוםאחר גם בלי ההזמנה, גם אם נגדיר את המצב כ"חד עברא דנהרא", עדיין הדבר אסור, ללא מתן האפשרות לקבל את ההזמנה בלי צורך בחילול שבת.

   זו נראית גם סברתו של האג"מ (או"ח ח"א ס' צט) הובאו דבריו גם בשו"ת "במראה הבזק" (ח"א תשובה לא וח"ג תשובה מד) שכתב שלהזמין אדם לשבת כשידוע שיסע ברכבו ויחלל את השבת יש בכך איסור מסית. ונראה בדעתו שאיסור לפני עיור קיים כאשר אדם רוצה לעבור עבירה ועל ידך לא יכל לעבור כן. אך כאשר אתה הוא הגורם לעצם העבירה הרי זה גרוע מלפני עיור רגיל ולכן הגדיר זאת כאיסור מסית.

2 במשנה בשביעית (פ"ה מ"ו) מובא: "אלו כלים שאין האומן רשאי למכרם בשביעית... זה הכלל כל שמלאכתו מיוחדת לעבירה אסור, לאיסור ולהיתר מותר". וכן מובא במשנה (גיטין סא ע"א): "משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה ורחים ותנור אבל לא תבור ולא תטחן עמה אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ נפה וכברה ובוררת וטוחנת ומרקדת עמה אבל משתטיל המים לא תגע עמה לפי שאין מחזיקין ידי עוברי עבירה וכולן לא אמרו אלא מפני דרכי שלום".

למדנו מכאן כי מה שקובע הוא התשובה לשאלה אם בודאות תעשה העבירה. וניתן לתלות שלא תעשה עבירה אע"פ שיתכן שתעשה ובמקום שיש ספק מותר. עיינו גם במסכת ע"ז (טו ע"ב). לכאורה קשה כיצד מתירים איסור דאוריתא בגלל תליה והרי ספק דאוריתא לחומרא. עיינו שם בריטב"א שכתב שהטעם שמלכתחילה אין עוברים על איסור לפני עיור מהתורה אלא כשודאי תעשה העבירה. לכן במקום שאין זה ודאי אין איסור מהתורה ואם יש אפשרות לתלות שכלל לא תעשה העבירה, הדבר מותר לכתחילה. בשו"ת "משפטי עוזיאל" (ח"ב ס' יט) כתב שהטעם שניתן לתלות הוא משום שגדר האיסור הוא לפתות את הנכשל לעבור העבירה. מכיון שמוכר לו דבר שיש בו גם אפשרות שימוש להיתר אין הוא מפתהו לעשות דוקא איסור ולכן אין זה כלול באיסור לפני עיור.

לכאורה, מדברי המשנה בגיטין משמע שההיתר הוא רק מפני דרכי שלום. אמנם עיין שם בתוס' שהקשו על כך מדברי הגמ' בע"ז שממנה משמע שלאו דוקא משום דרכי שלום ובמקום שניתן לתלות תולים. התוס' חילקו בין תליה רחוקה ששם צריך דוקא מפני דרכי שלום לבין תליה רגילה שם א"צ דוקא דרכי שלום. הרמב"ן חלק על התוס' וחילק שבמקום שמדובר שהמכשיל משאיל חפץ לנכשל שם מותר רק מפני דרכי שלום שאחרת עדיף שלא יכשילו אך במקום שהמכשיל מוכר חפץ לחבירו ויש לו ענין בדבר, שם אם יכול לתלות מותר אף ללא הנימוק של דרכי שלום. עיינו עוד בשו"ת "מלומדי מלחמה" (שם) שכתב שכל צורך של מצוה של תורה יש בה מפני דרכי שלום שכל התורה נקראת שלום. ובנדו"ד לכאורה בודאי מדובר במקרה שנמצא תחת ההגדרה של דרכי שלום. לכן כאשר יש אפשרות ריאלית שהוריו יגיעו ברגל ושלא יהיה חילול שבת,בין אם מזמינם לערב שבת ואפילו אם מזמינם ליום שבת, ומותר לו ומצוה להזמינם.

3 כאשר אין אפשרות ראלית שיגיעו ברגל. הרי אם מזמינם לערב שבת, לפני כניסת השבת והם אכן מגיעים לפני כניסת השבת, הרי אין כלל איסור כשמגיעים בערב שבת לפני השבת וכל האיסור הוא רק בחזרתם. ולכן נראה שאם מציע להם לישון בביתו כל השבת ואכן בצורה מעשית מכין להם את האפשרות לישן כל השבת הרי הזמנתו בהיתר וגם אם יחליטו למעשה לרצות לנסוע בשבת ולא להשאר אין בכך איסור של לפני עיור כיון שעשו את העבירה מיוזמתם. (וכן עיין לקמן בשם שו"ת מלומדי מלחמה).

4 גם במקרה זה שבו הוריו באים ביום שבת וידוע שיגיעו ברכב הדבר מותר במקרה ויזמינם לכל השבת. זאת אע"פ שיודע שלא יענו לו ויסעו בשבת. שהרי ניתן לומר שכיון שהוא הזמינם לכל השבת הרי מצד המעשה שלו הרי עשה מעשה מותר והזמינם לכל השבת. זה דומה למוכר שמכר בשביעית כלי שיכול לשמש להיתר ולאיסור ואח"כ רואה שהשתמשו בו לאיסור שאינו מחויב לקחת את החפץ מיד המשתמש כיון שמעשהו היה בהיתר. גם בשו"ת "משיב דבר" (ח"ב ס' לא) פסק שהאיסור קיים רק אם הוא מסייע בשעת מעשה העבירה אך כאשר הסיוע אינו בשעת מעשה העבירה אלא שאח"כ הוא חשוד שיעשה עבירה אין בכך איסור.

עוד נראה שניתן להקל מסיבה נוספת שכתב הגרש"ז אוירבך ("מנחת שלמה" ח"א סי' לה) שמותר להגיש מאכל ומשקה לאדם אע"פ שאתה יודע שלא יברך אם כאשר לא תזמינו תגרום לו לשנאת התורה ולשנאת תלמידי החכמים ובכך תרחיק אותו מתורת ישראל. כיון שאז אין מעשה נתינת המאכל נחשב כהכשלתו באיסור אלא להפך אם לא תיתן לו תכשל בהכשלתו ונתינת המאכל תגרום לאיסור קטן יותר. וכמובן אין היתר לעשות עבירה קטנה עמ"נ שחבירו לא יעשה עבירה גדולה אך כאן אין כלל איסור לפני עיור שכל ענינו הוא ההכשלה באיסור ופה שמצילו מאיסור גדול אין זה הכשלה ולכן מותר. וכן פסק בשו"ת "מלומדי מלחמה" (שם עמוד 45) שמותר לתת לאדם לאכול אע"פ שמסתבר שלא יברך במקרה שמדובר שאם לא יתן לו יכשילו באיסור של נקימה ונטירה כיון שדרכי שלום דוחה לפני עיור במקום שיש ספק אם יעבור העבירה, ק"ו כשיש חשש שמא מכשילו באיסור אחר. אמנם למעשה כתב שראוי שגם הנותן יאכל ויברך בקול ויוציא ידי חובה את האוכלים. וכן פסק להתיר לערוך פעילות בליל שבת לרחוקים מתורה ומצות אע"פ שמסתבר שיחזרו ברכבם אם מציעים להם להשאר וללון כל השבת וטעמו שמכיון שבשעת ההזמנה והפעילות אין איסור כלל {כיון שנתן להם מקום ואפשרות ללון} לכן יש ספק שמא יחליטו לא לנסוע בשבת ולכן מכיון שהפעילות היא דבר מצוה הרי זה כמו דרכי שלום שהתירו במקום ספק.

עיינו עוד בשו"ת "במראה הבזק" (ח"ה תשובה נב) במאמרו של הגר"א ליכטנשטיין שרצה ללמוד מהיתרו של הגרש"ז אוירבך גם היתר להזמין אנשים חילונים בשבת לפעילות מקרבת ליהדות ואע"פ שע"י כך יגרם בודאות חילול שבת כיון שגורם בכך קירוב רחוקים וא"כ אין זה הכשלה אלא קירוב. אך עיי"ש שסייג את ההיתר.

לכן, בנדון דידן שהוריו רוצים להגיע לשבת יש לדמותו למקרה הגרש"ז אוירבך כיון שגם כאן מדובר שאם לא תתיר להזמינם לשבת הרי אתה גורם להם לאיסור גדול של כעס על התורה ודרכה ושנאת ת"ח וכן להתרחקותם מבנם ובעית כיבוד הורים של הבן. עוד יש לומר שהוא אף מפחית מאיסוריהם שהרי בביתו לא יחללו את השבת ולכן אין זו הכשלה. וכ"כ סברא זו בשו"ת "אגרות משה" (או"ח ח"ד ס' עט).

5 כשהרי הוא חייב בכבודם וזו הדרך הנכונה לקרבם בעתיד. זו גם הדרך לשמור על אחדות המשפחה ולדאוג לבריאות הנפשית של הבן או הבת, בין של הסבא והסבתא ובין של הנכדים. הנזקים מניתוק הקשר ואי קיום מצוות כיבוד אב ואם בל ישוערו. (כך העיד גם הרב אורי זהר שחזר בתשובה ובתחילת דרכו חינך לניתוק הקשרים עם ההורים והתחרט על כך ברבים).