שנת תשע"ג | שבת פרשת כי תבוא

חמדת הדף היומי: חלל שעבד או אכל תרומה

הגמרא (עב ע"ב) מחפשת מקור לדין שאדם שטועה בדבר מצווה פטור מלהביא קרבן על העבירה שעבר בטעות שהיה סבור שעושה מצווה, והגמרא רוצה להוכיח מאכילת תרומה שבה הדין שכהן שאכל תרומה והתגלה שהוא חלל (שאביו נשא אישה הפסולה לכהונה ולכן הוא אינו כהן אלא חלל ואסור לו לאכול תרומה) שאינו צריך לשלם קרן וחומש, והגמרא דוחה שהטעם לדין זה אינו משום שטעה בדבר מצווה, אלא שלמדים מהפסוק "ברך ה' חילו" שחלל שעבד בבית המקדש בדיעבד עבודתו כשירה (הקב"ה מקבל בדיעבד את עבודת החלל(, וכיון שגם אכילת תרומה נקראת עבודה, חלל שאכל תרומה בדיעבד אינו צריך לשלם קרן וחומש. הגמרא מביאה תירוץ נוסף שמדובר כאן בתרומת חמץ בערב פסח וכיון שזמנו בהול לכן פטור מקרן וחומש.

דין זה שחלל שעבד עבודתו כשרה מקורו במשנה במסכת תרומות (ח, א), והירושלמי (שם) מביא שתי דעות מאיזה פסוק לומדים דין זה. רב מביא את המקור שמופיע גם בבבלי ("ברך ה' חילו") ואילו ר' יוחנן מביא בשם ר' ינאי מקור אחר, מהפסוק "הכהן אשר יהיה בימים ההם", ומשמע שבאותו זמן הוא כהן, גם אם לאחר זמן מתברר שהוא לא כהן. הירושלמי כותב שאחת הנפק"מ בין שתי הדרשות הוא לגבי קדשי הגבול (תרומה), שאם לומדים מהפסוק "ברך ה' חילו", הרי שלא ניתן ללמוד אלא לעבודה בבית המקדש (כי המשך הפסוק הוא ישימו קטורה באפיך, וכליל על מזבחך) ורק אם לומדים מהפסוק 'הכהן אשר יהיה בימים ההם' ניתן ללמוד גם לתרומה.

לעומת זאת הרמב"ם (תרומות י, יב) לגבי תרומה כותב שכהן שאוכל ונודע לו שהוא בן גרושה ובן חלוצה פטור מחומש, וחייב בקרן, "ואם היה ערב פסח... פטורין מלשלם מפני שזמנה בהול".

כסף משנה מבאר שלדעת הרמב"ם שני תירוצי הגמרא לא חולקים, התירוץ הראשון שדיבר על אדם שגילה שהוא בן גרושה וחלוצה בא לפטור מהחומש, ואילו התירוץ השני בא לפטור גם מהקרן.

מרכבת המשנה (שם) לא מקבל את הסבר הכסף משנה, וכותב שאכן לפי התירוץ הראשון בגמרא כשהתברר שאינו כהן, הוא פטור גם מהקרן, בגלל שאכילת תרומה נקראת עבודה, אלא שהרמב"ם לא פסק כתירוץ זה, אלא כתירוץ השני בגמרא שבערב הפסח זמנו בהול. ובאמת לתירוץ הראשון היה הדין שפטור גם מקרן אלא שהרמב"ם לא פסק כך.

הוא מביא ראייה מדברי הרמב"ם (ביאת מקדש ו, י) שפוסק לגבי עבודה בבית המקדש, שכהן שעובד בבית המקדש והסתבר שהוא בן גרושה עבודתו כשירה, ויתירה מזאת, אפילו אם החלל יודע שהוא חלל, ובמודע עבד שלא כדין, עבודתו כשרה. אם אכן טעם הפטור לשיטת הרמב"ם הוא בגלל שבדיעבד האכילה שלו נחשבת אכילה של כהן, אם כן צריך לפטור גם באופן שכבר ידע שהוא בן גרושה וחלוצה, כמו שכשעבד בבית המקדש אחרי שידע הוא בן גרושה וחלוצה עבודתו כשירה.

לכן מסקנתו שלרמב"ם לא לומדים בכלל מהפסוק שמובא בבבלי את הפטור והרמב"ם לא פסק שאדם שאוכל תרומה פטור כשיטת ר' יוחנן בירושלמי, שהרי הביא את הפסוק 'ברך ה' חילו', וגם הבבלי כוונתו רק לדמות תרומה לעניין זה שהוא חשב שהוא עושה מצווה ולכן פטור מחומש, אבל לא עלתה על דעתו לפטור מקרן בגלל 'ברך ה' חילו' שנאמר רק בקודשים.

אם כן ברור שלשיטת הרמב"ם אין מקום להשתמש בדין של 'חלל שעבד' אלא בעבודה, ולא בדבר אחר, כמו תרומה או פדיון הבן.

לכן גם בפדיון הבן כתב שבט הלוי (י, קצא) בשם עוד אחרונים שאם פדו אצל כהן ונמצא חלל קיים חיוב לפדות אותו מחדש, שהרי לא שייך לומר בכל דבר שאינו עבודה בבית המקדש שחלל נחשב כהן. ועוד  שגם בתרומה הגמרא רצתה לומר שחלל שאכל נחשב ככהן, רק בגלל שתרומה נקראת עבודה, ולא במתנת כהונה אחרת שאינה נקראת עבודה. (גם לפי דבריו יתכן שזו גם כוונת הירושלמי כשאמר קדשי הגבול, רק לתרומה, בגלל שהוקשה לעבודה, אמנם ברור שאין ללמוד מזה לדינים אחרים).  אמנם פתחי תשובה (יורה דעה שה, ה) הביא יד אליהו שמסתפק בזה, ולכן אומר שלא ניתן להוציא מכהן שהתגלה כחלל את כסף הפדיון.

סיכום: הגמרא  תירצה שני תירוצים להסביר את הסיבה שכהן שהסתבר שהוא חלל פטור מתשלומים, ואחד מהם הוא שבעצם הוא נחשב ככהן לעניין זה. הירושלמי הביא מחלוקת בדין זה אם זה רק בעבודת המקדש, או גם בדיני כהונה שאינם בבית המקדש. הרמב"ם פסק את הדין לעניין עבודה, אמנם לעניין תרומה יש מחלוקת בין הכס"מ למרכבת המשנה האם אכן הרמב"ם פסק את הדין הזה, או שיש לו סיבה אחרת לפטור את הכהן מתשלומי קרן.

לגבי פדיון הבן לפי הסבר מרכבת המשנה ברמב"ם פשוט שאין כל יסוד לומר שהפדיון מועיל כשפדה אצל כהן חלל, אמנם היד אליהו שהובא בפת"ש אומר שזה ספק ואין להוציא את הכסף מהכהן.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר