שנת תשע"ד | שבת יום כיפור

חמדת הדף היומי: לחנך קטן על ידי דבר אסור

המשנה (פז ע"א) אומרת שיתום ששחטו עליו שני אפוטרופסים את הפסח, יאכל מאיזה מהן שרוצה. ומבארת הגמרא (פח ע"א) שלמרות שבדרך כלל צריך להיות מנוי על פסח עוד לפני השחיטה, ולדעת על איזה פסח מנויים, לגבי יתום אנו דורשים "'שה לבית' - מכל מקום" (ומפרש רש"י: "איש בעל הבית יקחנו לכל בני ביתו, ואין צריך דעתן").

התוספות מפרשים שכוונת הגמרא בתירוצה לומר ש'שה לבית אבות לאו דאורייתא', ומדין תורה אין הקטן יכול להימנות כלל על הפסח, והתורה לא הכלילה אותו במנויים על קרבן הפסח, לכן גם אינו יכול לאכול ממנו. אלא שרבנן תיקנו שקטן יאכל כדי לחנך אותו במצוות.

והקשו התוספות איך מותר על מנת לחנך את הקטן להאכיל  אותו איסור, הרי אסור להאכיל דברים אסורים גם לקטנים (ספייה לקטן)? ותירצו ש"לא אסור אלא דומיא דשרצים ונבילות".

אבל במקום שיש "חינוך מצווה" מותר להאכיל לקטן דבר איסור.

המגן אברהם (שמג, ג) מביא את דברי ר' ירוחם (אדם וחוה, א, א) שמותר לתת לקטן לעבור איסור, אם המטרה היא לצורך מצווה, וכמו לתקוע בשופר בשבת, שהמשנה כותבת (ר"ה דף לב ע"ב לפי פירוש רש"י שם) שנותנים לקטנים לתקוע כדי לחנכם במצוות. וכנראה שזהו גם המקור לדברי התוספות. רעק"א (מערכה ח) מקשה עליו שאין דמיון בין המקרים, כי תקיעת שופר אסורה מדרבנן, ואילו אכילת פסח שלא למנוייו היא איסור דאורייתא? ואיך תוספות יכולים ללמוד להתיר איסור דאורייתא על ידי מצוות חינוך?

המנחת חינוך (ז, ה) מבאר שסברת התוס' היא שדין חינוך הוא רק בשביל שהקטן כשיגדיל ימשיך לקיים את המצוות, ולכן כל דבר שמותר לגדול לעשות, לא אסור לקטן מדין חינוך. אמנם האחיעזר (ג, פא אות כו) דחה סברא זו (שהובאה בתרוה"ד פו"כ סב), כי היא יכולה להיות נכונה רק אם מצוות החינוך היא מדרבנן, אז ניתן לפי טעם הגזירה להחליט מתי היא תקפה, אמנם מתוספות משמע שסברו שמצוות חינוך דאורייתא, ולכן לא ניתן לדרוש טעמא דקרא ולהוציא ממנו דינים. והגרז"ן גולדברג שליט"א (בכתב עת הלכה ורפואה עמוד רלא ורמג) תירץ את קושיית האחיעזר וביאר שזה לא נחשב טעמא דקרא, כי לא יתכן שהתורה תאסור לקטן משהו רק בגלל קטנותו, וכמו בציצית שאצל גדול שיש מצווה יכול ללבוש כלאיים ועשה דוחה לא תעשה, מסתבר שגם לקטן מותר, אף שאין לו מצווה. וכן קטן כהן שמת אביו, לא יעלה על הדעת שבגלל שאין לו מצווה להיטמא, יהיה אסור לו להיטמא, כי אסור לו מדין חינוך להיטמא למת. לפי זה הוא כותב שאם לא נמנה הקטן על הפסח יהיה אסור לקטן לאכול מהפסח, כי זה אסור גם לגדול.

האחיעזר מביא את העמודי אור שמבאר שלדעת תוספות מותר להאכיל לקטן דברים אסורים באיסור שנובע ממצוות עשה, כמו אכילת פסח שלא למנוייו, ואין זה דומה לאיסור נבילות שהוא איסור לאו, ולכן אסור להאכיל נבילה לקטן גם לצורך חינוך. האחיעזר דוחה את דבריו מהגמרא ביבמות (דף קיד שעוסקת באיסור הספייה לקטן) שכתבה שיש איסור להאכיל לקטן תרומה טמאה, ולמרות שהאיסור הוא איסור 'עשה', ולכן ברור שאין זו כוונת התוס'.

מדברי תוס' אלו למדו האחרונים היתרים מיוחדים בדיני חינוך:

א.    חתם סופר (או"ח א, פג) למד מהתוספות שמותר להכניס שוטה למוסד שבו יהפכו אותו לבר דעת, ומחויב במצוות, גם אם במוסד זה אוכלים נבילות וטריפות. מדבריו נראה שהבין שסברת התוספות היא שלא נאמר איסור להאכיל קטן איסור, אלא אם כן המטרה היא לעשות עבירה בכך, אבל אם נותנים לו בכוונה שיעשה מצווה על ידי זה, התורה כלל לא אסרה, ולכן ניתן ללמוד מזה גם כאן (לא כהסבר המנחת חינוך שבגלל שזה מותר לגדול, מותר גם לקטן).

ב.   רעק"א (שו"ת קמא סי' טו) דוחה מישהו שסבר שמותר לתת לקטן להביא סידור לבית הכנסת גם במקום שאין בו עירוב, כיון שיש בזה מצווה, שהרי הותר לקטן לעשות עבירה רק לצורך חינוך למצווה שהוא עצמו מקיים, ולא לצורך קיום מצווה של מבוגר. אבל באמת לצורך עצמו מותר לתת לו להביא את הסידור לבית הכנסת.

ג.   הר צבי (יור"ד (רלד) למד מזה שאולי מותר למחוק את הלוח למרות שכתוב עליו שם ד' (בעז"ה) כיון שזה לצורך חינוך. וכתב שיש לדחות שבפסח הקטן מבצע את העבירה, ולכן משום חינוך מותר, אך לא מצאנו שלגדול מותר לעבור עבירה על מנת לחנך את הקטן.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר