שנת תשע"ד | שבת פרשת וארא

פרשת השבוע: נָשָׂאתִי אֶת יָדִי = תקיעת כף

פרשתנו פותחת במעמד התגלות למשה רבנו, מעמד מיוחד בו נצטווה משה ללכת אל בני ישראל ולבשר להם על גאולתם ועל חזרתם לארצם.

(השאלה, אם מעמד זה קדם למעמד ההתגלות בסנה או שהוא מאוחר לו נדונה בעבר בדברינו לפרשת שמות תשס"ה).

במסגרת מעמד זה משתמשת התורה בביטוי מיוחד:

"וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי יְקֹוָק" (שמות ו' ח).

חז"ל ובעקבותיהם הראשונים קושרים את נשיאת היד למשמעות של שבועה. וז"ל הפסיקתא זוטרתא: "אין יד אלא שבועה" (שמות פרשת בשלח פרק יז), ובעקבותיה גם רש"י, אבן עזרא ורמב"ן.

ר' חיים פלטיאל [תלמיד חבר של המהר"ם מרוטנברג] מוסיף לשבועה את עניין תקיעת הכף: "ולכך בני אדם שנותנים תקיעת כף של ימין אין לו התרה דנשבעין בתורה דה' אצבעות שביד כנגד ה' חומשי תורה וה' אצבעות של זה וה' אצבעות של חבירו הוא נגד י' דברות". לפי הדגשתו, דבר שנעשה בתקיעת כף, אי אפשר לחזור ממנו ואין לו התרה.

ביטוי מיוחד זה, "נָשָׂאתִי אֶת יָדִי", מופיע בתנ"ך כולו תמיד בהקשר להבטחה לעם ישראל - צאצאי אברהם יצחק ויעקב, על ארץ ישראל. לעתים בצורה חיובית כמו בפרשתנו או בנבואות הנחמה של סוף ספר יחזקאל:

"לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְקֹוִק אֲנִי נָשָׂאתִי אֶת יָדִי ....וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא" (ל"ו ז-ח)

"וּנְחַלְתֶּם אוֹתָהּ אִישׁ כְּאָחִיו אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לְתִתָּהּ לַאֲבֹתֵיכֶם" ( מ"ז יד).

לעתים, ביטוי זה מופיע בצורה שלילית, כמו למשל בענין חטא המרגלים:

"בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל פְּקֻדֵיכֶם לְכָל מִסְפַּרְכֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם עָלָי: אִם אַתֶּם תָּבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לְשַׁכֵּן אֶתְכֶם בָּהּ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן" (במדבר י"ד כט-ל)

או בנבואות הפורענות והתוכחה של יחזקאל:

"גַּם אֲנִי נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָהֶם בַּמִּדְבָּר לְהָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם וּלְזָרוֹת אוֹתָם בָּאֲרָצוֹת" (כ' כג).

גם בתהילים נוקט המשורר ברוח קדשו, באותה לשון בהקשר של חטא המרגלים:

"וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה לֹא הֶאֱמִינוּ לִדְבָרוֹ... וַיִּשָּׂא יָדוֹ לָהֶם לְהַפִּיל אוֹתָם בַּמִּדְבָּר" (ק"ו כד-כו).

ננסה להסביר, מדוע? יתכן מאוד ויש בכך מסר מאוד חשוב!

הקב"ה הבטיח את ארץ ישראל לעם ישראל. הבטחה זו, גובתה בשבועה שחיזקה מאוד את הזיקה בין עם ישראל וארצו ונתנה לה עומק אין סופי מצד אחד, וקשר עליון מצד שני (עיינו בדברי הרמב"ן שהוזכר לעיל על הביטוי בו אנו עוסקים). אבל, לשבועה זו גם היבט נוסף, היא מחייבת את שני הצדדים, כמו תקיעת כף=נשיאת יד. היא מחייבת את עם ישראל לדבוק בארצו, לישב אותה, להפריח את שממותיה ולכסוף אליה תכלית הכוסף בהעדרו ממנה. לכן, כל מצב של "מאיסה בארץ חמדה", יש לו משמעות חמורה והוא מעין הפרת השבועה ואי עמידה בהתחייבות שניתנה עליה תקיעת כף. נשיאת היד הייתה הדדית והיא מחייבת את שני הצדדים.

גם כאשר יש קשיים, נזכור מצד אחד את השבועה שנשבע הקב"ה, אבל נזכור גם את הקשיים הגדולים שעמדו בפני אבותינו במשך מאתיים השנים האחרונות, כשהחלו גלי העליה המבורכים של חזרתנו לארצנו. קשיים שבני דורנו אינם מסוגלים אפילו לדמיין. למרות הכל, הם עלו ארצה נאחזו בה, נלחמו עליה ולא הפרו את התחייבותם.

 נשתדל ללכת בדרכם ולהמשיך לדבוק ב'ארץ חמדה',להקים בה חברת מופת במדינה יהודית ודמוקרטית, עצמאית ומתוקנת.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר