שנת תשע"ד | שבת פרשת תרומה

חמדת דף היומי: מהי מצוות אהבת ה'?

בגמרא (יומא פו ע"א) מובא: "ואהבת את ה' א-להיך (דברים ו, ה) – שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו - אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה. אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלמדו תורה - ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר 'ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר' (ישעיהו מט, ג)".

מדברי הגמרא עולה, שאופן קיום מצוות אהבת ה', אינו כשאר מצוות:

א. בשאר המצוות המעשה ברור ומוגדר, כגון נטילת תפילין, לבישת ציצית וכדו', ואילו כאן הדרישה היא

    כללית 'קורא ושונה וכו', ולא מפרטים כמה ואיך יש לקרוא ולשנות.

ב. בשאר המצוות הדגש הוא על האדם שעושה את המעשה, הוא פועל וצריך "לצאת ידי חובה", באופן בלתי תלוי בסביבתו. ואילו כאן עניינה של המצווה הוא "שיהא שם שמים מתאהב על ידך" - לא מספיק     שהאדם יעשה ויפעל, אלא המבחן הוא ביחס להשפעת מעשיו על החברה שבה הוא חי ויחסה לתורה.

בספרי (דברים,לב) נראה כיוון שונה למצוות אהבת ה':

"ואהבת את ה' א-להיך, אהבהו על הבריות כאברהם אביך, כעניין שנאמר (בראשית יב, ה) ואת הנפש אשר עשו בחרן, והלא אם מתכנסים כל באי העולם לבראות יתוש אחד, ולהכניס בו נשמה, אינם יכולים אלא מלמד שהיה אברהם אבינו מגיירם, ומכניסם תחת כנפי השכינה".

העיקרון של המצווה, "אהבהו על הבריות", דומה לדברי הגמרא שראינו לעיל, אך כאן ישנו מעשה ברור ומוגדר – גיור. ובפשטות, אדם מצווה בצורה אקטיבית לעסוק בהפצת דבר ה' לאחרים הרחוקים מהעניין, ולקרבם תחת כנפי השכינה.

אמנם בפסקה שלאחריה (שם, לג) עולה שמצוות אהבת ה' עניינה שונה בתכלית מהבנת הגמרא ביומא:

"והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, רבי אומר למה נאמר, לפי שנאמר ואהבת את ה' א-להיך בכל לבבך, איני יודע כיצד אוהבים את המקום, תלמוד לומר והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך - תן הדברים האלה על לבך, שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם, ומדבק בדרכיו". מדברי הספרי האלו עולה, שהמוקד של מצוות אהבת ה' הוא באדם עצמו, והיא נעשית בשלושה שלבים: אדם שם על לבבו את דברי התורה, ומתוך כך מגיעה להכרת ה', והתוצאה של התהליך היא שהאדם דבק בדרכי ה', ולא מובא כאן כלל עניין ההשפעה על הסביבה. 

נראה שהמפתח להבנת הדברים טמון בדברי הרמב"ם (ספר המצוות, עשה ג), שמבאר שישנם שתי צדדים במצוות אהבת ה', אך ישנו קשר הדוק ביניהם. מחד, "שצוונו לאהבו יתעלה וזה שנתבונן ונשכיל מצוותיו ופעולותיו עד שנשיגהו..." – וזו פעולת האדם בעולמו האישי, הפרטי. מאידך, "מצוה זו כוללת גם כן שנדרוש ונקרא האנשים כולם לעבודתו יתעלה ולהאמין בו...". אולם אין מדובר בשני חלקים נפרדים, אלא כמו כשאדם אוהב את פלוני, הוא משבחו בפני אנשים ורוצה שהם יאהבו אותו, כך גם "כשתאהב הא-ל באמת, כמה שהגיעה לך מהשגת אמיתתו, הנה אתה בלא ספק תדרוש ותקרא הכופרים והסכלים לידיעת האמת אשר ידעת אותה..." (שם). ולכן הספרי מציין את הדוגמא של אברהם שגייר בחרן - אברהם נקרא "אברהם אוהבי", ולכן דווקא הוא – "לגודל השגתו דרש האנשים אל האמונה מחוזק אהבתו..." (שם). אופן ההשפעה של האדם על אחרים, משולה למילוי כוס - האדם ממלא את הכוס וכשהיא מגיעה למילויה, היא מתחילה להישפך על סביבותיה. כך האדם מתמלא, ומתוך כך פונה להשפיע על אחרים.

במבט עמוק יותר, נוכל לראות שיש כאן מעין סגירת מעגל. הרמב"ם (יסודי התורה פ"ב ה"ב) מבאר "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו (=של הבורא) שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול...". ראשית דרכו הרוחנית של אדם הוא בהתבוננות על הנבראים, וסיומה הוא בבריות שאומרות עליו "אשרי אביו שלמדו תורה..." (יומא פו ע"א), ונוצר אצלם רצון להדבק ולהתקדם בעבודת ה', ותורתו. וזהו סימן לעבודת ה' העצמית של האדם, ולהתקדמותו בה, כאשר הוא משמש כמודל לחיקוי לחברה, ופועל לקדמה. ובנוסף, יש בכך גם הכרת הטוב כלפי הברואים, שבזכות ההתבוננות בהם הוא החל את החיפוש והדרך לעלות במדרגות אהבת ה', וכעת הוא מסייע להם בהתקדמותם שלהם.

סיכום: מהגמרא (יומא פ"ו ע"א) עולה שמצוות אהבת ה' שונה משאר מצוות:

א. אין מעשה מוגדר כמו תפילין וכדומה, אלא דרישה כללית 'שיהא שם שמים מתאהב על ידך'.

ב. המוקד בהשפעה על הסביבה ולא באדם עצמו. אך מהספרי (דברים לב) עולה שישנו מעשה מוגדר והוא לגייר ולהכניס תחת כנפי השכינה. ובנוסף (שם לג) המגמה באדם עצמו שמתבונן בברואים ומגיע להכרת ה' ודבקות בדרכיו, ולא בהשפעתו על החברה.

ישנם כמה כיוונים להבנת היחס בין המקורות:

1. מהרמב"ם (ספר המצוות עשה ג) עולה שמצוות ה' כוללת שני צדדים אלו – אישי וחברתי, אך ישנו קשר הדוק ביניהם, שמתוך שהאדם מתמלא באהבת ה' הוא רוצה שגם אחרים יגיעו למדרגה זו, ופועל לכך.

2. מהרמב"ם (יסודי התורה פ"ב ה"ב) נראה שמדובר בשני שלבים בעבודת ה', בתחילה האדם מתבונן בברואים ומגיע לאהבת ה', ובסוף הוא מגיע לדרגה שהבריות מתבוננות בו ונוצר אצלם רצון להתקדמות בעבודת ה', וזהו סימן להתקדמות האישית של האדם.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר