English | Francais

Search


שנת תשע"ד | שבת פרשת דברים

חמדת חינוך: היום בו כבתה השמש

הרב יוני לביא, מנהל מוקד "חברים מקשיבים" לנוער

בשביל העם האמריקאי ה-11 בספטמבר איננו 'סתם עוד יום' בלוח השנה. זהו הרגע בו שום דבר איננו עוד כמו שהיה. בסך הכול שני בניינים שנמחקו מעל פני האדמה וציירו מחדש את קו האופק של ניו-יורק, אבל המשמעות של הטרגדיה חורגת בהרבה מהאירוע המקומי שלה. לא מדובר אפילו במותם של ארבעת אלפים האנשים שהתאדו בין רגע בכדור אש בוער ולא הותירו לבני משפחתם אפילו קבר מסודר לבוא ולבכות עליו.

ה-11 בספטמבר הוא הרגע בו השטן בכבודו ובעצמו יצא לפתע ממסתורו החבוי, חשף את פניו האפילות, ובשנייה אחת הנחית את להב גרזנו על צווארה של העיר השלווה, מותיר אחריו שובל שחור של הרס וחורבן. עם קריסת הבניינים שחיברו בין הארץ לשמים, קרסה גם האופטימיות, השמחה השוטפת, והתמימות הנאיבית של אמריקה כולה. הקרקע הבטוחה והיציבה שתחת רגליה של מלכת האומות רעדה ונזרעה סדקים גדולים.

שום דבר לא יהיה עוד כמו שהיה.

 

הסיוט שלא נגמר

גם לנו, היהודים, יש יום אחד כזה. אך עוצמת החורבן שארע בו גדול פי כמה וכמה.

תשעה באב.

יום מיוחד של פורענות, בו השטן ומלאך המוות חברו יחד, והצליחו לשגר את חיצי הרעל שלהם היישר לתוך ליבו של עם ישראל.

אלא שאנחנו מגדירים את הטרגדיה באופן שגוי כשאנו מתארים אותה כ'חורבן הבית', כאילו מדובר באובדן של... בניין. זו כמעט משימה בלתי אפשרית להסביר במילים את החיסרון של דבר שמעולם לא זכינו לחוש ולחוות את עוצמת קיומו, אבל צריך להבין שעולם ללא בית-המקדש, אינו עולם שחסר בו בניין נפלא אחד. עולם ללא בית-המקדש הוא עולם שונה לחלוטין. כי המקדש היה הצינור שחיבר בין העולמות הרוחניים, הגבוהים ביותר, לבין העולם החומרי, הגס, שלנו. עבודת המקדש הייתה הליך רוחני מורכב שבזכותו היה צינור זה פתוח ופעיל. הנוכחות האלוקית שרתה בבניין ובכל אשר בו. כשבית-המקדש חרב, נעלמה אותה נוכחות אלוקית מן העולם כולו. היה זה אובדן אמיתי וצורב, ממש כמו מוות. העולם כולו התנודד על צירו, וכוח המשיכה שלו כלפי מטה אל התהום, נעשה מאז חזק יותר. כמה שונה העולם שבו אנו חיים כיום! כשבית-המקדש חרב, נצמדה אלינו בעיקשות האשליה של העדר אלוקים מעולמנו, ונתלתה מעלינו כמו ערפל נצחי. בעולם זה, שבו אלוקים נסתר מאיתנו ולא מתגלה לנו, אנו נאחזים בהוכחות לקיומו של אלוקים, כמו דגים שמתווכחים על קיומם של המים. אנו מחונכים 'להאמין' במה שבעבר 'ידענו'. אנו מתאמצים לחוות, באמצעות מדיטציות ותפילות, רגעים קצרצרים של נוכחות אלוקית, שבעבר השתזפנו לאורה. אנו שנולדנו לתוך עולם ללא נוכחות אלוקית מוחשית, מעולם לא חווינו את הזוהר הרוחני שקרן מאותו צינור, בית-המקדש. אנו חיים בעולם אפל וצר, שבו המציאות הגשמית נראית לנו כאמת המוחלטת, ואילו המציאות הרוחנית נשמעת לנו כבדיה חסרת שחר. אנו מנווטים בתוך סיוט בלי לדעת אפילו שאנחנו נמצאים בתוכו. תשעה באב, במובן מסוים, הפך את כולנו ליתומים.

בתשעה באב ובימים הסמוכים לו, כעבור עוד כמה מאות שנים, פוגרומים ושחיטות של מסעי הצלב שטפו את אירופה ואלפי יהודים עונו, נשחטו ונרצחו, ביניהם נשים ותינוקות בני יומם, רק מפני שהם...יהודים.

שוב, באותו יום ממש, ט' באב שנת 1492, כמאתיים שנה לאחר מכן, גירש פרדיננד מלך ספרד, מאות אלפי יהודים מארצו כשהם נאלצים להיתלש ממולדתם ומבתיהם, להותיר אחריהם את כל רכושם, ולהפוך לפליטים, רק מפני שהם...יהודים.

האם כל זה הוא מקרה?

"יום שנכפלו בו צרות", קראו לו חז"ל. שלושת אלפים שנה מאז תחילתו של הסיוט ומי יודע מתי זה ייגמר.

 

להשיג את הבלתי אפשרי

לחוות מוות של אדם קרוב זה דבר קשה. העובדה שהאובדן הוא סופי ושום דבר לא יחזיר את הגלגל לאחור וישיב לנו את אהובינו, רק מכבידה על ההתמודדות. אלא שתשעה באב שונה באופן מהותי אחד ממוות: האסון הוא הפיך. כפי שהצהיר הרב הראשי הראשון לארץ ישראל, הרב קוק: "בית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם [בין יהודים]; הוא יכול להיבנות מחדש רק בזכות אהבת חינם". החורבן שחווינו בתשעה באב הוא שיקוף של חורבן פנימי, שהמפתח לתיקונו נמצא בידיים שלנו.

אין בינינו אחד שלא מזדהה עם השאיפה הנעלה הזו. הבעיה היא שההגשמה שלה נראית לנו לפעמים כמעט כמו מדע בדיוני. כשאתה חושב על עתיד שבו כל היהודים יאהבו זה את זה, אתה שומע את הקול הריאליסטי בראש שלך, שאומר: "נו באמת, איפה אתה חי?! זה בלתי אפשרי".

אלא שכאן כל אחד צריך לשאול את עצמו בכנות:  מה אני מוכן לעשות כדי לשים קץ לכל האסונות הפרטיים שמתרחשים בעולם שאלוקים אינו מתגלה בו? עד כמה חשוב לי להחזיר את הנוכחות האלוקית לעולם ולפזר את הערפל המתמיד שאופף את חיינו? מה אני יכול לעשות כדי להוסיף עוד אחווה, סבלנות, הקשבה ונתינת מקום לשני גם אם הוא לא חושב בדיוק כמוני? במה אני יכול לתת יותר מקום לאמונה,לאהבה ולעין הטובה בתוך החיים הרגילים שלי?

אין לי ספק שהתשובה לשאלות הללו חיובית אם רק נזכור ונשנן לעצמנו שהדרך לכל הדברים הגדולים עוברת דרך הדברים הקטנים והחיים הפרטיים של כל אחד ואחת מאיתנו. איך נבנה את חיינו, במה נאמין וּלְמַה נחנך את ילדינו. אם רק נרצה באמת, אין דבר שלא נוכל לעשות כדי להפוך את האסון הנורא של תשעה באב על פניו.

לראש העמוד
הדפסת עמוד
שליחת קישור לחבר


Dedication

לע"נ הנערים

יעקב נפתלי פרנקל,

גיל-עד מיכאל שאער

ואייל יפרח הי"ד


לע"נ

 מרת סוזי (שרה)

ונגרובסקי ע''ה

נלב"ע י' בתמוז תשע"ד

 

לע"נ

הרב אשר וסרטיל ז"ל

נלב"ע ט' בכסלו תשס"ט

 

לע"נ

רבי יעקב

בן אברהם ועיישה

וחנה בת יעיש ושמחה

סבג ז"ל

 

לע"נ

ר' מאיר בן יחזקאל שרגא

ברכפלד ז"ל

 

לע"נ

הרב יוסף מרדכי שמחה שטרן ז"ל

נלב"ע כ"א אדר א' תשע"ד

 

לע"נ

מר שמואל שמש ז"ל

חבר הנהלת ארץ חמדה

נלב"ע י"ח בסיון תשע"ד

 

site by entry.
ארץ חמדה - מכון גבוה ללימודי היהדות, ירושלים ע"ר © כל הזכויות שמורות | מדיניות פרטיות. | תנאי שימוש באתר.