שנת תשע"ד | שבת פרשת כי תצא

פרשת השבוע: כבוד האדם

פרשתנו משופעת בנושאים הלכתיים רבים. הפעם נעסוק בנושא, שנראה במבט ראשון בבחינת "הלכתא למשיחא", אבל לא כך הם הדברים.

שנים מן הפסוקים בפרשה, עוסקים בחובה לשמור על כבוד האדם גם אם הוא פושע והוא נתחייב בעונש החמור ביותר בבית הדין, עונש מוות. במקרה זה, העונש כולל גם תליה (בסוגיא בסנהדרין מה /מו דנים חז"ל בפרטי הלכה זו).

התורה מזהירה:

"וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ: לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה" (דברים כ"א כב-כג).

מדובר על תליה לזמן קצר (כנראה חלק מהליך הכפרה וההרתעה) תוך שמירה על כבודו ואי ביזויו של התלוי. התורה מזכירה לנו כי גם המוענש נברא בצלם אלקים, כל בזיון מיותר הוא פגיעה כביכול כלפי מעלה, ח"ו. 

האזהרה "וְלֹא תְטַמֵּא אֶת  אַדְמָתְךָ" מופיעה רק פעמיים בכל התורה כולה. בנוסף על האזהרה בפרשתנו נפגשנו באזהרה זו גם בסוף ספר במדבר. שם מצינו:

"וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת כִּי מוֹת יוּמָת: וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ ... וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ: וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי יְקֹוָק שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר ל"ה לא-לד).

בפרשיה זו הכיוון הפוך. התורה איננה מאפשרת ויתור למי שנתחייב עונש מוות. השארתו של הרוצח על פני האדמה מחניפה ומטמאת את הארץ. המרת עונש המוות של הרוצח בקנס כספי או גלות אסורה בהחלט. כשם שהתעללות בגויות או ביזוי המת בהשארתו תלוי מחניפה ומטמאת את הארץ, כך גם הוויתור לרוצח מחניף ומטמא. אין צורך להוסיף כי אם הוויתור לרוצח מחניף ומטמא, ברור שרצח עצמו גורם לכך פי כמה וכמה. כידוע "לא תרצח" מופיע בעשרת הדיברות והוא אחד משלשת העברות החמורות ולכן גם בית הדין מעניש בעונש מוות רק לעתים רחוקות ביותר. היחס לחיי אדם והזהירות בנושא זה, הם מאבני היסוד של תורת ישראל.

ההדרכה המלאה והמקיפה של התורה כוללת את שתי ההלכות גם יחד. למרות האמור לעיל, לעתים יש צורך להרוג ולקחת נפש של אדם, אם בגלל שנתחייב מיתה בבית הדין ואם בגלל שהשתתף במלחמה כנגד עם ישראל וכחלק מהמלחמה היה צורך להרגו.

ויתור ואי הריגה בשני המקרים אסור ומטמא את הארץ. מאידך גיסא ביזוי המת והתעללות בו גם הוא אסור והמעבר על איסור זה גם הוא עלול לטמא את הארץ. 

דווקא בימים אלה, שברחבי המזרח התיכון רבו הרוצחים וחוטפי הגופות, רבו המתעללים בחיים או במתים, הרימו ראש אנשי הכנופיות השפלות - אנשי חמאס, דעאש, חיזבאללה ושאר מרעין בישין, שאינן מכירים כלל וכלל בערך שנקרא כבוד האדם, בולט עם ישראל ובולט צבא ההגנה לישראל לטובה מעל ומעבר, למרות כל הניסיונות להכפישו.

הבה נתפלל כי נזכה לקיים את שני הציוויים, נפגע בכל אויבי ישראל

 הקמים עלינו ונשמור על רמתו המוסרית הגבוהה של צבאנו.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר