שנת תשע"ה | שבת יום כיפור

חמדת החינוך: 'לסלוח לאלוקים'?!

רבי לוי יצחק מברדיטשוב הגיע לתפילה בליל יום הכיפורים. הוא השתהה שם שעה ארוכה אך לא פתח באמירת "כל נדי". בקרן זווית הבחין באדם היושב על הארץ ובוכה. "מדוע אתה בוכה בכי כה מר?", שאל אותו. השיב לו היהודי: "רבי, איך לא אבכה?! בשנה שעברה היה לי כל טוב ועכשיו אני בודד וגלמוד, חסר כל ושבור נפש. ואם תחשוב רבי, כי נענש אני על חטאיי ומעשיי הרעים, הרי טעות בידך. כל עני זכה לצדקה מידי. כל עובר אורח זכה לאכול על שולחני. כל רעב יצא מביתי שבע, וגם אשתי התנהגה במסירות נפש ובנדיבות עוד יותר ממני. היא היתה סובבת בדרכים, אולי תמצא יהודי רעב שצריך להאכילו או יהודי עני שצריך להלבישו. ועכשיו בא היושב במרומים, חולל שריפה ששרפה את ביתי והשמידה את כל אשר לי. ולא הסתפק בכך בורא העולם, ולקח את אשתי, שמתה בדמי ימיה. וכך נשארתי ללא אישה, בחוסר כל ושישה יתומים קטנים על צווארי. אך לא זאת בלבד, אלא סידור עבה היה לי שבו היו מסודרים כל הפיוטים והתפילות לפי סדר התפילה ואני התמצאתי בו ולא הייתי צריך לחפש את התפילות ולאבד את דרכי בשעת התפילה. גם סידור זה עלה באש עם ביתי. וכי איך אני יכול לסלוח לאלוקים?!".

ביקש הרבי מן החסידים לחפש בבית המדרש שמא יש שם סידור כזה. חיפשו ומצאו ונתנו את הסידור לאיש. ישב האיש והיה מדפדף בדפים דף אחר דף ובודק אם אכן ערוכים הפיוטים והתפילות כפי שהיו בסידורו. חלפה שעה תמימה עד שהאיש גמר לדפדף ואז שאלו הרבי: "נו, ועכשיו אתה סולח לו?".

אמר האיש: "כן, עכשיו אני סולח".

ניגש הרבי אל התיבה ופתח בתפילת "כל נדרי".

(על פי "היכן גר הא-לוהים?", אדיר כהן)

סימני שאלה מטרידים

את הסיפור המדהים הזה קראתי לראשונה בעודי ילד. כבר אז הרגשתי איתו לא בנוח. 'לסלוח לאלוקים'?! איזה מין ביטוי חצוף זה... ככה לא מדברים לריבונו של עולם! חוץ מזה, מדבריו של אותו יהודי נראה שמה שהיה לו קשה יותר מכל, זה לא שריפת ביתו וכילוי כל רכושו, ואפילו לא פטירת אשתו האהובה. הסידור! אובדן הסידור היה לו המכה הקשה מכולן. האומנם ספר ישן עולה בחשיבותו על אשת נעוריו ועל כל אשר לו?! והשאלה האחרונה והגדולה מכולן – ברגע שקיבל סידור דומה תמורת זה שאבד ממנו, ראו זה פלא – הוא מוכן לסלוח לאלוקים על הכול. הכיצד?! וכי כל ייסוריו נעלמו ברגע שידע להתמצא בקלות בתפילה ולמצוא את הפיוטים והמזמורים כפי הרגלו?!

אַיֶכָּה?!

בימי קדם היה האדם חלש ופגיע מאוד. פגעי מזג האוויר עשו בו שָמוֹת, מחלות קלות היו מסוגלות להכריע אותו, ותנאי החיים היו לא פעם קשים מנשוא. במצב שכזה האמונה באלוקים קלה ביותר. כל-כך הרבה דברים בהתנהלות המציאות אינם מובנים לך, אתה מרגיש כה קטן וחסר אונים. האמונה בכוח עליון והישענות עליו בציפייה שיגן עליך ויושיע אותך ממש מתבקשת.

בעידן המודרני, לעומת זאת, האתגר קשה הרבה יותר. הטכנולוגיה המתפתחת מאפשרת לאדם לגמוא מרחקים ולהגיע להישגים שבעבר אפילו לא חלם עליהם. פגעי מזג האוויר כבר לא עושים עליו כמעט רושם, הוא פיתח תרופות שהביסו את מרבית המחלות, והידע המדעי שבידו נותן פתרון לרבות מחידות היקום. האם עדיין יש מקום לאלוקים בחייו? האם ממרום מושבו יצליח לזהות שעדיין יש מי שנמצא מעליו ולהכפיף את ראשו בפניו? האם יצליח להבין שדווקא עכשיו, כשעוצמה כה אדירה נתונה בידיו הוא חייב יותר מתמיד את קנה המידה המוסרי-הערכי-המוחלט שאלוקים מעניק לו?

כשאלוקים לצידך

הסידור בסיפור שפתחנו בו הוא הרבה מעבר לספר תפילות. הוא מסמל את ערוץ הקשר של אותו יהודי לאלוקים. כשהערוץ הזה פתוח, כשאלוקים נמצא לצידו, יש לו את הכוח להתמודד עם הכול. כשהוא מאבד אותו, גם הדבר הקטן ביותר עלול להכריע אותו. "וַאֲנִי אָמַרְתִּי נִגְרַשְׁתִּי מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ אַךְ אוֹסִיף לְהַבִּיט אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ" אמר יונה הנביא ממעמקי המצולות, לפני אלפי שנים, והדברים נכונים ורלוונטיים היום יותר מתמיד. אם חשבנו שהתפילה נועדה כדי שנבקש שהצרות שלנו יסתלקו, אולי בכלל צריך לעשות סוויץ' במחשבה ולהבין שייתכן שההפך הוא הנכון. הצרות הגיעו כדי שנזכור אותו ונתפלל אליו... האמונה באלוקים אינה פתרון קסם שמעלים ברגע את הצרות, וביטחון בה' אין משמעותו שהכול יסתדר לפי הדימיונות הורודים שלנו. הסידור, האמונה, הקשר לאלוקים – הם הכור הגרעיני שמזרים כוחות חיים ושמחה להתמודד עם האתגרים והקשיים שהמציאות מזמנת לנו. ואולי עכשיו תגידו אתם, מדוע הסיפור שלנו מתרחש דווקא בערב יום הכיפורים, ואיך כל זה קשור לתשובה האישית שלנו בחודש אלול הזה?

 שנה שונה

השנה הזו הולכת להיות שונה.

אני יודע את זה. אני מרגיש את זה בפנים.

אני מאמין שזה גם לא תלוי דווקא בדברים גדולים ובמהפכים קיצוניים.

הכול מתחיל בדברים הפשוטים והזמינים.

צריך רק להאמין ולרצות.

וגם לקבל כמה החלטות קטנות.

כמו מה?

השנה אתן לעיניי לפגוש פחות אותיות על המסך ויותר על הנייר. יוטיוב ייאלץ לוותר על קצת זמן איכות איתי לטובת ערימת הספרים הגבוהה שהצטברה ליד המיטה שלי.

השנה אסתפק בשלוש מהדורות חדשות ביום ולא בשלושים. מתברר שמלאכת 'מצא את ההבדלים' בין מהדורה לחברתה הולכת ונעשית קשה יותר.

השנה לא אספר לוויז ש'איני הנהג' כשאני כן. לא ייאמן כמה קשה להתגבר על הפיתוי רק להציץ בסמס החדש שהגיע תוך כדי נהיגה. אבל מה לעשות, החיים יקרים מכדי להמר עליהם.

השנה אחליף את השלט התלוי מעל שולחני "אל תדחה למחר את מה שאפשר לדחות למחרתיים" במשפט אחר, עתיק אך מלא רעננות. "זריזים מקדימים למצוות", ולא רק למצוות.

השנה אחפש טוב יותר כדי למצוא בתוך עשרים וארבע השעות שקיבלתי בכל יממה, את מחצית השעה הנצרכת לטובת הדף היומי שכבר מתחיל להתגעגע אלי. הכמות הקטנה הזו מוסיפה איכות מיוחדת לכל היום כולו.

השנה אומר לאשתי שאני אוהב אותה ואתן לילדים שלי חיבוק חזק לפחות פעם ביום. אפסיק לבנות על זה שהם יודעים מעצמם שהם הדבר הכי יקר לי בעולם.

השנה לא אענה לטלפונים כשאני באמצע ארוחת ערב משפחתית, לימוד בחברותא או שיח זוגי. אם זאת את, אראלה, עשי טובה, תתקשרי שוב עוד חצי שעה. בסדר?

השנה לא אפספס את האנשים ה'שקופים'. את נהג האוטובוס והמאבטח, הטבח והקופאית. אזכור שכל אחד מהם הוא אישיות חיה עם רצונות ורגשות. גם הם זכאים להתייחסות והתחשבות ולפחות ל'בוקר טוב' לבבי.

השנה אני מקבל על עצמי להחמיא מכל הלב לאדם אחד לפחות פעם ביום, ופעם בחודש לעשות מעשה טוב גדול באמת מבלי לספר עליו לאף אחד.

השנה לא אגיע להדלקת נרות כל שבת עם הלשון בחוץ. אם כששבת נכנסת בארבע מצליחים להספיק בסופו של דבר את הכול, כנראה שגם כשהיא נכנסת בשבע יש אפשרות לעשות את זה, ולאו דווקא בשניה האחרונה...

השנה אוריד את המינון של הפיצות, הקולות ושאר מעדנים שעושים את דרכם לתוכי, ואתן מקום לסוגים אחרים של מזון קצת יותר טבעי. אם אצליח לצאת פעם בשבוע לריצת ערב זה בכלל יהיה נהדר.

השנה אסמן לי מראש רווק ורווקה שאני מכיר, ועד ראש-השנה הבא אעשה כל שביכולתי לדאוג שהם שיהיו נשואים. ארים טלפונים לבירור, אציע הצעות, וכמובן אתפלל עליהם מכל הלב.

השנה אתחיל במנהג חדש. במקום להגיע בקביעות לתפילה כמה דקות אחרי שהיא מתחילה ולצאת כמה דקות לפני הסיום, פשוט אהפוך את המצבים. 

השנה ארשה לעצמי לקחת קצת פסקי זמן מהסלולארי הצמוד, וארים לפעמים את העיניים לתכלת השמים הבהירה ולמה שמעליהם.

השנה, אני מבקש ממך ה', תן לי את הכוח להמשיך לגדול.

שאדע לאהוב את עצמי אבל לא לוותר לעצמי.

שאשמח במה שיש לי אבל לא אסתפק בו ואחתור תמיד קדימה.

שאזכור תמיד שאתה מאמין בי וסומך עלי ושאני כאן בשביל השליחות המיוחדת שנתת רק לי.

השנה הזו הולכת להיות שונה.

אני יודע את זה. אני מרגיש את זה בפנים.

שנה טובה!

המאמר יתפרסם בעלון 'גילוי דעת'

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר