|
 שנת תשס"ח | שבת סוכות ופרשת בראשיתמשפט והלכה - משפטי שאול / הלכה פסוקהפסק דין: תוקף צוואה שלא נכתבה כראוי / הרב חיים שלמה שאנן
עורך: הרב יואב שטרנברג
תיאור המקרה: אדם כתב צוואה ובה נכתב: "אני החתום מטה מצווה את אשר יעשה ברכושי אשר ישאר לאחר מותי כדלקמן: כל רכושי יקבלו לאחר מותי מר פלוני ומר פלוני. ולראיה באתי על החתום...". על הצוואה היה חתום הנפטר, ועוד שני עורכי דין דתיים, שהם אחים.
על פי בירור שנעשה בבית הדין, לא נמצאו קרוביו של המנוח הראויים ליורשו על פי הדין.
התביעה: המוטבים בצוואה מבקשים מבית הדין לאשר את הצוואה.
פסק הדין : בית הדין אישר את הצוואה.
הנימוקים: בית הדין קבע, שאין לצוואה זו מעמד של צוואת שכיב מרע. אמנם, נכון הדבר שהמצווה סבל ממחלה כרונית חמורה, והצוואה נכתבה חודש לפני מותו, כשהיה כבר בן 84. אבל היות שסוף סוף אין עדות על כך, אין לסמוך על כך שמת מחמת מחלתו. זאת כמבואר בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רנא סעיף ב): "מתנת שכיב מרע שאין כתוב בה שמתוך החולי הזה שצוה בו מת, ואין העדים מצויים לשאול להם, אע"פ שהרי זה המצוה מת הרי המתנה בטלה".
עם זאת, בית הדין קבע שיש לתת תוקף לצוואה כדין שטר מתנה, שהרי כל שטר צוואה הוא למעשה שטר מתנה. היות שהמנוח כתב את הצוואה בלשון 'יקבלו לאחר מותי פלוני ופלוני', שאינה מועילה בתורת מתנה, משום שהיא מתנה לאחר מיתת המצווה, נראה, על פניו, שאין לצוואה זו תוקף.
אלא שיש לומר, שהיות שבצוואה מצויין התאריך שבו נכתבה, יש לומר שהרי זו כמתנה מהיום ולאחר מיתה, מכח סברת רבי יוסי 'זמנו של שטר מוכיח עליו', וכפי שכתב השולחן ערוך (חושן משפט סימן רנח סעיף א): "שטר מתנה שכתוב בו שיקנה פלוני שדה פלונית לאחר מיתה, בין שהיה בשטר קנין בין שלא היה בו קנין, כיון שכתוב בו זמן ובזמן הזה חי היה הזמן מוכיח שמחיים הקנה לו (ואינו) זוכה אלא לאחר מיתה, שאילו היה בדעתו להקנות לו בשטר זה לאחר מיתה לא היה כותב בו זמן, לפיכך אף על פי שאין כתוב בו: מהיום ולאחר מיתה, קונה לאחר מיתה".
ואמנם, לכאורה יש להסתייג מכך, לאור דברי הרמ"א (שם סעיף ב): "אבל צוואה שלא נכתב בה זמן, רק לזכרון בעלמא, אין אומרים זמנו של שטר מוכיח עליו".
בנדון דידן המצווה כתב את התאריך רק לזכרון בעלמא, ולכן לא שייכת סברת 'זמנו של שטר מוכיח עליו'. אלא שהדבר אינו כן. שכן בראשית דבריו כותב הרמ"א: "והא דאמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו, היינו שצוה הנותן לכתוב זמן, או שצוה לעדים לעשות שטר מעליא".
בנדון דידן, הצמווה הזמין שני עורכי דין על מנת שינסחו את צוואתו, וברור שהתכוון לעשות 'שטר מעליא'. העובדה שעורכי הדין לא ניסחו את הצוואה כהוגן, אינה משנה את העובדה שהתכוון לעשות באופן המועיל, ולכן יש לומר שבמקרה כזה אומרים 'זמנו של שטר מוכיח עליו'. כן משמע גם מלשון הרשב"א (שו"ת המיוחסות לרמב"ן סימן ו) שהוא מקור דין זה: "שלא אמר רבי יוסי שזמנו של שטר מוכיח עליו, אלא משום דכתב הוא זמן בשטר או צוה לעדים לכתוב בו זמן. ואף אם תמצא לומר שאפילו לא צוה לעדים אלא שכתבו זה הזמן מעצמן, התם הוא לפי שהוא צוה לעשות לו שטר, מן הסתם יש לו לדעת שיכתבו בו זמן, שכך נהגו. וכל שלא מיחה בידם הוי כאילו צוה לכתוב באותו שטר זמן".
הרי, שכל שהציווי היה לעשות שטר, מן הסתם הכוונה לעשות שטר מעליא, באופן המועיל לצוואה, אף אם המצווה לא התייחס בפירוש לזמן.
על כן, יש לתת תוקף לצוואה מדין מתנה מהיום ולאחר מיתה.
נוסף על כך, יש לתת לצוואה תוקף, גם מדין מצווה לקיים דברי המת. בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רנב סעיף ב) נפסק: "מצוה לקיים דברי המת, אפילו בריא שצוה ומת, והוא שנתנו עכשיו לשליש לשם כך".
דהיינו, שחלות המצווה לקיים דברי המת היא רק כאשר המצווה השליש ביד אחר את הכסף קודם מותו. אמנם, דעת הרא"ה וראשונים נוספים, שגם בלא שהושלש הממון ביד אחרים, חלה המצווה לקיים דברי המת, והשולחן ערוך (חושן משפט סימן רנ סעיף כג) הביאה, וכדעתו פסק הרמ"א בתשובה (הובאה בשו"ת רע"א סימן קנ).
בשו"ת בנין ציון (חדשות סימן כד) דן במי שכתב צוואה שאינה כשרה על פי ההלכה, והירושה נמצאת ביד מנהל עיזבון, ויש יורשים ידועים, אלא שאין ידוע אם הם מעוניינים לקיים את הצוואה ולמחול על חלקם, או לא. וכתב, שמאחר ואין הכרעה ברורה בשולחן ערוך, וישנן דעות ראשונים, שאם מינה שלוחים לקיים צוואתו, אומרים 'מצווה לקיים דברי המת', אין מוציאים מספק מיד הזוכה, ואם הירושה ביד אפוטרופוס, כיוון שאין היורשים מוחזקים, אומרים מצווה לקיים דברי המת.
לאור זאת, בנדון דידן, שאין יורשים ידועים, ובוודאי שאינם מחזיקים בנכס, יש להעמיד את העזבון ביד המוטבים בצוואה.
יש עוד מספר טעמים נוספים לקיום הצוואה הנ"ל, ונסקור אותם בקצרה:
1. מכח המנהג ודינא דמלכותא דינא - הרדב"ז (שו"ת חלק אסימן סז) כותב שהמנהג הוא לקיים שטרות של ערכאות. ואמנם, אילו הדיון היה לגבי מנהג מסויים בנוגע לסדר הירושה, כגון מנהג שהבת יורשת בין הבנים, היה מקום לומר שלא אומרים בזה דינא דמלכותא דינא. אבל בנדון דידן לא מדובר במנהג לגבי ירושה, אלא במנהג לתת תוקף למתנה המנוסחת באופן זה:
אבל הכא אין אנו באים לדון אלא על המתנה אם היא מתנה או לא וכיון דמנהג המדינה הוא לקיים שטרי המתנות העולות בערכאותיהם מנהג מבטל הלכה ובלשון מתנה יכול להרבות לזה ולמעט לזה.
אלא שיש לציין, שבשו"ת מנחת יצחק (חלק ו סימן קסד - קסה) כתב, שאין אומרים על שטר צוואה שהוא שטר הקנאה דינא דמלכותא דינא, ואף אם היה בדבר ספקא דדינא, יש להעמיד את הירושה בחזקת היורשים. וכן כתב גם בשו"ת חתם סופר (חושן משפט סימן קמב).
2. דורשים לשון הדיוט - בתשובת הרד"ך (סימן כו) כתב: "כיון ששכיב מרע זה המצוה נתגדל בין הלועזים ומה שצוה צוה וכתב בלעז ובלשון לעז ומנהג הלועזים הוא שבכל צוואה שאדם כותב כותב אותו בלשון הנחה ולשון הנחה הוא היותר מעולה בשכיב מרע פשיטא שיש לנו לומר דאני מניח לפלוני ליתן קאמר שיש לנו ללכת אחרי לשון בני אדם ודרשינן לשון הדיוט... והתוספות פירשו וזו לשונם: 'היה דורש לשון הדיוט לשונות שלא תקנו חכמים לכתוב אלא הדיוטות הורגלו לכתוב היה דורש ואפילו לא נכתב כאילו נכתב דמי דאי דוקא כשנכתב מה היה דורש פשיטא שיש לן לקיים כמו שהתנה דהא לאו אסמכתא היא' עכ"ל. וא"כ בנידון דידן שהשכיב מרע המצוה מנהגו ולשונו כלשון הלועזים פשיטא שקנה מי שצוה להניח לו אפילו למאן דסבר דלשון הנחה לאו לשון מתנה היא והיינו טעמא כדכתיבנא".
דהיינו, שאך מה שלא נכתב בלשון השטר, כיוון שכך נוהג מי שרוצה לכתוב שטר מעליא, יש לנו לסופיף בלשון השטר את הדבר הראוי להכתב כדי שהשטר יהיה ראוי על פי דין, והרי זה דומה לשיטת הרשב"א שהובאה לעיל.
3. מדין אבדה - בשו"ת דבר אברהם (חלק א סימן כא) כתב, שאם יש לאדם חפץ, שבשום אופן אינו יכול ליטלו או להשתמש בו באיזושהי צורה, הרי זה הפקר כזוטו של ים. וכתב שאפילו אם לא נתייאשו הבעלים הרי זה יאוש. בנדון דידן, כפי הנראה לא תוודע לבעלים לעולם הזכות שיש להם בעיזבון, ואף אם תיוודע בעוד מספר שנים, הרי הנוהג במדינה כשאין יורשים בדרגת קירבה ראשונה ושניה, ואין צוואה, מופקעים הנכסים מן היורשים ועוברים לרשות האפוטרופוס הכללי, והרי זה 'אבודה מכל אדם'.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
