|
 שנת תשע"ו | שבת פרשת מסעיחמדת האינציקלופדיה התלמודית: הפרשה בהלכה -גלותכל ההורג נפש בשגגה - גולה ממדינה שהרג בה לערי מקלט, ומצות עשה היא, ועל בית דין להגלותו, והמצוה נמנית במנין המצות. גדרה של הגלות הוא בתורת כפרה, שהגלות מכפרת על חטא הרוצח. יש מהראשונים שכתבו שגלות אינה כפרה ממש, ומיתת הכהן הגדול בלבד היא שמכפרת עליו. דין גלות הוא כדיני נפשות, שאין דנים אותם אלא בבית דין של עשרים ושלשה. בתחילת משפטם של כל הרוצחים נחלקו תנאים, והלכה שבתחילה אחד הרוצח בשוגג ואחד מזיד מקדימים לברוח לערי מקלט, ובית דין מביאים אותו משם ודנים אותו, מי שלא נתחייב – פטרוהו, ומי שנתחייב גלות - מחזירים אותו למקומו. כשמחזירים את הרוצח בשגגה לעיר מקלטו מוסרים לו שני תלמידי חכמים, שמא יהרגנו גואל הדם בדרך. הגולה אינו יוצא מעיר מקלטו לעולם, ואפילו לדבר מצוה, או לעדות ממון ונפשות, ואפילו ישראל צריכים לו, וכן אינו יוצא להציל מיד הגוים, או מיד הנהר, או מן הדליקה ומן המפולת, ואם יצא הפקיר עצמו למיתה. מיתת הכהן הגדול מחזירה את הרוצח בשגגה מגלותו, לפיכך אמותיהם של כהנים גדולים היו מספקות לרוצחים מחיה וכסות, כדי שלא יתפללו על בניהם שימותו. רוצח שמת בעיר מקלטו ונקבר שם, ומת הכהן הגדול, מוליכים עצמותיו לקברי אבותיו. רוצח ששב לעירו אחרי מות הכהן הגדול, הרי הוא כשאר כל אדם, ואם הרגו גואל הדם נהרג עליו, שכבר נתכפר בגלותו. ונחלקו תנאים אם הוא חוזר לשררה שהיה בה קודם גלותו, כגון אם היה נשיא, או ראש בית אב וכיוצא, ולהלכה, אף שנתכפר אינו חוזר לשררתו, אלא הרי הוא מורד מגדולתו כל ימיו, הואיל ובאה תקלה גדולה זו על ידו. בזמן הזה אין גלות נוהגת, שאין עכשיו ערי מקלט ולהיכן יגלה, ועוד שכשם שאין דנים דיני נפשות בזמן הזה, כך אין דנים דיני גלות. [1] ו', טור' קכב-קלה.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
