דף הבית > עלון שבועי - חמדת ימים > ארכיון

שנת תשע"ו | שבת פרשת עקב

חמדת האינציקלופדיה התלמודית: הפרשה בהלכה - ברכת המזון

חז"ל דרשו מן הפסוק "וברכת את ה' אלקיך על הארץ הטובה", שיש לכלול בברכת המזון שלוש ברכות מדאורייתא: ברכת הזן, ברכת הארץ וברכת בונה ירושלים. בכל זאת מקובל שאת הברכה הראשונה, ברכת הזן, תיקן משה רבנו; השניה, ברכת הארץ - יהושע בן נון; והשלישית, ברכת בונה ירושלים תיקנוה דוד ושלמה. אין זאת אלא שתוכן הברכות כבר נקבע בהר סיני, עוד קודם שבאו יהושע, דוד ושלמה ותיקנו ברכות אלו. הם רק ניסחו את הברכות כפי שהן מופיעות בסידורינו.

כיון שהברכה הראשונה ניתקנה ע"י משה רבנו, תמוה הוא לכלול בתוכה פסוק שאמרו דוד המלך: "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון" (תהל' קמה,טז). ובכל זאת, הרי חלק מפסוקי ספר תהילים, ואף מזמורים שלמים נאמרו כבר לפני דוד המלך ע"י קודמיו. והראייה שהנוסח הוא: "כאמור פותח את ידך", ולא: ככתוב פותח את ידך.

כאמור, מעיקר הדין היה הנוסח של שלוש הברכות שונה מזה שבידינו, ואדם היה יוצא חובת הברכה גם אם היה אומר בארמית: "בריך רחמנא מלכא מאריה דהאי פיתא". לפי זה ייתכן שאדם השר בזמירות שבת "צור משלו אכלנו", המכיל בתים המקבילים לברכות שבברכת המזון (הזן את עולמו... בשיר וקול תודה... רחם... יבנה המקדש), כבר יצא ידי חובתו. שמא צריך אדם לכוון בעת שהוא מזמר זאת, שלא לצאת ידי חובתו, ויעשה זאת רק כשיברך ברכת המזון כתיקונה.

ע"פ הערך ברכת המזון בכרך ד

ישוב ששמו שם גנאי

כמו בימינו, גם בימי חז"ל תלו על לוח המודעות של בית הכנסת ב'רחוב', ישוב הסמוך לבית-שאן, רשימה של הכשרים - מה מותר לאכול ומה אסור. אלא שבימינו עשויות המודעות מניר, ובימיהם היתה זו כתובת פסיפס ענקית, שעליה דרכו ובוודאי את תוכנה למדו.

לא הרחק משם, תחומה של העיר צור, שברובו ישבו נוכרים. ואם ישבו שם יהודים, הרי היה זה מחוץ לתחומי ארץ ישראל, ומותר היה להם לעבוד בשנת השמיטה. אבל בדרומו של תחום צור, סמוך לגליל, היו ערים יהודיות, ועל תושבי רחוב היה לדעת שאלו הן "העיירות האסורות בתחום צור" - משם לא מביאים פירות בשנת השמיטה.

הרשימה של ערים אלו מופיעה גם בתוספתא, ושם מופיעה עיר בשם "בית כריא". תשאלו תושב רחוב, והוא לא יכיר עיר בשם זה. הוא מכיר, וכך כתוב על רצפת בית הכנסת שלו, את ביבדה - אולי קיצור של בית בדיא. אבל כל הארץ מכנה עיר זו בשם בית כריא, וכל כך למה? כי בפרשתנו כתוב: "פסילי אלהיהם תשרפון באש" (ז,כה) - מצוה לאבד ולבער עבודה זרה, ובכלל זה אף לכנות לה שמות גנאי. "היו קורין אותה בית גליא (לשון גובה), קורין אותה בית כריא (לשון חפירה ושפלות)" (ע"ז מו,א). כנראה, גם 'בית בדיא' הוא שם של ע"ז, ולכן היו שכינו אותו ישוב בשם 'בית כריא'. מי שגר בישוב כזה, לא פלא הוא שבשנת שמיטה היה צורך להכריז שפירותיו אסורים באכילה, כיון שכנראה גידל אותם בשביעית.

ע"פ הערך בעור ע"ז בכרך ד