שנת תשע"ו | שבת פרשת כי תבוא

חמדת הדף היומי: האם אדם חייב לשלם במקרה שכספים ציבוריים הוצאו על מנת להצילו

שאלה שמתעוררת מדי פעם היא אדם שיש לו כסף, ונקלע לצרה, המשטרה ומשאבי הציבור מופנים על מנת לעזור לו בצרתו, והוא נחלץ מהצרה. האם לפי ההלכה ניתן לגבות ממנו חזרה את הסכומים שהושקעו על ידי הציבור על מנת להצילו?

השבוע נלמד בדף היומי (בבא קמא קיז עמוד א) דיון אודות אדם שמופקד אצלו סכום כסף גדול, ובאו שודדים ודורשים ממנו כסף. הוא מיד מתייצב ומגיש להם את הכסף המופקד אצלו. הגמרא קובעת כי במקרה כזה בודקים, אם הוא אדם אמיד, הרי שהם לא באו דווקא עבור החפץ, והוא חייב לשלם, כיון שהוא נחשב ל'מציל עצמו בממון חבירו'. אך, אם הוא אדם עני, ומסתבר שהשודדים באו בגלל ששמעו שיש לו פקדון יקר, הוא לא נחשב ל'מציל עצמו בממון חבירו', משום שהשודדים באו לשם ממון חבירו.

במקרה שהיה מופקד אצל אדם כסף עבור פדיון שבויים, ובאו שודדים והוא נתן להם את הכסף המופקד אצלו וכך ניצל, הגמרא אומרת כי 'אין לך פדיון שבויים גדול מזה', ולכן השומר פטור מלהחזיר לקרן לפדיון שבויים את הכסף.

תוספות (ד"ה אין לך) מסבירים שוודאי המקרה עוסק באופן שהשומר אמיד, זאת משום שאחרת בכל פקדון אחר הוא גם יהיה פטור, שהרי השודדים באו עבור הממון, ולא עבורו.

אם כן הם מקשים, מדוע אנחנו מגדירים זאת כ'פדיון שבוים' והלא אדם זה אינו שבוי, שכן הוא היה יכול לשלם לשודדים מכסף אחר שהיה שייך לו. ומתרצים, שלמרות זאת כיון ש'באותה שעה לא היה לו' הוא נחשב כשבוי.

וכן בטור (חושן משפט רצב) בשם רמ"ה ובית יוסף ושולחן ערוך (רצב, ט) פסקו כתוספות, וכתבו שברור שמדובר כשלא היה לו כסף באותו מקום, וזאת למרות שיש לו כסף במקום אחר.

אמנם במאירי (ד"ה מי שהיה) ור' יונתן ורמ"ך בשיטמ"ק ביארו שמדובר בשומר עני, ולכן אומרים שזה פדיון שבויים, שכיון שהוא עני, אין לו ברירה אלא לתת את הכספים המיועדים לפדיון שבויים. (ובמנחת חינוך נז, א ביאר איך הם מבארים את החידוש בסוגיה שפטורים).

פני יהושע (ד"ה בגמרא) הקשה על שיטת התוספות, שאם הוא אדם עשיר, מדוע לא יצטרך לשלם על פדיונו מהשבייה, והרי לפי דברי הרמ"א בהלכות פדיון שבויים (יור"ד רנב, יב) אדם שפדה את חברו מהשבי, אם לשבוי שניצל יש כסף לשלם למציל, הוא חייב לשלם לו. אם כן הוא הדין כאן, גם אם השומר יכול לשלם מממון המיועד לשבויים, אחר כך לכאורה יצטרך להשיב את הכסף?

הים של שלמה (בבא קמא י, נא) ביאר שכוונת דברי התוספות היא בדומה למקרה שבו יש אדם שיש לו כסף, אך במקום שבו הוא מצוי הוא נתקע בלי כסף, שהדין שהוא שמותר לו לקחת כסף מהצדקה, ואין הוא צריך להחזיר לאחר מכן, כיון שבאותה שעה אכן הוא היה עני כיון שלא היה לו מזומן. והוא הדין לפדיון שבויים שבאותו זמן הוא היה שבוי והיה צריך להצילו, ולכן אין לחייבו אפילו ממידת חסידות.

בשו"ת בנימין זאב (תשובה שי) הרחיב את הדין גם למקרה שבו הופקד אצל אדם סכום כסף ציבורי אפילו שאינו מיועד לפדיון שבויים, לדעתו גם במקרה כזה, הוא פטור מלהשיב את הכסף. ובמחנה אפרים (עבדים ג) כתב שלדעתו אפילו בכספי צדקה ציבוריים אין את הפטור הזה.

מכל מקום עולה שלדעת תוספות שנפסקה להלכה בשולחן ערוך, גם אדם אמיד הנמצא בסכנה וכספו אינו זמין, אינו חייב להשיב את סכומי הכסף שהוצאו עבור הצלתו, וזאת משום שהציבור עשה זאת מחמת המצווה להציל אדם (כמובן שיש לדון אם הציבור או אדם פרטי חייבים להוציא כסף, אבל זה דיון אחר הקשור לגמרא סנהדרין מג לגבי סודרין, ועוד), וכמו כן באותו זמן אותו אדם היה עני לגבי כסף זה (כפי הסבר הים של שלמה) לכן, אם הציבור הוציא כספים שמיועדים להצלת אנשים, עבור הצלת אדם, למרות שיש לו כסף הוא אינו חייב להשיב.

לסיכום: בגמרא בבבא קמא נאמר שאדם שבאו שודדים ונטלו ממון של פדיון שבויים הוא פטור מלשלם, וזאת משום שהוא פדה עצמו בפדיון שבויים, והראשונים נחלקו אם מדובר באדם אמיד, שלא היה לו כסף זמין, או באדם עני. האחרונים ביארו מדוע אם מדובר באדם אמיד הוא אינו חייב להשיב את הכספים שהוצאו על מנת להצילו.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר